כבר לא באופנה: סיכום המשחק המנומנם בין מכבי תל אביב למילאנו

בווידאו: "משחק מקדים" על החמישייה הגרועת בתולדות מכבי תל אביב

8050. זה מספר הצופים שהטריחו את עצמם אמש להיכל כדי לצפות בשתיים מהקבוצות החלשות ביורוליג משחקות באווירת קדם עונה. למרות הניצחון, בתמונה הגדולה זה עוד ערב שכל כולו הפסד עצום עבור המותג הדועך ששמו מכבי תל אביב: כדי לחזור לפעם האחרונה בה נראו קרחות שכאלה ביציעים, צריך לחזור כמעט 18 שנה, עד ה-21 באוקטובר 1999, אז הצהובים אירחו את אולקר. 6,500 אוהדים בלבד פקדו את יד אליהו בזמנו, 6,500 שלא ידעו שהשמות שעיטרו את הסגל בזמנו - אריאל מקדונלד, נייט האפמן, אפילו מארק בריסקר - ייכנסו כעבור זמן קצר לספרי ההיסטוריה של המועדון וייזכרו כמי שהחזירו אותו לימיו הגדולים.

דבר אחד בטוח - למכבי תל אביב מודל 2016/17 כבר אין תקנה. היציעים הריקים הם עדות למשבר אמון ממשי שפתרונו לא נראה באופק, לניכור הולך וגובר בין ההנהלה לאוהדים, בין הקבוצה לערכים עליה נשענה במשך שנים. לזה כנראה שאין אומדן רשמי, אבל מקורות יודעי דבר טוענים שגם מחירי הכרטיסים בהם ספסרו אמש בהיכל הגיעו לשפל שכמותו לא נראה שנים. כרטיס למשחק אפשר היה לקנות בקלות תמורת 40-50 שקלים, מחיר שפעם לא היה מספיק בעבור שליש כרטיס.

לפתע התסריט שנראה בלתי אפשרי הולך ומתממש: הקהל השבוי של מכבי תל אביב מתחיל להצביע ברגליים ולאבד עניין. אתמול היה זה עוד מסמר בארון הקבורה של מכבי תל אביב כפי שהכרנו אותה. היום זו כבר קבוצה שונה, שגם אם תשתקם זה יהיה תחת זהות אחרת ואולי, מי יודע, תחת הנהלה אחרת.

עוד בנושא:

מכבי תל אביב ניצחה 82:92 את מילאנו לעיני יציעים דלילים
הלוא רק פעם בשנה אבוא להתארח: הנחמה האיטלקית של מכבי תל אביב

בתדריך האחרון שלפני היציאה מחדר ההלבשה תועד מאמן מילאנו הזמני מאסימו קאנצ'ליירי מחדד לשחקנים את תוכנית המשחק ההתקפית: בכל פעם שמכבי תל אביב לוחצת, הפורוורדים מצ'באן-את-סנדרס מסייעים בהובלת הכדור ובשבירת הלחץ כדי להשיג נקודות קלות ולהתמודד עם קצב המשחק המהיר שהצהובים ינסו לכפות. הבעיה הייתה כזו: מכבי תל אביב שוב שמרה הגנה נסוגה ושוב בעיקר השתדלה לרוץ דווקא כמה שפחות, כך שכל ההוראות של קאנצ'ליירי היו לשווא.

זו כבר מגמה אצל איינארס בגאצקיס: מי שהגיע לתל אביב על טיקט של מאמן התקפי שדוגל בכדורסל מהיר ושוטף, זכר לימים בהם העמיד בניז'ני נובגורוד קבוצה מרשימה התקפית ומחרידה הגנתית, שינה את עורו לאחרונה. הוא חוזר ושוב ושוב על המנטרה לפיה "לא צריך למהר אם אין אופציית ריצה", ולעתים קרובות מסמן בתנועות ידיים נמרצות להתחיל התקפה מסודרת, גם כשיש אפשרות סבירה להשיג סל קל במתפרצת או התקפת מעבר. נראה שבגאצקיס קיבל החלטה עקרונית שהקבוצה הזו לא בנויה לרוץ, למרות שהיתרון היחסי שלה, על פניו, הוא האתלטיות העדיפה על חלק מהקבוצות. אפשר להבין את המאמן הלטבי. הקביעה שמכבי תל אביב צריכה לרוץ כמה שיותר לא מתיישבת עם העובדה שהסגל שלו די קצר למעשה, וממילא לא הוכח שיש לשחקנים את חכמת המשחק הדרושה כדי להכתיב משחק מהיר ויעיל. לרוב, הניסיונות להאיץ את הקצב עלו במספר רב של איבודים ולוו בסצינות קשות לצפייה בהן ויקטור ראד מוביל כדור בחוסר יעילות משווע. כעת נדמה שבגאצקיס התפכח ומנסה לגרום לקבוצה שלו לשחק באופן יותר מבוקר ואחראי, יש שיגידו באופן מעט מסורס.

כך או אחרת, בינתיים נראה שהשינוי נוחל הצלחה חלקית בלבד: מכבי תל אביב אמנם הורידה את ממוצע האיבודים שלה בחודש האחרון ביורוליג ל-10.1 למשחק, מספר נמוך משמעותית מחודשים קודמים, אבל היא מתקשה מאוד לצבור נקודות מול יריבות "אמיתיות", אולימפיאקוס למשל. מול קבוצות פריכות מנטלית ומקצועית כמו מילאנו או כמו רוב הקבוצות בישראל זה עשוי להספיק. בינתיים.

בשבועות האחרונים מתגלה הצד הפחות מלבב של השיטה החדשה ביורוליג: יותר מדי קבוצות שנקלעו לקרקעית הטבלה משחקות יותר מדי משחקים חסרי משמעות, לעתים קרובות באולמות חצי ריקים, באינטנסיביות פחותה ותחת אווירה מפוהקת שרחוקה מלייצג נאמנה את המיתוס שנוצר סביב הליגה לאורך השנים בתור המקום בו הכדורסל הוא ממש עניין של חיים ומוות (Devotion, אומר הסלוגן). במתכונת החדשה וודאי שלא כל משחק הוא בעל חשיבות מכרעת, וגרוע מכך - בשיפולי הטבלה ניצבות להן כמה קבוצות שמאבדות עניין מהר מדי.

אלו בדיוק הנסיבות שבגינן נולד השעמומון אמש בין מכבי תל אביב למילאנו. שתי הקבוצות כבר הרימו ידיים בכל הנוגע למאבקי הפלייאוף, אבל סכנת הירידה ממילא לא מרחפת על אף אחת מהן, לא בטווח הקצר כמובן, אבל גם לא בטווח הארוך (שתיהן חתומות על חוזה רב-שנתי עם ראשי היורוליג). לא שיש בעיה עקרונית עם ליגה סגורה שכזו - היתרונות עדיין עולים על החסרונות, רמת העניין עלתה פלאים ומשחקים חסרי חשיבות שכאלה ממילא קיימים גם ב-NBA, שהפכה להיות המודל לחיקוי. הבעיה היא שההשוואה לליגה הטובה בעולם נראית מופרכת מרגע שעולות לפרקט שתי קבוצות שהניהול שלהן נחשב לחלש ביותר.

קבוצות תחתית ב-NBA, לצורך העניין, מנצלות עד תום את חוסר התחרותיות שלהן כדי ליצור עתיד טוב יותר. לעתים הן אפילו עושות טנקינג כדי להיבנות דרך בחירות דראפט. או שהן סתם מפנות את הבמה לשחקנים שיישארו בקבוצה בעתיד. במכבי תל אביב ובמילאנו, לעומת זאת, נראה שאין חשיבה מחוץ לקופסה. כמה שחקנים מבין אלו שפתחו בחמישיות אמש ימשיכו בקבוצות הללו בעונה הבאה? האם יש טעם לתת דקות יורוליג לדיימון סימפסון, שדי ברור שאין לו עתיד בקבוצה (למרות הניצוצות שהראה אתמול)? האם לא מתבקש לנצל את המשחקים שנותרו במפעל כדי להתכונן בצורה הטובה ביותר למאבקי הליגה? לתת דקות מרובות לאיתי שגב שחשוב שיחזור לכושר בשל החוק הרוסי, נניח? או לתרגל חמישייה שכוללת את גל מקל ויוגב אוחיון יחדיו?

בניגוד להפועל ירושלים שמריצה שתי קבוצות שונות ביורוקאפ ובליגת העל (הסגל זהה, ההרכבים שונים), מכבי תל אביב יכולה ליישר קו כעת לקראת הישורת האחרונה של העונה ולתרגל על רטוב מול קבוצות חזקות את ההרכבים שעמם תעלה להתמודדות על מה שנשאר מהעונה (המאכזבת) שלה.