פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גובר שחקן ההגנה, אריק גורדון השחקן השישי: תארי אמצע העונה ב-NBA

        סנטר יוטה מחסל את היריבות בצבע, הגאנר של יוסטון קולע בקצב של סטף קרי, וגם: פופוביץ' מקדים את ד'אנטוני במאבק על מאמן העונה, אמביד הרוקי הבולט, ומי השחקן הכי מאכזב? אסף רביץ בוחר

        מאמן סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ' (AP)
        הכי משפיע בליגה. פופוביץ' (צילום: AP)

        המאמן

        כמעט נכנסו:

        ג'ייסון קיד – בעיקר בזכות התחושה שמשהו טוב נבנה במילווקי.

        דווין קייסי – לא מקבל מספיק קרדיט על החלק שלו בהצלחה של טורונטו בשנים האחרונות.

        סטיב קר – זאת לא חוכמה כשיש לך בקבוצה ארבעה סופרסטארים? אז כדאי לזכור ששלושה מהם הפכו להיות מה שהם היום בזכות השיטה של קר.

        מקום שלישי – קווין סניידר (יוטה): יוטה עומדת בציפיות הגבוהות מאוד שהיו ממנה, היא כרגע עם המאזן השביעי בליגה ובקצב של יותר מ-50 ניצחונות. זה קורה למרות שמעט מאוד קבוצות סבלו מפציעות יותר מהג'אז בחצי הראשון של העונה. יוטה זו קבוצה חכמה ומאומנת היטב עם אחת ההגנות הטובות בליגה והתקפה שממקסמת את הכישרון המפוזר בין שחקנים רבים.

        מקום שני – מייק ד'אנטוני (יוסטון): קאמבק העונה. ד'אנטוני שוב בנה התקפה פשוטה ומושלמת סביב שחקן על שכנראה יזכה ב-MVP בזכותו. הוא מוכיח שהוא יותר מוואן טריק פוני, הוא יודע לבצע התאמות קטנות ומדויקות כדי להתאים את הסגנון לקצב של ג'יימס הארדן. מועמד ראוי לחלוטין למאמן העונה, אבל יש עוד אחד.

        מקום ראשון – גרג פופוביץ' (סן אנטוניו)

        סן אנטוניו לא אמורה להיות בקצב של 65 ניצחונות. היא לא אמורה להיות קבוצה עם אחת מארבע ההתקפות וארבע ההגנות הטובות בליגה. סביב קוואי לאונרד ולמרקוס אולדריג' יש בעיקר שחקנים בשלהי הקריירה ושמות אלמוניים. אבל זה לא משנה, כי פופ הופך אותם לקבוצה. הוא מנצח גם עם דווין דדמון, דאביס ברטאנס ודז'ונטה מארי, הוא מחיה את הקריירה של דייויד לי. הוא גם ממציא את הקבוצה שלו מחדש תוך כדי תנועה כמומחית מיד ריינג' כשכל השאר מתרחקים מהאיזור הזה. פופ הוא נכס ל-NBA, ובינתיים ראוי לחלוטין לתואר נוסף של מאמן העונה.

        עוד בנושא:

        דירוג MVP אמצע העונה: מקומות 11-30
        דירוג MVP אמצע העונה: העשירייה הראשונה
        ווסטברוק לא יפתח באולסטאר: "ההתעלמות הגדולה אי פעם"

        רודי גובר, יוטה ג'אז (AP)
        חומה בצורה. גובר (צילום: AP)

        שחקן ההגנה

        כמעט נכנסו:

        דיאנדרה ג'ורדן – הקליפרס שורדים כרגע בעיקר בזכות ההגנה, מבין מפלצות המספרים דיאנדרה הוא זה שכל שנה נראה יותר כמו עוגן הגנתי אמיתי.

        מארק גאסול – גם ממפיס נבנית דרך ההגנה. גאסול מקבל עזרה משחקני חוץ נהדרים בתחום, אבל המיקום המושלם שלו הוא זה שהופך את הצבע למסובך כל כך לכניסה.

        ג'ואל אמביד – נוטים להתלהב מהיכולות ההתקפיות של אמביד, אז חשוב לציין שהוא אחד הסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה. הוא ענק, הוא יודע בדיוק איפה להיות, הוא משנה המון זריקות, נתוני ההגנה של על הטבעת הם הטובים בליגה, הוא אתלטי מספיק כדי להתמודד עם שחקנים זריזים ובדקות שהוא משחק המספרים ההגנתיים של פילדלפיה מצוינים. אם היה משחק יותר היה יכול להיאבק כאן על התואר.

        מקום שלישי – קאווי לאונרד (סן אנטוניו): כשמתחשק לו הוא עדיין שחקן ההגנה הטוב בעולם: תמנון שיכול לשתק כל שחקן חוץ בליגה, שלוקח לשחקנים כדורים מהידיים, שמופיע לעזרה משום מקום. בגלל שהוא העוגן ההתקפי של הספרס הוא מרשה לעצמו מדי פעם לנוח קצת בהגנה, לכן הוא לא ראשון. מותר לו.

        מקום שני – דריימונד גרין (גולדן סטייט): שר ההגנה של הווריירס בא לעבוד בכל ערב. אנחנו מכירים את הסיפור: שומר על חמש עמדות, מספק האסל ועזרה בצבע, נלחם על ריבאונדים מול שחקנים גבוהים ממנו בראש ומנצח, מאפשר את הרכב המוות. השנה הוא מתמחה עוד יותר מהרגיל במהלכי הגנה גדולים במאני טיים.

        מקום ראשון – רודי גובר (יוטה)

        נציגיו כבר התלוננו על היעדרותו מרשימת ה-MVP ואני בהחלט מבין אותם. גובר הוא התחנה האחרונה האפקטיבית ביותר ב-NBA, כל מי שמגיע לצבע של יוטה יודע שמחכה לו שם ענק צרפתי שנדמה כאילו הוא בגובה של הטבעת. הוא הסיבה המרכזית לכך שיוטה צמודה לגולדן סטייט במקומות הראשונים של מדד היעילות ההגנתית. אחרי עונה בה היה פצוע ולא התאקלם עד הסוף בתפקיד הסנטר המוביל של הג'אז, השנה גובר נראה כמו שחקן שניתן לבנות סביבו הגנה מנצחת לעשור הקרוב. זאת בדיוק הכוונה של יוטה.

        שחקן פילדלפיה ג'ואל אמביד (AP)
        אין עוררין. אמביד (צילום: AP)

        הרוקי

        כמעט נכנסו:

        מלקולם דילייני – במחזור מאוד לא מרשים, האמריקאי שהגיע מאירופה בגיל 27 שומר על יציבות כרכז מחליף ראוי באטלנטה. ואיכשהו, הוא אפילו לא המלקולם הבכיר במחזור.

        דריו שאריץ' – לא יציב, אבל כשהוא טוב הקרואטי של פילדלפיה עושה דברים יפים ומגוונים ומנצל יפה את הזמן לפני שבן סימונס מגיע.

        מקום שלישי – באדי הילד (ניו אורלינס): כאמור, מחזור לא מרשים בינתיים, לכן חודש אחרון טוב הספיק כדי להכניס את הגאנר של הפליקנס לשלישייה למרות שלפני כן קלע באחוזים מזעזעים. בחודש הרלוונטי הילד קלע 2.3 שלשות למשחק ב-47.6 אחוזים ותפס מקום בחמישייה של ניו אורלינס, שאולי עוד תצליח להשתחל לפלייאוף גם בעזרתו.

        מקום שני – מלקולם ברוגדון (מילווקי): השחקן המרשים ביותר בינתיים מדראפט 2016 מגיע מהמקום ה-36. הוא נראה כמו גרסא אתלטית וגבוהה יותר של מתיו דלבדובה והצליח לקחת מהאוסטרלי את המקום בחמישייה בזכות ניהול משחק נהדר, יחס אסיסטים/איבודים משובח ויכולת לבצע מהלכים מצוינים ברגעים מכריעים. כמו דלבדובה, גם הוא פוינט גארד אידיאלי לצד יאניס. פגיעה בול נוספת של הנהלת הבאקס.

        מקום ראשון – ג'ואל אמביד (פילדלפיה)

        בליגה משלו. לקח לו בערך דקה להפוך לסיפור ענק, והוא רק הולך ומשתפר. הממוצעים הם של 19.9 נקודות, 7.8 ריבאונדים, 1.1 שלשות, 7.9 הליכות לקו, 2.4 גגות וגם 3.7 איבודים ו-3.7 עבירות ב-25 דקות. הוא לא ירד מ-20 נקודות בחודש האחרון, ופילדלפיה ניצחה 7 מ-8 המשחקים האחרונים בהם שיחק (צריך לקרוא שוב את המשפט האחרון). להגנה כבר התייחסתי, בהתקפה הוא משלב בין יכולות של סנטר קלאסי ליד רכה מבחוץ ויכולת לבצע מהלכים עם הפנים לסל. אם יישאר בריא הוא בדרך להיות משהו מיוחד.

        אריק גורדון, יוסטון רוקטס, מול די ג'יי אוגוסטין, אורלנדו מג'יק (AP)
        קולע בקצב מסחרר. גורדון (צילום: AP)

        השחקן השישי

        כמעט נכנסו:

        טיילר ג'ונסון וג'יימס ג'ונסון – על הספסל של מיאמי נמצאות רוב הבשורות הטובות של הקבוצה, בדמות הג'ונסונים היעילים. טיילר מפתיע לטובה אחרי החוזה העצום שקיבל, ג'יימס ממציא את עצמו מחדש.

        ג'ון לוור – לצערה של הקטגוריה, נכנס לאחרונה לחמישייה של דטרויט כדי לאזן אותה (ומעט לאחר מכן נפצע), לכן כנראה לא יהיה כאן בסיכומי העונה.

        זאק רנדולף וגרג מונרו – שניים שידעו להתאקלם בעולם החדש בו שחקנים מסוגם עולים מהספסל. מונרו הולך ומשתפר ככל שהשנה מתקדמת, מפתיע לטובה בהגנה לאחרונה.

        מקום שלישי – אנס קאנטר (אוקלהומה סיטי): עוד מומחה פוסט בלי הגנה על הטבעת שמצא את מקומו כשחקן שישי בקבוצה טובה. קאנטר קולע 14.6 נקודות למשחק ב-56.7 אחוזים מהשדה, משחק ההתקפה עובר דרכו כשראסל ווסטברוק נח והוא שואב ריבאונד התקפה. ההגנה שלו מעט משופרת אבל עדיין חלשה, יכולת המסירה לא קיימת בכלל, לכן לא יכול לתרום יותר מ-22 דקות לקבוצה שזקוקה לסקוררים.

        מקום שני – לו וויליאמס (הלייקרס): מנהיג כנופיית הספסל של לוק וולטון מספק מספרים מספיק מרשימים כדי כמעט להיאבק על התואר למרות שהוא משחק באחת מנמושות הליגה. כמחליף לו-וויל קולע 17.8 נקודות למשחק, עם 1.9 שלשות ב-37.4 אחוזים ו-5.7 הליכות לקו אותן קולע ב-86.7 אחוזים (כמעט כל הנתונים הם שיאי קריירה). הוא קלע 40 ו-38 נקודות במשחקים עוקבים, הוא משתלט על סופי רבעים והוא עוזר לספסל להחזיר את הלייקרס למשחקים.

        מקום ראשון – אריק גורדון (יוסטון)

        עוד קטגוריה שאין בה יותר מדי תחרות. גורדון פתח את העונה בחמישייה של ד'אנטוני, אבל די מהר ירד לספסל ומשם הוא מככב. ב-35 משחקים כמחליף הוא קולע 18.3 נקודות, בעיקר בזכות 3.9 שלשות ב-41.1 אחוזים. אחרי קצת יותר מחצי עונה גורדון קלע יותר שלשות מסטף קרי, הוא בקצב להיות השחקן השני אי פעם אחרי קרי שמגיע ל-300 שלשות בעונה. קרי קפץ ישר ל-402, במקום השני ריי אלן עם 269. גורדון כבר קלע 160 שלשות, ואם יישאר בריא (אם גדול) הוא כנראה יעבור את אלן. העונה הזאת של אריק גורדון ראויה לציון מיוחד, מזל שיש את תואר השחקן השישי לשם כך.

        אייזיאה תומאס, בוסטון סלטיקס (AP)
        מאולסטאר לסופרסטאר. תומאס (צילום: AP)

        השחקן המשתפר

        כמעט נכנסו:

        דמאר דרוזן וקייל לאורי – בקטגוריה הזאת אני מתעלם משחקני שנה שנייה ונוטה להתעלם מכאלה ששיפרו מספרים בזכות שינוי בסיטואציה, אז טוב שיש השנה הרבה שחקנים שביצעו קפיצת מדרגה מטוב מאוד למצוין. הגארדים של טורונטו הם שניים מהבולטים.

        ג'ימי באטלר – וגם באטלר, שזכה בתואר לפני שנתיים, נראה כמו מועמד ראוי לחלוטין גם העונה.

        ג'בארי פרקר – מילווקי מככבת בכתבה הזאת, ועוד לא סיימה את חלקה כאן. ג'בארי הוסיף לרפרטואר קליעה משלוש, מה שהופך אותו לסקורר נהדר ולמספר 2 איכותי.

        מקום שלישי – ברדלי ביל (וושינגטון): אחת מקפיצות המדרגה המיוחלות בליגה סוף סוף הגיעה. ביל מצליח להישאר בריא ונכנס לקצב טוב, הוא מוכיח שהוא יכול להיות אחד השוטינג גארדים השלמים בליגה. הוא הקפיץ את כמות השלשות, ההליכות לקו העונשין והאסיסטים שלו והוא מנהל פיק נ' רול משני ברמה גבוהה. רק שיישאר על הפרקט.

        מקום שני – יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): אישית, חשבתי שהחודשיים האחרונים היו צריכים לתת לו את התואר בעונה שעברה. בדיוק בגללם אני לא בוחר בו העונה בינתיים, כי התהליך התחיל מעט מוקדם יותר. אך גם כך הוא ביצע קפיצת מדרגה משמעותית נוספת ומספק העונה נתוני יעילות מרשימים מאוד.

        מקום ראשון – אייזאה תומאס (בוסטון)

        דוגמא מצוינת למהות הקטגוריה, אולסטאר שהפך לסופרסטאר. אייזאה הפך השנה לסקורר שבונים סביבו קבוצות, לשחקן שמשתלט על המאני טיים באופן נדיר עבור שחקן כל כך נמוך. הוא קפץ מ-22.2 נקודות למשחק בשנה שעברה ל-28.7 השנה, תוך שיפור משמעותי באחוזים מכל הטווחים וביחס אסיסטים/איבודים. והוא רק ממשיך להשתפר ככל שהעונה מתקדמת.

        רג'י ג'קסון, דטרויט פיסטונס (AP)
        הפיסטונס נראים גרוע יותר בלעדיו. ג'קסון (צילום: AP)

        השחקן המאכזב

        כמעט נכנסו:

        ארון גורדון – ציפו שיתמודד על תואר השחקן המשתפר, אבל הכישרון הגולמי הזה של אורלנדו לא מצליח להפוך עדיין לשחקן כדורסל.

        רייג'ון רונדו – אכזבה היא תוצר של ציפיות, לכן הפיצוץ השנתי של רונדו פחות מאכזב מבעבר. אבל עדיין חבל לראות אותו מתבזבז.

        מקום שלישי – מונטה אליס (אינדיאנה): עצוב לראות כמה מהר התדרדר השחקן שלפני פחות משלוש שנים כמעט הדיח במדי דאלאס את האלופה שבדרך סן אנטוניו בסיבוב הראשון. הסיטואציה בדאלאס הייתה מושלמת עבורו (עד שרונדו הגיע גם לשם), באינדיאנה הוא הולך ונעלם. הוא לא היווה פקטור בחמישייה ולא עזרה לו גם ירידה מתבקשת לספסל.

        מקום שני – דמיאן לילארד (פורטלנד): המספרים האישיים נהדרים, אבל השנה לילארד נראה הרבה פחות כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה. ההגנה האישית שלו חלשה במיוחד, ומה שיותר מדאיג זה שהשחקן שנודע במנהיגות שלו לא מצליח להוציא את הבלייזרס ממשבר מתמשך.

        מקום ראשון – רג'י ג'קסון (דטרויט)

        דטרויט פתחה לא רע את העונה כשרג'י היה פצוע, ולאורך התקופה הייתה תקווה גדולה שכשהוא יחזור תהיה קפיצת מדרגה אל הצמרת הנמוכה במזרח. אבל מהרגע שג'קסון חזר דטרויט נחלשה באופן משמעותי. הבעיה המרכזית היא מנטאלית, מאז שג'קסון חזר דטרויט נראית פגיעה ולפעמים מפורקת. חלק גדול מההפסדים בתקופה הזאת היו תבוסות. לסטן ואן גנדי יש סגל טוב ומאוזן, כרגע נראה שהבעיה שלו מול רוב יריבות המזרח היא בעמדת הפוינט גארד, גם ביכולת וגם במנהיגות.

        האזינו לפרק החדש של "הפודיום": דניאל ליפשיץ על מכבי ת"א ופוטבול, ויובל אבידור על השלושער