אז איך מאנו ג'ינובילי ייזכר בראי ההיסטוריה? זו אחת השאלות שהעסיקו יותר מכל את תקשורת הספורט האמריקאית בימים שאחרי ההפסד של סן אנטוניו לגולדן סטייט במשחק 4 של גמר המערב, משחק שעל פי כל הסימנים היה נראה כמו שירת הברבור של מאנו. במהלך הפלייאוף הגארד המחונן נתן כמה רגעי מאנו טיפוסיים, בראשם החסימה הגאונית והכל כך אופיינית על ג'יימס הארדן במהלך האחרון של משחק 5 מול יוסטון. כך גם התקבלה התחושה שעוד נותר בו הכוח כדי למשוך עונה נוספת, אבל בגיל 39, עם גב דואב, ברכיים משומשות מדי וקרחת בוהקת מדי, גם הוא יודע שזה עשוי להיות העיתוי האידיאלי, במיוחד אחרי מחוות הפרידה הרבות.
אבל כשמסכמים את הקריירה של ג'ינובילי, עולה סוגיה מעניינת שדוחקת לשוליים את השאלה המהותית אם יפרוש כעת או לא: האם מספרים והישגים אישיים הם מדד מספיק טוב כדי לקבוע מה גדולתו של שחקן? סגנון המשחק ההרפתקני והיצירתיות המתפרצת הפכו את מאנו לשחקן שכולם אוהבים לאהוב, אבל הנטייה האוטומטית לתייג אותו בזיכרון כהול-אוף-פיימר מתערערת כשהיא פוגשת את הנתונים היבשים. אחרי הכל, אם מאנו אכן תולה את הנעליים, הוא יסיים את הקריירה עם ממוצעים של 13.6 נקודות, 3.9 אסיסטים ו-3.6 ריבאונדים בלבד למשחק, מספרים שבימים כתיקונם רחוקים מלעמוד בסטנדרטים הגבוהים של חבר היכל התהילה. בנוסף, ישנם גם ההישגים האישיים (או היעדרם, במקרה הזה): הוא השתתף רק פעמיים באולסטאר, מעולם לא נבחר לאחת משתי החמישיות הראשונות של העונה בליגה ואף פעם לא נכלל באחת מחמישיות ההגנה.
אבל אולי זה בדיוק מה שהופך את מאנו לאחד השחקנים הכי מיוחדים אי פעם ב-NBA: האיכות שלו חמקמקה, אמורפית ובעיקר מאוד אנדרייטד. אז הנה כמה סיבות שהופכות את מאנו להול-אוף-פיימר מיוחד במינו.
עוד בנושא:
פופוביץ' נפרד מג'ינובילי, הלב והנשמה של הספרס: "יש לו אופי של ג'ורדן"
היחידה: סיכום העונה המרשימה של סן אנטוניו, עם מבט לעתיד הקרוב
קליבלנד הביסה 102:135 את בוסטון ועלתה לגמר, לברון עבר את ג'ורדן
לברון סוגר את הפער מג'ורדן: "חוץ מלהתקרח, עשיתי כל שהוא עשה"
זה עד כמה פרוע מאנו היה לפני שפופוביץ' ביית אותו
בזכות ההקרבה
הרגע המכונן של ג'ינובילי בקריירה התרחש הרחק מאור הזרקורים. מתישהו באמצע עונת 2006/07 - אחרי שכבר מיצב את עצמו כאחד השוטינג גארדים הטובים בליגה והצטיין בסדרת הגמר מול דטרויט (יש שטוענים שהיה ראוי לזכות ב-MVP של הסדרה) - פופוביץ' ניגש אליו בזהירות ושאל אם יסכים מעתה ואילך לעלות מהספסל ולשמש שחקן שישי. ג'ינובילי הנהן בחוסר חשק, ולא ידע שההחלטה הזו תשנה לו את הקריירה, ולספרס את הפרנצ'ייז. בשנים שלאחר מכן מאנו התמקצע בתפקיד השחקן שמשנה את המומנטום מהספסל ומוביל את החמישיה השנייה, ובמידה רבה, השינוי הזה גם הוביל להצלחות אישיות וקבוצתיות.
תוצר הלוואי היה מספרים שרחוקים מלייצג את שוויו וערכו האמיתיים בליגה. "אני נשבע שאם מאנו היה משחק בקבוצה אחרת ובסיטואציה אחרת, הוא היה שווה 30 נקודות למשחק. הוא עד כדי כך קטלני בתור סקורר", העיד עליו פופוביץ' בעבר. ראג'ה בל, אחד ששיתק סופרסטאר או שניים במהלך הקריירה, סיפר ש"אנשים תמיד שואלים אותי על מי היה לי הכי קשה לשמור, ואני עונה קובי בריאנט, כי זה מה שהם רוצים לשמוע. אבל האמת היא שהכי התקשיתי מול מאנו. הוא היה מסבסב אותך, מחכה שנייה, מתזז אותך לצד השני, ועוד מסיים את כל זה עם פלואטר משוגע. עשיתי קריירה מללמוד שחקני התקפה טובים עד לפרט האחרון. רק את מאנו לא הצלחתי לפענח לעולם". הצרה היא שגם ב-NBA ישנן נורמות ותבניות מחשבתיות שקשה להיפתר מהן, ושחקן שישי לעולם ייתפס כשולי. אולי זו גם הסיבה שג'ינובילי נבחר פעמיים בלבד לאולסטאר.
ואולי זה לא יכול היה להיות אחרת. אין ספק שנישת השחקן השישי הייתה תפורה על מאנו במובנים רבים. ממילא היתה לו נטייה לפציעות. וממילא דברים טובים באים במנות קטנות. את האנרגיות הבלתי נדלות ופרץ היצירתיות שהיה מביא מהספסל הוא לא היה מסוגל לתת במשך משחק שלם, כנראה. צ'יפ אנגלנד, מאמן הקליעה המיתולוגי של הספרס, ניסח את זה הכי טוב לפני שנתיים במסגרת כתבת המופת של זאק לואו על מאנו. "ג'ינובילי משחק במהירות כפולה, הוא לא בנוי לקבל הרבה דקות בעונה של 82 משחקים. אם ה-NBA היתה משוחקת במתכונת של 35 משחקים בעונה, כמו בקולג'ים, הוא בטח היה אחד מעשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים".
בזכות היותו סמל התהליך שפופוביץ' וסן אנטוניו עברו
כשהגיע ל-NBA ב-2002, ג'ינובילי היה ההפך הגמור ממה שפופוביץ' ייחל לעצמו. הוא גם היה רחוק שנות אור ממה שסימלו השחקנים הכי גדולים של הספרס לאורך השנים. דייויד רובינסון, טים דאנקן ומאוחר יותר גם טוני פארקר היו שחקני על, כל אחד בדרכו, אולם היתה בהם רובוטיות ומכניות שלא תמיד אתגרה את פופ. מאנו, לעומת זאת, העמיד בפניו וואחד אתגר. בשנים הראשונות שלו בסן אנטוניו, הוא השתגע מהקפריזות של מאנו בהתקפה ובהגנה. לעתים קרובות מדי היה מאנו מנסה מסירה אקרובטית, שלשה יומרנית או חטיפה הרפתקנית, במקום ליישם את העקרונות של המאמן, שבזמנו עדיין היה שמרן גדול. טים דאנקן סיפר שפופוביץ' תלש שיערות בכל פעם שהכדור היה מגיע לידיים של ג'ינובילי, ופופ עצמו הודה בפה מלא ש"כבר לא באמת האמנתי שאני מסוגל לאמן את הבחור הזה".
לאט לאט השניים מצאו את שביל הזהב. פופוביץ' התרכך כלפיו עם השנים, ולמד לספוג טעויות לא מחויבות המציאות מפעם לפעם כדי לשמור אצלו את אחד הווינרים הכי גדולים בליגה. במידה רבה, פופוביץ' התמסר לכדורסל של מאנו: אם בתחילת שנות ה-2000 הכדורסל שהספרס שלו הציגו היה יעיל עד כדי שעמום, בשנים האחרונות התפיסה השתנתה וסן אנטוניו גם הפכה לאחת הקבוצות הכי מהנות לצפייה, עם הנעת כדור מהפנטת ותיאום מושלם. ההכרה בכך שגם כדורסל "פרוע" יכול להיות מוצלח לפעמים עזרה לסן אנטוניו ולפופוביץ' לשרוד את מבחן הזמן ולהישאר בצמרת הליגה במשך תקופה חסרת תקדים. "מאנו לימד אותי שיעור חשוב לחיים - לפעמים התערבות יתר רק מזיקה. בזכותו למדתי להיות פחות נודניק", אמר פופ בעבר.
מאנו יישאר לנצח אחת מבחירות הדראפט המשתלמות בהיסטוריה (תזכורת: נבחר במקום ה-57 בדראפט 1999), אבל למרות הנטייה ליחס זאת לטביעת העין של פופוביץ' ואר.סי ביופורד, אלמנט המזל שיחק תפקיד במקרה הזה. הספרס בחרו באותו דראפט, הרבה לפני ג'ינובילי, שחקנים שהתבררו כזוטרים במקרה הטוב כמו ליאון סמית' וגורדאן גיריצ'ק. דווקא מה שקרה אחר כך - חלוקת הדקות הייחודית, התפקיד שייעדו לו מהספסל, ותחום האחריות שעוצב במיוחד עבורו - הפך את מאנו לתופעה שמייצגת נאמנה את ההצלחה של הספרס כפרנצ'ייז. "כמעט כל דבר שסן אנטוניו עושה באופן שונה ביחס לשאר ה-NBA יכול להיבחן דרך הפריזמה של מאנו ג'ינובילי. בכל שנותיו בקבוצה הוא מעולם לא היה הסקורר המוביל אם המוסר המוביל, למרות שהוא כנראה היה השחקן הכי שלם התקפית בסגל. הוא הכוכב שעבר את המסלול הכי ייחודי מבין כל השחקנים בליגה. טים דאנקן הוא כל מה שפופוביץ' רוצה משחקן שלו, אבל מאנו ג'ינובילי שינה אותו הכי הרבה", נכתב בעבר בגרנטלנד עליו השלום. אי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר.
בגלל שהוא הקדים את זמנו
לו רק היה נולד עשר שנים מאוחר יותר, סביר להניח ששנות השיא של ג'ינובילי בקריירה היו נראות אחרת לגמרי, ואולי אף זוכות ליותר הערכה. עוד לפני שדריל מורי הביא ליוסטון את בשורת הסטטיסטיקות המתקדמות והפך את הזריקה מחצי מרחק למילה גסה, מאנו יישם את הגישה שלו הלכה למעשה. מרגע שהגיע ל-NBA, ג'ינובילי שמר על יציבות די מדהימה בתחום הזה: הזריקות שלו כמעט תמיד היו או מחוץ לקשת, או ממש מתחת לסל. 29 אחוז מהזריקות שלו בקריירה באו ממרחק של 0-3 פיט מהסל, 39.4 אחוז מהן היו מחוץ לקשת, ואילו זריקות מטווחי הביניים היוו אחוז מזערי.
במובנים רבים, ג'ינובילי הוא הגארד המושלם לעידן הנוכחי. הוא מאסטר בפיק אנד רול שהפך כמעט לברירת מחדל ב-NBA בשנים האחרונות וכאמור, הוא עומד בתנאי הסף של עידן האנליטיקס, בהיותו קלע שלשות מצוין וחודר נהדר עם הטבעת, עם סיומות מגוונות. סן אנטוניו ופופוביץ' ידעו לנצל את כל האיכויות שלו עד תום, אבל כנראה שבזמן אחר הוא היה מטביע חותם עוד יותר משמעותי.
בגלל היורו-סטפ
לשחקנים גדולים באמת יש לרוב מהלך מזוהה, סימן היכר שמייחד אותם. את היורו-סטפ ייבא לראשונה מאירופה לארצות הברית שרונאס מרצ'יוליוניוס אי שם בתחילת שנות ה-90, אבל ג'ינובילי הפך אותו למפורסם ופופולרי. כיום היורו-סטפ הוא כבר נשק אינטגרלי עבור גארדים רבים ב-NBA. ג'יימס הארדן, למשל, שכלל את היורו-סטפ לדרגת אמנות ועושה מזה קריירה. אבל כשמאנו עשה זאת לראשונה וסיים בדאנקים מהדהדים, זה היה חדשני ומרענן. היורו-סטפ וג'ינובילי יהיו קשורים זה בזה לעד. אז הנה, גם בתנאי הזה הוא עומד.
ג'ינובילי מלמד את רזי היורו-סטפ
וגם בגלל הנתון הזה
