כוכב נבחרת הבייסבול: "יכולים לייצג את ישראל, לא לרצות את כולם"

מי היה מאמין שתוך ארבעה חודשים בלבד, העם היושב בציון ייגעש פעם שנייה סביב הבייסבול. טוב, אולי לא "ייגעש", אבל בהחלט יתעניין בנעשה, וגם זה הרבה יותר מהרגיל. "השעשוע של אמריקה", כך קוראים לו החבר'ה בארצו של הדוד סם, מעולם לא תפס בארץ הקודש, למרות האמריקניזציה הדי בולטת בסביבה. בדרך כלל, הבייסבול עבור הישראלים הוא מקור לכל מיני בדיחות, מצחיקות יותר או פחות, המתבססות על כל מיני סטיגמות, נכונות יותר או פחות (כמות השחקנים השמנים שמככבים בליגה היא בערך פרומיל ממה שהישראלי הממוצע משוכנע שיש).

ובכל זאת, בבוקר ה-3 בנובמבר האחרון, לא מעט ישראלים התרגשו יחד עם שיקגו קאבס, שבתום סדרת גמר דרמטית זכתה באליפות ראשונה מזה 108 שנים. כאמור, אף אחד לא דמיין שתוך כמה שבועות, הבייסבול יקפוץ שוב לכותרות האתרים ולצמרות הפידים השונים. ואז צצה לה נבחרת ישראל, או עבור חלק, "נבחרת ישראל".

אם פספסתם את כל המהומה, נחזור ברשותכם רגע כמה שנים אחורה. בסוף 2012, לקראת אליפות העולם השלישית שנערכה שנה לאחר מכן, התקבצו לראשונה שחקנים אמריקאים-יהודים, לא רעים בכלל אפילו, תחת דגל ישראל. אין יותר מדי מדינות בעולם בהן משחקים בייסבול וכדי להרכיב אליפות עולם, היה צורך בעיגול של כמה פינות. אז דאגו לחוק שקובע שאם אתה יכול לקבל אזרחות, ולא אם אתה בהכרח אזרח (בניגוד לכדורגל, נניח), אתה יכול לשחק בנבחרת כזו או אחרת. אצל הולנד מופיעים כל מיני שחקנים מקורסאו ועוד קולוניות לשעבר, באיטליה אפשר למצוא איטלקים-אמריקאים ומי שנהנית מהחוק יותר מכל היא ישראל, שאספה את יהדות אמריקה לחיקה.

בניסיון הקודם זה נגמר עם הפסד כואב מול ספרד במשחק על העלייה לטורניר. הפעם, ישראל כבר השאירה מאחור את בריטניה וברזיל, בדרך להופעה היסטורית באליפות העולם. טורניר המוקדמות נערך בספטמבר, בברוקלין, ואלפי יהודים מקומיים חגגו כל רגע של מורשת ומסורת ביציע. אלא שבעוד שהמוקדמות התנהלו מתחת לרדאר, ההופעה של ישראל על הבמה הגדולה ולא פחות מכך, ההצלחה של הנבחרת, העירו את הסנגורים והקטגורים.

עוד בנושא:

אליפות העולם בבייסבול: ניצחון דרמטי לישראל על דרום קוריאה
אליפות העולם בבייסבול: ישראל הביסה את טיוואן
אליפות העולם בבייסבול: ישראל ניצחה גם את הולנד

מצד אחד, טוענים ה"בעד" שני דברים הגיוניים: ראשית, עבור 27 היהודים האמריקאים שמשחקים במדי נבחרת ישראל כרגע, מדובר בברכה. נכון, חלקם מעולם לא היו בארץ (כמה מהם הגיעו לכאן לפני חודש בטיול מאורגן), אבל לנו, שחיים כל חייהם בחברה יהודית ברובה, הרבה יותר קל לצקצק ולהתרגז. עבור השחקנים הללו, ובאותו טיול מאורגן אפשר היה לראות זאת היטב, זו הזדמנות להתחבר ליהדות שלהם כפי שמעולם לא עשו ולהיות בין "בני עמם". אין מצב שהסבתא שלהם לא מאושרת מכך ובקרב שחקני הנבחרת כבר יש דיבורים על חזרה לארץ, לטובת העברת אימונים מיוחדים לשחקני הבייסבול הצעירים של ישראל ועוד.

זו לא קטאר, שקנתה שחקנים שאין להם שום קשר אליה וזו גם לא נבחרת הכדורסל שלנו, שתמיד נעזרה בכל מיני מתאזרחים. זה משהו באמצע וחשוב לזכור שכמעט לכל שחקני הנבחרת, שמנסים להגיע לראשונה או לחזור לליגה הבכירה (ה-MLB), עדיף היה להיות כרגע באימוני האביב של קבוצותיהם, לקראת העונה, שם היו יכולים להרשים מקרוב את הבוסים. למרות זאת, הם בחרו להתייצב במדים הלאומיים.

מעבר לכך, הרי שבימים כתיקונם, קהילת הבייסבול בישראל לא גדולה במיוחד וחשיפה לענף, כמו זו שהטורניר מספק כרגע (ועובדה שנכנסתם לקרוא את הטקסט הזה), יכולה למשוך עוד כמה ילדים להתעניין בבייסבול. ואולי, רק אולי, מכאן תתחיל להיבנות נבחרת ישראלית המורכבת משחקנים ישראלים, בחיזוק כמה אמריקאים (להולנד יש 14 הולנדים אסליים בסגל, לאיטליה יש שמונה איטלקים. לנו יש צבר אחד - שלמה ליפץ האגדי). ואם כן, אשרינו.

מצד שני כאמור, גם בדברי הקטגורים יש מן האמת. "אם הם כל כך ציונים, שיבואו לגור בישראל", אומרים אלה ואסור לפסול אותם. ולחלק ישנה גם בעייתיות מובנת עם העובדה כי מדובר בנבחרת שנבנית סביב הזהות היהודית, לא הישראלית. בחברה כמו שלנו, השסועה סביב נושא הכפייה הדתית, לא מפתיע לגלות שיש מי שלא אוהב את המצב. הורדת הכובעים לטובת הכיפות בשירת ההמנון אולי הייתה צעד מובן מאליו עבור השחקנים והמאמנים האמריקאים, אבל לא ממש התקבלה בחיוך אצל חלק מהישראלים.

הדיון בנושאים האלה חשוב, אבל כמו שקורה יותר מדי פעמים בישראל, הוא הופך למתלהם מהר מאוד והכי גרוע, לכלי בידי הפוליטיקאים מהר עוד יותר. ראש הממשלה כבר צייץ "ברכה" לנבחרת שספק אם הכיר בקיומה לפני שבוע ואם ישראל תגיע לפיינל פור של האליפות בעוד שבוע וחצי, אל תופתעו לגלות איזה שר/שרה שצצים להם בדודג'ר סטדיום בלוס אנג'לס.

טיי קלי בן 28 וחצי. בעונה שעברה זכה לעשות את טבילת האש הראשונה, עם 39 הופעות במדי ניו יורק מטס. יליד דאלאס, אימא יהודיה, אבא מאמן כדורסל. את המוקדמות בספטמבר הוא "פספס" אחרי שזומן לשחק עם המטס, עכשיו הוא כבר בכחול-לבן, מצייץ מהשטח. הוא כיכב מול טיוואן ואחרי הניצחון הדרמטי בפתיחת הטורניר, על הקוריאנים, צייץ בטוויטר: "בוודאות המשחק הכי מותח שהייתי חלק ממנו. אבל זה היה שווה את זה #נבחרתישראל".

קלי בחור חכם, כמו רבים מחבריו לסגל. בנבחרת מספרים על דיוני היסטוריה וספרות סוערים במהלך הנסיעות למשחקים. בשיחה עם וואלה! ספורט אומר קלי, שהיה אחד מאלה שביקרו כאן לפני כחודש: "אין ספק שההגעה לישראל שינתה הכל עבורי, היא חיברה אותי לאנשים. פגשנו אותם, דיברנו איתם, בין אם הם היו אוהדי בייסבול או לא. הרגשנו את התרבות וספגנו אותה וכולם קיבלו אותנו באהבה. כשאנחנו עולים למגרש, זה שוב הופך לבייסבול עבורנו. כולנו משחקים כל החיים, אז אנחנו עולים למגרש ומתנתקים. זה טבעי עבורנו כי עשינו את זה כל כך הרבה פעמים. בגלל זה, החיבור מחוץ למגרש חשוב לנו".

מה דעתך על הדיון בישראל כרגע, על ההבדל בין נבחרת ישראל ל"נבחרת היהודים שמייצגים את ישראל"?

"זו שאלה קשה. לטורניר הזה נקבעו חוקים וכולם כאן פשוט משחקים לפיהם. יותר מזה אנחנו כבר לא יכולים לעשות. אנחנו מייצגים את ישראל, ומייצגים את עצמנו, בדרך הכי טובה שאפשר, אבל אנחנו לא יכולים לרצות את כולם. אם יש אנשים שלא שמחים מכך שאנחנו משחקים עבור ישראל, זה לא תלוי בנו. אני מאוד מקווה שכולם יכבדו אותנו על מה שאנחנו עושים כאן. המטרה שלנו היא להפוך את הבייסבול לספורט פופולארי בישראל, כדי שישראל תייצר שחקנים משלה לנבחרת. הכיפות בהמנון? לא יודע של מי היה הרעיון. אולי זה לא משהו שגרתי בישראל, אבל זה מה שמאחד את הנבחרת הזו, המורשת היהודית. אני מקווה שכולם מקבלים את זה בהבנה".

איך האליפות משפיעה על הכושר שלך לקראת העונה? וכמה רחוק אפשר להגיע?

"אין ספק שאני עכשיו בכושר טוב יותר מאשר אם הייתי משתתף באימוני האביב. שם אתה רק מתאמן ולא משחק יותר מדי. כאן אנחנו מתחרים ב-100 אחוז יכולת, במשחק אמיתי ומשמעותי. הניצחונות שלנו עד עכשיו בנו לנו ביטחון. ידענו שאנחנו טובים, עכשיו זה גם ברור לנו ולכולם. הכל יכול לקרות באליפות הזו, אבל אם נמשיך לשחק ככה, אפשר להגיע רחוק מאוד".

ובזמן שבישראל עסוקים בשאלות קיומיות, בארצות הברית נהנים מכל רגע. אף אתר ספורט (או חדשות) אמריקאי רציני לא ויתר על כתבת ה"מי את נבחרת ישראל המורכבת מאמריקאים?" שלו ונדמה שעם כל ניצחון, יותר ויותר יהודים-אמריקאים מתייצבים מאחורי הנבחרת. אם הנבחרת תפתיע ובאמת תצליח להגיע לחצי גמר הטורניר, האצטדיון בלוס אנג'לס יירעד.

ב-ESPN למשל, הציגו עוד לפני האליפות כתבה מושקעת על הנבחרת וקראו לה "גרסת הבייסבול לנבחרת המזחלות הג'מייקנית", שריגשה את העולם בתור האנדרדוג המושלם באולימפיאדת החורף של 1988 (בקרוב: "ישראל מתחת לאפס"?). באותו אתר, כתבה שרה לאנגס על "הריצה הלא סבירה של ישראל לסיבוב השני באליפות העולם" ובאמת, הריצה הזו לא סבירה. ערב פתיחת הטורניר, היחס לזכייה של ישראל בסכנויות ההימורים עמד על 1 ל-200. לא לסטר, אבל גם לא ממש פייבוריטית. אחרי הניצחון הראשון, היחס הזה קפץ ל-1 ל-50 (מקום תשיעי מבין 16 המשתתפות בתחרות). אחרי הניצחון השני, הגענו ל-1 ל-25. כרגע אנחנו על 1 ל-20.

"ספורטס אילוסטרייטד", "CBS ספורט", "דדספין", כולם כתבו השבוע על "סיפור הסינדרלה הגדול" והתלהבו מה"מנץ' און דה בנץ'", ("גבר-גבר על הספסל", אם תרצו) הקמע של הנבחרת. קודי דקר, בקלות השחקן הכי משעשע וצבעוני בסגל של ישראל לטורניר, קנה בובת "מנץ' און דה בנץ'" (הגרסה היהודית ל-Elf on the Shelf של הילדים בכריסמס) לקראת המוקדמות ומאז, הבובה הפכה לקמע. "זה מנץ'... על הספסל... ואנחנו שמים אותו על הספסל...", הסביר דקר, "זה כמו בסרט הזה, 'התחלה'". דקר אפילו השתמש ב"מנץ' און דה בנץ'" כאשר נסע לבדו ברכב, כדי להיכנס לנתיב המיועד לשני נוסעים.

ב"The Ringer", האתר של ביל סימונס, הקדיש היהודי הגאה רוג'ר שרמן כמעט 2,500 מילים לנבחרת בכחול-לבן: "מסתבר שהדרך הטובה ביותר לקדם את הבייסבול בישראל היא כנראה לא להחזיק ישראלים בנבחרת", כתב שרמן. הבייסבול, היסטורית, הוא הענף שהיהודים הכי מזוהים איתו בספורט האמריקאי. ב-MLB מככבים היום לא מעט יהודים (שרובם לא הסכימו להצטרף לנבחרת ושניים מהם נבחרו לשחק בטורניר במדי ארצות הברית, המועמדת הבולטת לזכייה) ובעבר היו אלה ענקים כמו סנדי קופקס והאנק גרינברג, שנתנו ליהדות אמריקה לא מעט סיבות להרים את הראש בגאווה.

עד כה, בחורינו האמיצים, שדורגו רק 41 בעולם לפני הטורניר (הנבחרת היחידה באליפות העולם שלא דורגה בטופ 20 העולמי) השאירו מאחור את מארחת בית א' דרום קוריאה (4 בעולם), עם 1:2 דרמטי בעשרה אינינגים במשחק הפתיחה של האליפות כולה. אחר כך הגיעו 7:15 על טיוואן (3 בעולם) ו-2:4 מול הולנד (9 בעולם), שסידר את המקום הראשון בבית עם מאזן 0:3 חלק.

בליל אמש, נחתה הנבחרת בטוקיו, שם תשחק בסיבוב השני (שמונה הגדולות), במסגרת בית ה'. היא תיפתח מול קובה (יום ראשון, 5:00, FOX), תמשיך למפגש נוסף נגד הולנד (שני, 12:00, FOX) ותקנח נגד יפן (רביעי, 12:00, FOX). הולנד, כפי שכבר ראינו, בערך ברמה של ישראל. יפן וקובה אמורות להיות חזקות יותר ואם ישראל תדהים גם אותן, היא תמשיך לשלב חצי הגמר, שייערך בלוס אנג'לס ביום שני ושלישי הבא (הגמר ברביעי הבא, ה-22 במרץ).

האם זה אפשרי? כן. כדי לזכות באליפות ה-MLB צריך לעבור שלוש סדרות, אחת של הטוב מ-5 ושתיים של הטוב מ-7. בענף שמכיל 162 משחקים בעונה הרגילה, סדרות קצרות כאלה הן מה שמכונה "קראפשוט", יעני הכל יכול לקרות. ואם זה המצב בסדרות, בליגה הטובה מכולן, הרי שבטח ובטח שזה המצב כשמדובר במשחק אחד, בטורניר שנערך לפני העונה, כאשר לא כל השחקנים בכושר. אם מישהו בנבחרת כזו או אחרת תופס יומיים-שלושה טובים, הנבחרת שלו תנצח. אם הוא תופס שבוע טוב, היא עוד יכולה לזכות בכל הקופה. ב-2006 סיימה הולנד במקום הרביעי באליפות ולפני ארבע שנים היא זרקה בסיבוב מוקדם את הרפובליקה הדומיניקנית, על שלל כוכבי העל שלה, כך שאל תופתעו אם ישראל תמשיך ללהוט או לחלופין, תיעצר בבת אחת.

בכל מקרה, העובדה שישראל לא סיימה אחרונה בבית מבטיחה לנבחרת את הכרטיס לאליפות העולם הבאה, ב-2021, אם אכן תתקיים אחת כזו (ה-MLB מארגנת ומממנת את הטורניר וקשיי לו"ז ותקציב עלולים לגרום לכך שהאליפות הנוכחית היא גם האחרונה). באולימפיאדה הקרובה, שתיערך בטוקיו בעוד כשלוש שנים וחצי, יחזור ענף הבייסבול לפעילות אחרי 12 שנות היעדרות. בגרסתו האחרונה, בבייג'ינג 2008, הטורניר הורכב משמונה נבחרות ואם החוקים שוב ישחקו לטובתנו, יכול להיות שעוד נראה נבחרת ישראלית מתייצבת במשחקים האולימפיים לשם שינוי. בינתיים, יש לנו, או להם, או לחלקנו אם תרצו, משימה להשלים.