יהי זכרו ברוך: מאיר איינשטיין, 1951-2017

עד שהמיקרופון נדם: השינויים בחייו של מאיר איינשטיין בחודשים האחרונים

ברדיו אפשרו לו לשדר מהבית, בצ'רלטון סידרו לו את הקומה הראשונה כדי שלא יצטרך להתאמץ ואפילו הוא החל להתרפק על הרגעים הגדולים שלו. הסיפורים מהחודשים האחרונים בחייו של השדר

  • מאיר איינשטיין
מתוך שבת יציע, ערוץ הספורט

"הוא חי, הוא פשוט חי, זה היה החיים שלו, האהבה הכי גדולה שלו. הוא נולד לשדר. לא היה אכפת לו - כל הקשיים, כל השיתוק וכיסא הגלגלים. היו לו קשיים איומים, אבל ברגע שהוא היה עולה לשידור - פתאום זה היה הופך להיות בנאדם אחר. כבר לא כאב לו כלום, הוא כבר לא הרגיש שום דבר, הוא פשוט פרח. זה היה אושר גדול לראות אותו משדר. ידעתי שכל זמן שהוא משדר, הוא ישרוד ויחזיק מעמד. דאגתי מהרגע בו לא יוכל לדבר יותר, ואז הוא באמת ירים ידיים, כי הוא לא ירצה לחיות בלי השידור".

עוד בנושא:
אלמנתו של מאיר איינשטיין נפרדת
מאיר איינשטיין בראיון על אהבתו ליוסאין בולט
הרגעים הזכורים בקריירה של מאיר איינשטיין
יורם ארבל נפרד: "איבדנו שדר גדול"
מאיר איינשטיין הלך לעולמו בגיל 65

את המילים היפות האלה אמרה אלמנתו של מאיר איינשטיין, אוליבייה, בתכנית הרדיו שהקדישו עבורו הבוקר ב-103FM, וספק אם מישהו מחבריו של איינשטיין שמע אותן לפני. חודשים רבים שהאייקון התקשורתי הזה העביר עם מחלה נוראית וגם חבריו שדיברו איתו בכל יום וראו אותו עוד משדר, לא ידעו על המתרחש בתוך ליבו ובגופו. לאורך החודשים האחרונים הדבר היחיד שאיינשטיין דאג להבהיר הוא שמחלתו היא עניינו הפרטי בלבד. "17 שנה עבדתי איתו, ובכל רגע ובכל שידור הוא היה עיתונאי דגול, שדר מעולה, מקצוען ברמות הכי גבוהות. לא הרגשתי שום שינוי אצלו מהשידור הראשון שלנו ביחד ועד האחרון", אמר היום נדב טמיר שהיה המפיק שליווה אותו בשידורים. טמיר סיכם בעצם את מה שאיינשטיין רצה והוא שיזכרו אותו בעצמתו ולא בחולשתו.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
יהי זכרו ברוך. איינשטיין (צילום: קובי אליהו)

גדעון הוד מקול ישראל הוא האיש לו איינשטיין היה חייב כנראה את התודה הגדולה ביותר. הוד הוא זה שהתעקש לפני 40 שנה בערך להביא את הסטודנט לתקשורת מאנגליה ולדחוף אותו לקדמת הבמה. מאז התגלגל איינשטיין שנים רבות ברשות השידור והפך להיות חלק מהפסקול של הספורט הישראלי. ב-1993 הגיע הרגע שהכניס את איינשטיין להיכל התהילה של הגדולים באמת. אין חובב ספורט ישראל, ובמיוחד כדורגל, שלא זוכר את צמד המילים: "מאיר תירגע", מפיו של אבי רצון, ששימש כפרשן בניצחון ההיסטורי של הנבחרת על צרפת.

מאז ועד היום נטבעו עוד כמה מטבעות לשון בספורט הישראלי בזכותו של איינשטיין, אבל הוא - כפי שתיארו חבריו - לא רצה להתרפק אף פעם על הישגיו: "קשה למצוא אנשים בתקשורת שלא אוהבים לדבר על ההישגים שלהם", אמרה היום הדס גרינברג, שעבדה עם איינשטיין בעשור האחרון וגם משמשת כמפיקת תכנית הספורט של 103FM, "אצל מאיר זה היה שונה. נראה שבכל פעם שהיינו מעלים בשיחה את שידוריו הגדולים, היה מצטנע ועובר נושא. דווקא בתכניות האחרונות שלו הרגשתי אצלו קצת שינוי בעניין הזה, כאילו הסיפורים האלה כן עשו לו טוב. בתחושה שלי לאורך כל הזמן האחרון, הדבר הכי חשוב לו היה שלא ירחמו עליו. הוא היה איש חזק ומקצוען עד סוף הדרך, עד התכנית האחרונה שלו".

למרות שאת המחלה, כפי שסיפרה אלמנתו היום, הם גילו כבר לפני שנה וחצי בערך. לחבריו לעבודה לא היה ממש מושג. את הסימנים הראשונים למחלתו הקשה, ראו חבריו כשהחל לצלוע ולאחר מכן נתמך בקביים. חבריו מספרים כי אז כולם כבר התעניינו בשלומו, אך איינשטיין בחר לא לשתף את חבריו בצרותיו האישיות. אט אט השמועות החלו לזרום במסדרונות צ'רלטון והרדיו ולמרות זאת השדר הוותיק בחר בכל פעם לא לדבר על קושי במחלה או לתת אפילו לתת פרטים לחבריו, אלא בעיקר התמקד בעשייה.

התעקש להביא את איינשטיין לקול ישראל. הוד (צילום: ברני ארדוב)

המחלה שהידרדרה במהירות לא השאירה ספק אצל אף אחד שמשהו שם רחוק מלהיות בסדר. למעשה כשאיינשטיין הפסיק להגיע למגרשים ואף ויתר על הנסיעה ליורו האחרון, לכולם כבר היה ברור שמצבו הבריאותי הוא כנראה בלתי הפיך. אלא שזה ממש לא גרם לשדר הוותיק איזשהו רצון להפסיק לשדר. בצ'רלטון סידרו לאיינשטיין אולפן בקומה הראשונה של הבניין כדי להקל עליו ואילו ברדיו סידרו לו שיוכל לשדר מביתו. גם העובדה שהגיע כבר בכיסא גלגלים לאולפני ערוץ הספורט, לא גרמה לו לנדב פרטים גדולים מידי על מצב בריאותו. כשהוא הבין שמצבו הפך להיות נושא לשיחה, הוא החליט על דעתו לצאת בגילוי על המחלה הנוראית שפקדה אותו. שם גם הסתיים החלק שבו דיבר עם הקולגות שלו על מצבו הבריאותי המידרדר.

חבריו לתכנית הרדיו מספרים שלא היה שום שוני אצלו בהתנהגות. "בכל יום באופן קבוע היינו מדברים איתו בעשר בבוקר וקובעים את הליין אפ של התכנית", סיפר היום מפיק תכנית הרדיו סער פלסנר, "בחמש כבר היינו עוברים על זה בפעם השנייה ולא משנה מה היה עובר עליו, ולא שהוא הסכים לדבר על זה, הוא לעולם לא הגיע לא מוכן למשהו. הוא היה חד עד הסוף. הוא שלט בכל הפרטים הקטנים, כאילו לא עבר עליו דבר. התכנית שלנו הייתה בצלמו של מאיר והוא יחסר לנו כל כך. אחרי 11 שנה שעבדתי אתו, קשה לי עדיין לעכל. הוא היה יחיד במינו".

"היינו נפגשים הרבה בין השידורים של הליגה האנגלית", סיפר היום גם לירן שכנר, "חוץ מהקושי הפיזי שנראה לעין, שום דבר לא השתנה אצלו. היינו צוחקים הרבה ומדברים על הליגה הישראלית ומדברים על כדורגל. אתה לא הרגשת עליו שום דבר. הוא היה חד והיה מעודכן בפרטים הקטנים ביותר. מקצוען ברמות הכי גבוהות, לא משנה מה עבר עליו. יש הרבה טיפוסים בעולם התקשורת, אבל אחד כזה באמת היה נדיר למצוא. הכבוד אצלו לאנשים שעבדו איתו היה תמיד מעל הכול. הוא לעולם לא נתן למישהו להרגיש שהוא מעליו, תמיד דיבר בגובה העיניים והיה באמת איש נדיר. אחד שהיה זכות להכיר".

"אני מכיר את מאיר 40 שנה ותמיד הוא היה קנאי לפרטיותו", אמר היום השדר הוותיק מוטי חביב, "לנו הייתה היכרות קצת יותר עמוקה, אז לעיתים ידעתי את אשר על ליבו קצת יותר מאחרים". חביב מימין עם רפעת ג'ימי טורק (צילום: ברני ארדוב)

אולי האבסורד הכי גדול אצל איינשטיין נגע לעובדה שלימים היה אחד המבקרים הגדולים של הספורט הישראלי, אך חייו האישיים נשארו חידה להרבה מאוד אנשים שעבדו איתו. בסביבתו סיפרו היום שגם אנשים אותם הכיר שנים, היו סופגים ממנו ביקורת, אם היה צריך לבקר אותם. "הוא לא היה עושה הנחה לאף אחד", הוסיפה גרינברג, "עיתונאי נטול אינטרסים שלא פחד ללכת עם האמת שלו בכל מצב".

"אני מכיר את מאיר 40 שנה ותמיד הוא היה קנאי לפרטיותו", אמר היום השדר הוותיק מוטי חביב, "לנו הייתה היכרות קצת יותר עמוקה, אז לעיתים ידעתי את אשר על ליבו קצת יותר מאחרים. אני זוכר שלקחתי אותו לרדיו עוד השנה ונתקענו בפקקים. היה לי כל כך לא נעים שהוא מאחר בגללי והוא נשאר רגוע ושלו. הדברים שהיו לו ברדיו או בטלוויזיה אלה תכונות שהיו לו גם בחיים. הוא בסוף זה שהרגיע אותי וזה אולי הדברים שעשו אותו גדול כמו שהיה. היה לו אופי נדיר כזה. הוא היה מן מנהיג מלידה".

כשאדם נפטר תמיד מדברים בשבחו. עם זאת, נדמה שדווקא במקרה הזה, הכבוד שרוחשים לו הקולגות, בעיקר בעובדה שאף אחד כמעט לא דיבר על קשייו בסוף דרכו, אלא בעיקר על המקצוענות שליוותה אותו עד הסוף, מעידים על המעמד שהיה לאיינשטיין בענף שניזון לא מעט מריכולים.

כמו שחקן נשמה בכדורגל. איינשטיין (צילום: ראובן קסטרו)

כמו שחקנים שמשאירים את הכול על המגרש, כמו אחרון הלוחמים, כך איינשטיין התעקש להמשיך לשדר וזו הייתה תכלית חייו. מבחינתי, כאחד שצפה באינספור שידורי ספורט מגיל אפס כמעט, איינשטיין לעולם יישאר בזיכרוני. זה אומנם לא בר השוואה, אבל לא אשכח את הגליץ' לאורך כל המסדרון שעשיתי בבית אחרי את הניצחון בפארק דה פרנס, ואת הצמרמורת בכל פעם שצפיתי בשידור הזה שוב. כמו שלא אשכח איפה הייתי כשרבין נרצח, או כשאסון התאומים קרה, ככה גם הרגע הזה היה גדול עבורי. "אומרים שלכולם יש תחליף, אבל אין, אין עוד אחד כמו מאיר איינשטיין. הוא יחסר לי באופן אישי והוא יחסר לעולם הספורט והתקשורת. לי הייתה הזכות לעבוד אתו וללמוד ממנו". סיימה את דבריה גרינברג בקול חנוק.

וכמו בהתחלה, נחתום את הדברים במילים המרגשות של אלמנתו. כמו שכבר אפשר להבין, בבית משפחת איינשטיין המונח 'כוחה של מילה', היה משמעותי. "אני הראשונה שהרגישה שקשה לו, לפני אחרים, אבל עד הסוף, גם כשהוא בקושי דיבר, אמרתי לו שהוא שידר מעולה ושבקושי מרגישים. הייתי צריכה את השקר הקטן הזה בשביל לעודד אותו להמשיך, כי לא רציתי שיפסיק. לא רציתי לרגע לתת לו את ההרגשה שזה נשמע לא טוב. בכל פעם הוא שאל אותי אם זה עדיין נשמע בסדר, ולא נשמע מגוחך או פתטי. אמרתי לו שאנשים יודעים שהוא מתקשה וסולחים לו. ראיתי שזה עושה אותו מאושר, הנשימה שלו השתפרה, אי אפשר להאמין מה זה עשה לו. כל יום היה נס מחדש".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully