ביותר ממובן אחד, התסריט הזה כבר נכתב מזמן. באפריל 2011, באולם מתנ"סים מעופש ומיושן בפלורידה, נזרע הזרע הראשון שיצמיח כעבור שנים את השחקן הכי שנוי במחלוקת בכדורסל המכללות, אולי בארצות הברית כולה. גרייסון אלן היה אז בן רק בן 15, אבל הוא זוכר היטב את הדקה המכוננת במשחק החוץ מול תיכון לינקולן. ג'קסונוויל שלו נכנסה לפיגור שלוש נקודות בדקה האחרונה, והקהל ביציעים כבר חגג. "לא יודע להסביר למה, אבל כולם נורא שמחו לראות אותי מפסיד. הפעם דאגתי למחוק להם את החיוך", סיפר. אחרי שקלע שלשה והוסיף שתי צליפות קרות רוח מהעונשין שהפכו את הקערה על פיה, הוא צעד לכיוון היציע, ובאינסטינקט מרושע נפרד מהאוהדים שלעגו לו עם מחווה מקורית: הוא פשוט עבר יציע-יציע, אוהד-אוהד, והוציא לכולם לשון. כמה אינפנטילי, ככה עולה על העצבים.
את דמות הנבל האולטימטיבי הוא אימץ כבר מאז. הוצאת האוהדים היריבים משיווי משקל הפכה למעין מסורת, עם כמה שינויים קוסמטיים: הוצאת הלשון התחלפה בנטייה כרונית להכשיל ולהפיל שחקנים יריבים לפרקט, ומעגל השונאים התרחב, התרחב מאוד. כמה התרחב? מספיק בשביל שב-ESPN יגדירו אותו רק לאחרונה כ"ספורטאי שאמריקה הכי אוהבת לשנוא בעידן הנוכחי".
אולי זה הגורל של כדורסלן מצטיין, לבן, שבא מבית בעל ממון ובוחר לשחק בתוכנית הכדורסל של מכללת דיוק.
עוד בנושא:
ווסטברוק ורוביו הבאים: הכירו את הכישרונות הכי מעניינים במכללות
הלילה ב-NBA: הלייקרס הושפלו, 40 נקודות לבלדסו, טאונס הצטיין
גובר שחקן ההגנה, גורדון השחקן השישי: תארי אמצע העונה ב-NBA
גרייסון אלן נכנס למשבצת הלבן המתנשא בחפץ לב: בשנה האחרונה ההרגל המגונה שלו להכשיל שחקנים יריבים הפך לסימן הכר, אחרי שנתפס עושה זאת בשלושה מקרים שונים. פעם אחרת הוא דחף, כאילו-בטעות, עוזר מאמן של קבוצה יריבה כשהשתטח כדי להציל כדור אבוד. פעם אחרת בעט באזור החלציים של שחקן יריב מבלי שהשופט שם לב.
אבל הוא רק עוד חוליה בשרשרת אותה החל כריסטיאן לייטנר, שסיפורו הונצח בסרט I Hate Christian Laettner מסדרת המופת 30 על 30 של ESPN. לייטנר היה הגילום המושלם של דיוק האליטיסטית והמושמצת: הוא היה לבן, יפה-תואר וכדורסלן נפלא, אבל לא פחות חשוב מכך הוא שידר תחושת עליונות וביטחון מופרז, שסייעו לייצר לו תדמית שטנית. ההילה סביבו רק גדלה כשקלע שניים מסלי הניצחון הגדולים בתולדות טורניר ה-NCAA וכתב את שמו באותיות קידוש לבנה כאחד משחקני המכללות הגדולים בכל הזמנים.
אחרי לייטנר, דיוק הצמיחה כמה וכמה יורשים לבנים שנכנסו לתפקיד בעל כורחם: ג'יי ג'יי רדיק התקבל בשנאה בכל אולם אליו הגיע, אפילו מיודענו ג'ון שייר קיבל יחס רע לזמן מה. כל שחקן בעל גוון עור בהיר עם יכולות סבירות, הפך במידת מה לפנים הזמניים של המכללה שכולם אוהבים לשנוא.
שיין באטייה, אחד השחקנים הכי אינטליגנטיים ששיחקו ב-NBA במילניום הנוכחי ובוגר דיוק בעצמו, הסביר יפה את הניגודיות שהאמריקאים פשוט לא מצליחים להכיל. "באופן כללי, אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה לבנים ואת הנבלים שחורים. כשאתה מערבב את הקלפים ובונה נרטיב אחר, פתאום כולם מבולבלים", אמר ל-ESPN בשנה שעברה. "קשה לנו גם עם כדורסלנים שחורים שיש להם תחומי עניין אחרים חוץ מכדורסל. אני, למשל, אוהב לבשל ולשחק גולף, אני יודע לעמוד מול המצלמה ולענות בצורה עניינית, וזה מנוגד לנרטיב שכל אוהדי הספורט בארצות הברית רוצים. גם גרייסון אלן הוא כזה, כי הוא הופך את היוצרות: הוא לבן, הוא בא מחתך סוציו-אוקונומי גבוה, אבל הוא מתנהג כמו פרחח, במובן הטוב של המילה. יש אנשים שפשוט לא יודעים איך לאכול את זה".
ההכשלות של גרייסון אלן, ה"מיטב"
הכדורסל האמריקאי אכן הופך את היוצרות במובן החברתי: בניגוד לרוב התחומים האחרים, הלבנים בו הם המיעוט, בעוד האפרו-אמריקאים הם השולטים. ואם פעם שחקנים לבנים היו צריכים להוכיח שהם יכולים לקפוץ, כיום האתגר שלהם הוא להיות קשוחים בדיוק כמו עמיתיהם השחורים. אבל כשמדובר בשחקני דיוק, זה תמיד מלווה ברעשי רקע, שהם כבר חלק בלתי נפרד מהווי כדורסל המכללות.
גם לגרייסון אלן יש חלק בלתי נפרד במטען השלילי שנצבר נגדו, אבל לא ברור מה קדם למה האם הוא היה בד-אס כזה מלכתחילה, או שמא הציפייה ממנו להפוך לכזה גרמה לו לשנות את עורו. הנה, למשל, מה שנכתב עליו ב-SBNation באפריל 2014, עוד לפני שלבש אפילו פעם אחת את הגופייה של דיוק. "גרייסון אלן הוא השחקן שכולכם תאהבו לשנוא. הוא לבן, הוא צלף שלשות, הוא שחצן, והוא הולך לשחק עבור דיוק. זה המתכון המושלם לנבל הגדול הבא בכדורסל המכללות. נכון, אף אחד לא ראוי לקבל יחס כמו שכריסטיאן לייטנר או ג'יי ג'יי רדיק קיבלו. אבל אם אלן יידע לקחת את זה בהומור, כולנו נהנה".
אז זהו, שבינתיים לא אלן ולא אף אחד מהסובבים אותו לוקחים את זה בהומור. עונת הפרשמן עוד עברה בשקט יחסי, והסתיימה עם זכייה מתוקה באליפות, כשאלן עושה כריסטיאן לייטנר ומנצח לדיוק את הגמר עם 16 נקודות מפתיעות והופעת קלאץ' מופתית. מלבד הידית המעולה, אלן הראה גם אתלטיות מרשימה והפך לסקורר הבולט של דיוק. אבל החל מהעונה שעברה הוא לקח תדמית היריב הנבזי לנקודת קיצון. הוא הכשיל בכוונה ושוב הכשיל ושוב הכשיל, ובפעם האחרונה שעשה זאת וספג עבירה טכנית מיידית, גם השתולל מזעם על הספסל ופרץ בבכי בראיון שלאחר המשחק. "אני לא יודע למה זה קורה לי, לא יודע מה השתלט עליי", אמר בראיון נסער.
זו גם היתה הנקודה שבה הוא חצה את הגבול הדק שבין גימיק לבין אויב האומה על אמת. סטיבן איי סמית' קרא לאחד השחקנים היריבים "לפרק אותו כדי שילמד לקח", קולין קווהרד מרשת פוקס טען ש"כשהוא בכה על הספסל הוא נראה כמו ילד בן 7. יש לו בעיות רציניות, לילד הזה. אף אחד לא צריך לתת לו הנחות בגלל שהוא בן 21. מה שהוא עושה גרוע יותר מכל מה שכל כדורסלן עשה אי פעם במכללות או ב-NBA. להכשיל שחקנים בכוונה? זה המעשה הכי פחדני והכי מביש שיש".
דיוק שמעה את הקולות והחליטה לשלול ממנו את תפקיד הקפטן לצמיתות. על הדרך היא גם הודיעה שתרחיק אותו לתקופה בלתי מוגבלת. אבל התקופה הבלתי מוגבלת הזו הסתיימה אחרי הפסד אחד בלבד לג'ורג'יה טק. והחל מאותה נקודה לא רק גרייסון אלן חטף, אלא גם המוניטין של מייק ששבסקי הושחר.
הצד החיובי של אלן: לוחם גדול, צלף גדול
לששבסקי יש סיפור מעניין לא פחות בהקשר הזה. את היותו אחד ממאמני המכללות הגדולים בכל הזמנים אף אחד לא ייקח לו, אבל דווקא הטיפול בסוגיות מסוג זה תמיד הועמדו בסימן שאלה כשזה נגע אליו. למעשה, רבים האשימו אותו בעידוד שחקניו לפרובוקציות. זה החל עוד מימי כריסטיאן לייטנר, שראה בששבסקי דמות אב וניהל עימו מערכת יחסים קרובה מאוד. אחרי הדריכה המפורסמת של לייטנר על אמינו טימברלייק מקנטאקי, בארה"ב ציפו מששבסקי לתת לו עונש חינוכי. בפועל, קואץ' קיי התעלם מהתקרית ההיא לחלוטין.
גם הפעם הרבה מהאש מוסטת כלפי ששבסקי. הוא היה זה שהחליט לקצר את עונש ההשעיה של גרייסון אלן ולהחזיר אותו לפעילות, החלטה שעליה ספג ביקורות רבות בארצות הברית. עד כמה סוגיית גרייסון אלן הפכה לשיחת היום בארצות הברית יעידו ההשוואות להן הוא זכה בימים שאחרי שחזר לפרקט. ב"בליצ'ר ריפורט", למשל, טענו שהעונש שאלן קיבל "מזכיר מאוד את פרשת או ג'יי סימפסון. כמו סימפסון, גם המעשים של גרייסון אלן התקבלו בסלחנות מוגזמת". מהר מאוד הופיעו גם במגרשים שלטים של אוהדים יריבים עם הפורטרט המפורסם של או ג'יי סימפסון, שמטרתם להקניט את אלן. בין לבין, החלו מתקפות אישיות נגד ששבסקי. "קואץ' קיי מאמן גדול, אבל מתברר שהוא אישיות קטנה מאוד. מצופה ממאמן שנמצא סביב הילדים האלה כל כך הרבה שנים לתת עונש ראוי לפרא אדם כמו גרייסון אלן", תקף אותו סטיבן איי סמית' בוולגריות אופיינית. ב'ניו יורק פוסט' כתבו ש"הדרך שבה מייק ששבסקי מטפל בגרייסון אלן חושפת את השקר שמאחורי המיתוס שלו. להחזיר אותו לפעילות ולא להעביר לו את המסר בצורה חדה וברורה זה לבגוד בערכים של כדורסל המכללות".
חוץ מלעורר רגשות עזים של שנאה או אהבה אצל כל מי שנתקל בו, אלן מצליח עכשיו גם לגרום לחשבון נפש תקשורתי. לתקשורת האמריקאית ללא ספק היה חלק בניפוח הבלון הזה לממדים עצומים וכעת, כשהוא התפוצץ (אלן לא רק ביצע עבירות משמעתיות רבות, אלא גם הידרדר משמעותית במספרים העונה - מ-21.2 נקודות ל-15.2), יש כאלה שתוהים בינם לבין עצמם האם היה ראוי יותר להניח לילד לנפשו ולא להדביק עליו תוויות שלבסוף יוצרות מחשבה והופכות למציאות. "כן, גרייסון אלן צריך לשלוט על עצמו, אבל אנחנו אלה שהלכנו רחוק מדי", נכתב השבוע ב'רולינג סטון'. "תייגנו אותו, שמנו אותו בקופסה, וברור שמבחינה מנטלית הוא קורס תחת המעמסה הזאת".
גם ברחבי המכללות החלו להגן על אלן. מאמן מכללת נורת' פלורידה מאט דריסקול האשים את התקשורת במצב. "הלייקים והריטווטים הפכו לחזות הכל, התקשורת זרקה את גרייסון אלן מתחת לגשר ועכשיו רוקדת על הדם שלו", אמר. "בהתחלה הם רצו לגרום לנו להאמין שהוא האיש הרע הבא ממכללת דיוק, ובסוף זה הפך למציאות. זה הסדר הנכון, ולא להפך. עכשיו הוא הנבל, עכשיו הוא האיש שכולם בוחנים את ההתנהגות שלו, עכשיו הוא התרסק, והכל בשם מה? רייטינג?".
אין אף שה תמים בסיפור הזה. בין אם בהשפעת התווית התקשורתית שהודבקה לו ובין אם לאו, גרייסון אלן סיכן שחקנים יריבים רבים וללא ספק סובל מבעיית שליטה חמורה; מכללת דיוק ומייק ששבסקי שמו את המטרות החינוכיות בצד כשהתחילו להפסיד משחקים; התקשורת ליבתה את היצרים; ואוהדי הכדורסל קיבלו את השערוריה התורנית לעסוק בה; לכולם יש חלק, וכולם גם כנראה כבר מפיקים לקחים.
כשגרייסון אלן יסיים את קריירת המכללות וייבחר לקראת סוף הסיבוב הראשון בדראפט כפי שכל התחזיות מנבאות, הוא סוף סוף יפתח דף חדש. עם יכולות מוגבלות יחסית כמו שלו, אפשר להצהיר די בבטחה שב-NBA הוא יבלוט פחות ויקבל הרבה פחות תשומת לב, אבל גם הרבה יותר חופש להיות מי שהוא, בלי סטיגמות, בלי שיבחנו כל צעד ושעל שלו בזכוכית מגדלת. ואולי, מי יודע, עם העזיבה את דיוק יבוא גם שינוי התנהגותי לטובה. איך אמר כריסטיאן לייטנר פעם? "במכללות הייתי אגדה, דיוק התייחסה אליי כאל כוכב, אבל רק כשעזבתי הבנתי כמה גדול הפער בין איך תופסים אותי בתקשורת לבין איך שאני במציאות".
