הלוא רק פעם בשנה אבוא להתארח: הנחמה האיטלקית של מכבי תל אביב

לעמוד הפייסבוק של אהרל'ה ויסברג, מאחורי הק?ל??עים

מעט פחות משלוש שנים חלפו מאז ביקורה האחרון של ארמאני מילאנו ביד אליהו. מה נשתנה? הכל השתנה. בערב ההוא, ליל 23 באפריל 2014, ערכה מכבי תל אביב האמיתית את הופעת הפרידה שלה מההיכל הביתי. הצהובים הביסו את יריבתם האומללה 66:86, זכו בכרטיס לפיינל פור שבו הניפו את גביע אירופה במילאנו, ומאז לא שבו. מאז, למעשה, נעלמו עקבותיה של מכבי המעוטרת והאימתנית.

אבל אין כבר טעם להלין ולהתבכיין על היעדר האקשן, ועל התרבות הפיהוקים, ועל המצ'אפ שהולך והופך צמוד ומסקרן בין החולצות הצהובות לבין הכיסאות הכחולים שנראים ביציעים. כן, למכבי יש עוד סיכוי מתמטי תיאורטי להעפיל לפלייאוף; ולא, היא לא תגיע לשם.

עוד בנושא:
מכבי תל אביב ניצחה 82:92 את מילאנו
איינארס בגאצקיס מסביר למה הניצחון היה חשוב

במצב הנתון הזה, כל שנשאר הוא לנער את האבק, לשפר ממוצעים לקראת האודישנים לעונה הבאה, למזער את הנזקים בטבלה ובמאזנים ולייצר תמונת ניצחון לסיכום עונת ההפסדים. אז גם בימים קשים, כששתי אלופות היבשת לשעבר נאבקות על ראשות המקום האחרון, יש על מי לסמוך ועל מי להישען.

בעבר המעט רחוק, נציגות איטליה הטילו את אימתן על יושבי ההיכל ברחוב יגאל אלון בתל אביב. אבל לא ב-13 השנים האחרונות. מאז 2004 עומדת מכבי על מאזן מושלם של 23 מ-23 מול מילאנו, רומא, פזארו, סיינה, בולוניה, אבלינו, קאנטו וססארי. זה מזכיר אילו שנים הגדולות היו למועדון הזה, וזה מעיד גם על ההידרדרות המתמשכת של הכדורסל בארץ המגף. לו היו ביורוליג ארבע קבוצות איטלקיות, ולא אחת, איינארס בגאצקיס עוד היה נאבק באמת על מקום בחצי העליון של הטבלה.

בתחילת השבוע ישב מאמנה האיטלקי של באמברג, אנדראה טרינקיירי, על ספסל קבוצתו ואיפשר לעוזרו לנהל את משחק הליגה הקליל בגרמניה מול גיסן. כשעיתונאי מקומי צעיר בן 21 העז לשאול אותו אם לא מדובר בזלזול ביריבה, השתולל טרינקיירי והביע זלזול בשואל. אז הערב (חמישי), מבלי לזלזל באיש, יסמין רפשה נותר בביתו בגלל שפעת. ואת מי שלח למערכה? את עוזרו מאסימו קאנצ'ליירי.

אז לקאנצ'ליירי, אחיו האובד של אור שוחט מ"היפה והחנון", אין עדיין ניצחון יורוליג ברזומה, אבל הוא כבר נתלה בטעות באילנות גבוהים. הוא הפך למאמן האירופי השני בלבד שיצא העונה מיד אליהו עם הפסד בפער דו ספרתי על הגב. הראשון היה ז'ליקו אוברדוביץ'. צרת מעטים, נחמת עשירים.

לפליט הריאליטי המזוקן לא באמת היו הכלים המתאימים כדי לדגדג את המכונה הלא משומנת בצהוב. מילאנו מספיק גרועה גם בהרכב מלא, אז בלי שלושה גארדים (מנטאס קלנייטיס, זוראן דראגיץ' ובעיקר קרונו סימון) היא כבר בואכה מביכה. כך ניצל דיימון סימפסון את הסיטואציה כדי להדביק שלושה גגות בפחות משבע דקות. זה הספיק לו כדי לסמן טריטוריה בקו הקדמי של מכבי. ג'ו אלכסנדר, איתי שגב ומאיק צירבס חסמו פעמיים לאורך כל העונה; לקווינסי מילר יש שלוש חסימות; לקולטון אייברסון חמישה בלוקים ב-539 דקות; ולוויקטור ראד שבעה כאלו בלא פחות מ-624 דקות.

ההשערה הרווחת היא שמכבי תסיק בקיץ את המסקנות המתבקשות (אה-הא) ותלך לעונה הבאה על רכז, או לפחות על קומבו גארד, תוצרת חוץ. זה ייתר, ומן הסתם יפלוט החוצה מן הסגל, את אחד משני הישראלים שיש לה על המשבצת הזו; לכן, במידה רבה, הפכו משחקי הגארבג' טיים של הישורת האחרונה לקרב סמוי בין גל מקל ליוגב אוחיון על המקום בעונה הבאה.

מקל בא מוכן לקרב הזה. שיא קריירה של שבעה אסיסטים לפני שלושה שבועות מול באסקוניה; השוואת שיא קריירה, עם שבעה נוספים, לפני שבועיים נגד צסק"א מוסקבה; והופ, שיא קריירה חדש גם הערב - שמונה אסיסטים על הראש של המילאנזים.

וכדי לסיים באמת בהרגשה טובה, נפל דבר הערב. מכבי תל אביב רשמה את ניצחונה השישי ביד אליהו, ולפחות תימנע - בכל מקרה - מנתון דו ספרתי בטור הפסדי הבית. גם זה משהו, לא?

לפחות הגשמתי את חלומו של ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד". This was a text about nothing.