זה הגיע, כביכול, משום מקום. כשבועיים וחצי אחרי יום הולדתו ה-30 הוא שוטט בגפו על כביש M602 בסלפורד, שבצפון מערב אנגליה, כביש הומה אדם שמוביל פנימה והחוצה ממנצ'סטר, כשלפתע הגיעו השוטרים. אחרי דין ודברים שארכו כ-20 דקות, ובלית ברירה, בשעה 16:35 הוא נלקח על ידם לבית החולים הפסיכיאטרי הקרוב, מחשש שיפגע בעצמו.
לכאורה, אין בסיפורו של ארון לנון רמזים שעשויים להסביר איך ומדוע הגיע לשוטט על כביש M602 בתחילת השבוע שעבר, איך ומדוע נעצר ונשלח לבית חולים פסיכיאטרי, מחשש שיפגע בעצמו. הרי הוא ארון לנון - שחקן נבחרת אנגליה לשעבר, מיליונר שהגיע לפסגות כלכליות ומקצועיות שמעט מאוד אנשים מסוגלים להגיע אליהן. אבל האמת היא שהרמזים קיימים גם קיימים - כמו במקרה של מיליוני ספורטאים מקצוענים אחרים ברחבי העולם.
בסיפור חייו של ארון לנון יש מעט מאוד משברים. במקרה שלו, אין ממש ברירה אלא להיתלות בהצלחות, כביכול, כגורם שהביא, בסופו של דבר לנפילה. וההצלחות הגיעו, והגיעו מוקדם: בגיל שמונה צפו בו לראשונה סקאוטים; ב-2001 הצטרף למחלקת הילדים של לידס וגילה פוטנציאל רב כל כך עד שקיבל פניה מחברת אדידס. זה הפך אותו, בגיל 14, לשחקן הצעיר ביותר שמקבל חוזה נעליים מענקית הביגוד, ובוודאי שם עליו טונות של לחץ. הרי לאף בן 14 אחר לא היה חוזה אימוץ מאדידס. אף נער אחר לא שיחק, כבדרך קבע, עם נערים גדולים ממנו בשנתיים. לאף נער אחר לא ספרו לאחור את הרגעים עד שירשום הופעת בכורה בקבוצה הבוגרת של לידס - אז עדיין קבוצת פרמיירליג ראויה עד מאוד, עם מסורת מפוארת שכללה שלוש אליפויות, גביע אנגלי אחד והופעה אחת בגמר גביע האלופות. והופעת הבכורה אכן לא איחרה להגיע - בגיל 16 ו-129 יום, מה שהפך אותו לשחקן הצעיר בתולדות הפרמיירליג. זה קרה נגד טוטנהאם, אליה יעבור זמן לא רב לאחר מכן, באוגוסט 2003. לידס הפסידה 2:1, אך בדקה ה-78 החליף לנון את מארק וידוקה, וסיפור האגדה החל לכתוב את עצמו על הבמה הגדולה מכולן.
מעל כל דבר אחר, ללנון היתה מהירות מסחררת. לאחר ששיחק כחלוץ שני בקבוצות הנוער, תפקד בקבוצת הבוגרים כשחקן כנף, מיקום מושלם שאפשר לו להציג את המהירות המדוברת, יכולת כדרור עילאית, חכמת משחק והגבהות מדויקות, שבדרך כלל מאפיינות שחקנים בוגרים יותר. ואם אחרי הופעת הבכורה ההיא מול טוטנהאם הוא הפך למעין קוריוז, תשובה לשאלת טריוויה על השחקן הצעיר ביותר בתולדות הפמריירליג, בבוקסינג דיי של 2004, כשלידס כבר בליגת המשנה, ולנון הפך לשחקן הרכב, הוא הוכיח שהוא לגמרי שחקן הווה, לא רק שחקן עתיד. במהלך ניצחון החוץ 2:3 על סנדרלנד הוא כבש את שערו היחיד בלידס, והותיר את חברו לקבוצה, בריאן דין, המום. "הרגליים שלו היה כל כך מהירות והמחשבה שלנו היתה פשוט למסור לו את הכדור מתי אפשר, כדי שיוכל לבודד שחקנים באחד-על-אחד", נזכר חלוץ העבר בפני "יורקשייר איבנינג פוסט". "עבורי, היה לו ראש מבוגר על גוף צעיר. במשחק מול סנדרלנד הוא עשה מהלך שרואים לעתים נדירות אצל מישהו כל כך צעיר. הוא דהר עם הכדור, מסר אלי, עשינו דאבל-פס והוא רץ לצד השני בתנועה אחת וחשבתי לעצמי - וואו, זה מישהו שכל הזמן חושב על המשחק, כל הזמן שם לב".
דין סיפר שלנון היה פופולרי מאוד בחדרי ההלבשה, בעיקר משום שהיה שקט וכיבד את השחקנים המבוגרים יותר. קלארק קרלייל, אליו עוד נחזור בהמשך הכתבה, היה חלק מהקבוצה ההיא גם כן. "היו לו כנראה את הרגליים המהירות ביותר עליהן הייתי צריך לשמור באימונים", כתב ל"גרדיאן". "כשהוא היה בכושר, אי אפשר היה לשמור עליו". תרתי משמע, מסתבר: בעוד ארון לנון פרח, כמו מספר שחקנים צעירים אחרים במועדון, לידס עצמה התרסקה אל תוך עצמה, ולאחר שירדה לליגת המשנה, נאלצה לשחרר או למכור את כל כוכביה כדי לשרוד. לנון היה אחד מהם. בקיץ של 2005 נמכר לטוטנהאם תמורת מיליון ליש"ט בלבד - עסקה שכבר הוגדרה, ברבות הימים, כאחת המשתלמות ביותר בתולדות הספרס. פרנק ארנסן, המנהל הספורטיבי של טוטנהאם באותה תקופה, סיפר ל"איבנינג סטנדרד": "הייתי מעורב בעסקאות של רונאלדו, אריאן רובן, יאפ סטאם ורוד ואן ניסטלרוי, אבל ארון איתם, בראש הרשימה, בעיקר בהתחשב בסכום ההעברה ובתפוקה שלו".
למעשה, לנון הרוויח פחות כסף בטוטנהאם משהרוויח בלידס. הוא עצמו לא ממש רצה לעזוב, לא ממש רצה לעזוב את המשפחה הקרובה והחברים לטובת לונדון אך בספורט המקצועני, לנער בן 18 יש מעט מאוד סיי, לא משנה כמה מוכשר הוא. "זה כנראה היה מוקדם מדי", אמר ל"איבנינג סטנדרד" גרג אבוט, מאמן הנוער שלו לשעבר בלידס. "מנצ'סטר יונייטד וליברפול רצו אותו והיו הרבה יותר קרובות למשפחה שלו, בלידס.... ארון הוא ילד-משפחה והוא אף פעם לא הצליח להתגבר על זה".
"ידעתי שלידס תתקשה להחזיק בו", אמר בריאן דין, "אבל כששמעתי שהוא עבר תמורת מיליון ליש"ט בלבד, הייתי המום לחלוטין. לא ראיתי מישהו עם כל כך הרבה כישרון טבעי כמוהו, בגיל כל כך צעיר, אף פעם. לא היה אף אחד כמוהו במדינה בתקופה ההיא".
לחץ, כבר אמרנו?
הופעת הבכורה במדי התרנגולים הגיעה באוגוסט 2005, בהפסד ביתי לצ'לסי. שער הבכורה הגיע במרץ 2006, ב-0:2 בבירמינגהאם, עם הרבה קור רוח ברחבה - משהו שיחזור על עצמו בכל ששת שעריו הראשונים במועדון הפאר הלונדוני. החל מאמצע עונת הבכורה שלו החל לנון לפלס לעצמו מקום בהרכב בקבוצה הצעירה והמלהיבה של מרטין יול, ובדיעבד, הדבר הכי טוב שקרה לו במאי 2006, כשקיבל זימון בכורה מפתיע למדי לנבחרת אנגליה, היה השם המפתיע יותר ברשימה של סוון גוראן אריקסון למונדיאל המתקרב - תיאו וולקוט בן ה-17. ובכל זאת, גם הכללתו של לנון - כמה חודשים קודם לכן שחקן ספסל בטוטנהאם - גרמה למספר גבות להתרומם. "יש לו מהירות, הוא מנצח שחקנים בדריבלים והוא מגביה טוב", התעקש אריקסון. "בחודשיים-שלושה האחרונים הוא החל לשחק כדורגל טוב מאוד, והוא בכושר טוב מאוד". עדות נוספת לפוטנציאל הגדול של הקיצוני העולה היתה שבעונת הבכורה שלו הוא היה מועמד לתואר השחקן הצעיר של העונה, ונכנע רק לוויין רוני; בעונה שלאחר מכן נכנע לכריסטיאנו רונאלדו. במונדיאל המדובר אכן קיבל דקות - תחילה נגד טרינדד וטובגו, בשלב הבתים, ולאחר מכן ברבע הגמר מול פורטוגל, כשהחליף את דייויד בקהאם - לכאורה, הכוכב הגדול נפצע ופינה את מקומו ליורשו. "אני חושב שאנחנו שני שחקנים אחרים. אני יותר אוהב לכדרר", אמר ל"טלגרף" ב-2007 על ההשוואה המחמיאה.
בתחילת אותה שנה חתם על חוזה חדש, לחמש שנים וחצי, מה ששימח את כל הסובבים אותו. "הוא כישרון גדול שרק ייתן לנו יותר ויותר", אמר המנג'ר יול, "הוא דוגמא מושלמת לסוג הכישרונות שאנחנו מושכים למועדון שלנו. הוא לקח את ההזדמנויות שלו והפך לשחקן הרכב תוך זמן קצר, ולעתים קרובות שוכחים כמה צעיר הוא". אלא שכשאותו יול פוטר והוחלף בחואנדה ראמוס הקשוח יותר, לנון נהנה הרבה פחות מהחיים על הדשא. בפברואר 2008 אמנם סייע לתרנגולים לזכות בתואר ראשון זה תשע שנים - גביע הליגה, אחרי קאמבק דרמטי מול צ'לסי בגמר בוומבלי, אך בסיום המשחק יצא ביחד עם מספר מחבריו למועדון לילה, בבילוי שתועד לפרטי פרטים על ידי הצהובונים הבריטיים והרתיח את ראמוס, לא רק בגלל קטטה שהתפתחה במקום. מאותו רגע ואילך איבד לנון מניות רבות אצל המנג'ר הספרדי, והחל במשחק ביצה ותרנגולת של איבוד ביטחון, איבוד יכולת, איבוד מקום בהרכב. בסיום אותה עונה אמנם נבחר לשחקן המצטיין של האוהדים, אך ב-2008/09, הגעתו של דייויד בנטלי תמורת 15 מיליון ליש"ט די סגרה את האגף הימני, באגף שמאל טופח גארת' בייל, ולנון נתקל בתחרות של ממש. הפציעות לא הוסיפו לה: הראשונה הגיעה באוקטובר 2009, השנייה בדצמבר של אותה שנה, ובסך הכל, שותף לנון ב-24 משחקים בלבד באותה עונה (בהשוואה ל-47 בעונה שלפני כן, ו-46 בעונה שלאחר מכן).
ההמשך היה קצת יותר טוב: לנון שב להיות שחקן הרכב, כבש בעונת 2010/11 שער ניצחון מול ליברפול, בישל ב-0:1 על מילאן בשמינית גמר ליגת האלופות, ובסיום אותה עונה חתם על חוזה חדש, שאמור היה להשאיר אותו בטוטנהאם עד 2016. מספר חודשים לאחר מכן שימש, לראשונה, כקפטן הספרס, ויחסיו עם המאמן החדש אנדרה וילאש בואש היו מצוינים. הכל היה נראה כאילו מתקדם בכיוון הנכון, עד שלא: ההתרסקות של ארון לנון לא באמת היתה התרסקות. גם הדעיכה, כביכול, לא היתה עד כדי כך דרמטית. האמת הפשוטה - והעצובה מכולן, ככל הנראה, וזו שהכתיבה מחדש את חייו - היא שכמו אלפי כדורגלנים שקדמו לו, ארון לנון ידע לעשות המון דברים, ולא ידע לעשות דבר אחד.
להפוך לשחקן שאנשים התעקשו שהוא אמור היה להפוך.
בפברואר 2015 הושאל לאברטון. הפרצוף על פניו כשהצטלם מחוץ למתחם האימונים של הטופיז, ואז בחדר ההלבשה, ואז בראיון לאתר הרשמי, לבוש כחול, אמר הכל: הוא לא רצה להיות שם. כחודשיים לאחר מכן, יממה לפני יום הולדתו ה-28, יצא למועדון לילה ולטענת מלצרית בת 18, קרע את חולצתה, אחז בה, תקף אותה וגרם לפנס תחת עינה. "בכל פעם שאני רואה את לנון בטלוויזיה אני רוצה לנפץ אותה", אמרה ל"סאן" המלצרית, שפוטרה מעבודתה משום שחשפה את התקרית, לטענתה. לנון נחקר על ידי המשטרה אך כתב אישום לא הוגש. בסיום אותה עונה שב לטוטנהאם אך כבר איבד לגמרי את מקומו ברוטציה של מאוריסיו פוצ'טינו, נשלח להתאמן עם הקבוצה עד גיל 21 ולא קיבל מספר חולצה בסגל הבכיר. היתה זו, בוודאי, מכה קשה לאגו של לנון, על 266 ההופעות ו-26 השערים בטוטנהאם, על 21 הופעותיו בנבחרת אנגליה הבוגרת, על הכישרון הגדול שהיה - לפתע, כאילו משום מקום, לא לקבל ולו צ'אנס בודד בקבוצה בה סגר עשר שנים? בספטמבר נמכר לאברטון תמורת 4.5 מיליון ליש"ט, שעות ספורות לפני סגירת חלון ההעברות. "לקראת סגירת החלון חשבתי לעצמי - מה אם זה לא יקרה?" סיפר ל"אינדיפנדנט". "התעוררתי ביום האחרון לחלון עם בחילה בבטן. חיכיתי ליד הטלפון, מקווה לשיחה שתבשר לי שהכל סוכם". השיחה הגיעה, ותחילת דרכו באברטון היתה די מעודדת, עם שער מול האקסית טוטנהאם, ובשלושה משחקים רצופים בינואר-פברואר. ששת השערים שכבש בכל המסגרות היו עבורו שיא אישי, אלא שבסיום אותה העונה פוטר רוברטו מרטינס שהביא אותו והוחלף ברונאלד קומאן, שהחזיק מהקיצוני האנגלי הרבה פחות.
בחודשיים הראשונים לעונה הנוכחית קיבל לנון 14 דקות בלבד, במשותף. מאז ועד היום, פתח שש פעמים בלבד בהרכב הטופיז - הפעם האחרונה היתה ב-2 בינואר, 2017. הופעתו האחרונה כמחליף הגיעה כחמישה שבועות לאחר מכן, ב-0:0 מול מידלסברו, ומאז הכל מעורפל. העובדות אומרות שארון לנון לא קיבל ולו דקת משחק אחת וניתן רק לשער שלסיבות שגרמו למשטרה לעצור אותו מחשש שיפגע בעצמו היו חלק בהיעלמותו ממשחקי אברטון. "מבחינה פיזית הוא לא חלק מהקבוצה", אמר קומאן לפני כחודש. מעבר לזה, מידע אמיתי וקונקרטי קשה היה לקבל מקומאן או מכל אחד אחר: מאז שנלקח לבית חולים פסיכיאטרי בשבוע שעבר, מעט מאוד פורסם באנגליה על ארון לנון, וזאת לזכות התקשורת האנגלית - והצהובונים בפרט - שהתעלו על עצמם ולעת עתה מחכים לפני שיחטטו ללא הפסק בפצע. "צריך לשמור את העניינים הללו פרטיים ככל שאפשר", אמר מאמן ליברפול יורגן קלופ. "תנו לאנשים את הזמן והפרטיות שהם צריכים. תפסיקו לשאול שאלות. זה כמו לצפות בתאונת דרכים - אנשים מצלמים עם הטלפון במקום לעזור. אני שונא את זה".
כאמור, רוב התקשורת דווקא לא צילמה את תאונת הדרכים, אבל לא כולם חפים מפשע. הגדילו לעשות ב"דיילי מייל" עם ציוץ דוחה, שכלל את המשכורת השבועית של לנון - 55 אלף ליש"ט - כאילו כל מי שאמור להרוויח סכומים שכאלה בהכרח לא אמור להתמודד עם בעיות נפשיות. הבעיה היא שבעוד כלי תקשורת אחרים מיהרו לצאת נגד הצהובון חסר הרגישות, רבים משוהי העולם בוודאי חושבים דברים דומים: איך ייתכן ששחקן נבחרת אנגליה לשעבר, שהרוויח מיליוני ליש"טים בחייו, שמועסק בפרמיירליג, עלול לרצות לפגוע בעצמו? התשובה די פשוטה: כמו שכל אחד עלול לרצות לפגוע בעצמו.
מאז המעצר והאשפוז, קמו והלכו לקדמת הבמה שלל שחקני עבר, מאמנים ואנשי כדורגל שהתמודדו עם בעיות דומות לאלה של ארון לנון, במטרה לרכך במעט את הטאבו, לקרב את הסטיגמה לגבולות המציאות. אפילו ריאן גיגס הגדול חשף כי נפגש עם פסיכיאטר אחרי סיום דרכו במנצ'סטר יונייטד. "אני חייב להודות שלא ממש נהניתי מהמשחקים", כתב בטור שלו "בטלגרף". "אני לא יודע מה השפיע על ארון, אבל אני תמיד התקשיתי בתקופות בהן לא פתחתי בהרכב, או ששיחקתי רע. הרגשתי חסר ערך". בלם ליברפול לשעבר ג'יימי קראגר, שהיה שותף לאחד המשחקים הגדולים בתולדות ליגת האלופות, השמיע דברים דומים: "היה עלי לחץ עצום לתפקד. אם המשחקים לא היו הולכים כשורה, הייתי לוקח את הדברים הביתה איתי. הייתי מתפרץ על הילדים וכל הזמן מתעצבן... אפילו עכשיו, אחרי הפרישה, אנשים מדברים איתי על המשחק באיסטנבול, על מסעות ליגת האלופות וימים גדולים בקארדיף, ואני לא יכול לנקות את ראשי מכל הרגעים הרעים".
גם טוטנהאם ואברטון תמכו. קומאן התעקש שהטופיז יתמכו בלנון "עד שיחזור. אם זה ייקח זמן, נעשה את זה, אבל לא נפסיק לתמוך בו. החיים חשובים יותר מהכדורגל". שזה טוב ויפה, אך קשה שלא לתהות האם קבוצות הכדורגל באנגליה - בעולם כולו, למען האמת - עושות מספיק כדי לטפל בשחקנים עם קשיים נפשיים, כשם שהן מטפלות בשחקנים עם קשיים פיזיים. המציאות העגומה היא שאין דין דיכאון או חרדות כדין מתיחה בשריר הירך האחורי או שבר בפיקת הברך, כפי שסיפר סטיבן פינאר, ששיתף פעולה עם לנון אשתקד באברטון: "אני לא חושב שאנחנו מקבלים מספיק תמיכה. אנשים חושבים שכדורגלנים מקבלים המון כסף אבל לא מבינים תחת אילו כמויות לחץ אנו נתונים". אחת הבעיות היא שלמרות ההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות, כדורגלנים מקצוענים עדיין מפחדים לדבר על הבעיות הנפשיות שלהם - בין אם באופן פומבי, או אפילו בתוך המועדון, מחשש שהודאה בבעיה עלולה להביא איתה תשומת לב מיותרת במקרה הטוב, או הורדה לספסל במקרה הרע. "לא כל השחקנים רוצים לקבל עזרה בתוך המועדון", סיפר מאמן ארסנל ארסן ונגר. "לעתים אתה לא רוצה לחשוף את הרגשות שלך כדי להיתפס כחלש".
שניים שכבר לא אכפת להם להיתפס כחלשים - לא היום, לא בשנים האחרונות - הם כריס סאטון וקלארק קרלייל. הראשון, חלוץ עבר ששיחק בין היתר בבלקבורן, צ'לסי וסלטיק, סיכם זאת היטב: "ההפתעה היחידה היא שאין עוד שחקנים במצבו של ארון לנון. אולי יש והם לא רוצים לדבר על זה. עברתי לצ'לסי ב-1999 תמורת 10 מיליון ליש"ט והיתה לי התחלה רעה, החמצתי כדורים שבדרך כלל הייתי מבקיע בעיניים עצומות. לקראת סוף העונה דיברתי עם אשתי סאם ואמרתי לה שאני שוקל לזרוק את הכל. הייתי מחליף בשמחה את הכסף בשערים. הרגשתי לבד. מדוע לא דיברתי עם המנג'ר, פסיכולוג, שחקנים אחרים? זה היה עניין של גאווה. לעולם אל תראה פחד או ספקות. הובכתי לחשוב שמישהו יגלה. רציתי לחקות את החוזק הנפשי של חברי לקבוצה אלן שירר, ג'ורג' וואה, הנריק לארסון, אבל מי יודע אם להם לא היו אותן ספקות גם כן? ספורט, בשיאו, הוא מקום בודד".
קרלייל, בלם עבר ששיחק שלוש פעמים בנבחרת אנגליה הצעירה ושימש כיו"ר ארגון השחקנים באנגליה למשך שלוש שנים, חווה דיכאון על בשרו ואפילו ניסה להתאבד. בשנים האחרונות אין הרבה קולות אמיצים כמו זה שלו בשיח על דיכאון וכדורגל, וגם הפעם הוא סיפק את הסחורה, עם דברים כנים ומרגשים וחשובים שכתב ל"גרדיאן": "בואו לא נדבר על למה למישהו יש בעיות נפשיות. אנחנו צריכים לדבר על האם יש תמיכה מספקת כרגע. הפגם הגדול ביותר בכדורגל הוא שאין תקנון לפיו קבוצות כדורגל צריכות לפעול. ארגון השחקנים לא הציב תקנון ברור לבריאות העובדים שלו. בכדורגל לא עוסקים כלל באספקטים אחרים מלבד בריאות פיזית - הם עושים מתיחות, לוקחים תוספי מזון ומקיימים שלל הרגלים כדי לשמור על תפקוד פיזי בריא. הגישה הזו צריכה להינקט גם עם בריאות הנפש. אנחנו צריכים להפסיק להלל את המסע. יש איזו אמונה בציבור שאתה או בסדר, או התאבדותי. יש ספקטרום עצום באמצע וככל שנוכל לעודד אנשים לדבר על החוויות שלהם, כך נוכל לעזור באמצעות שיחה או חיבוק".
nimrodofran@walla.co.il