דאון ראשון ו-10:
מסתבר שהייל מארי'ז אפילו לא צריכים להסתיים בטאצ'דאון. אפשר לעשות אותם באמצע המגרש. ומסתבר שעם ארון רוג'רס, הם אפילו לא צריכים להיות הייל מארי'ז אמיתיים.
12 שניות לסיום, במשחק חוץ, מול הקבוצה הטובה ביותר ב-NFC ואולי בליגה כולה לאורך העונה הסדירה. דאון שלישי וכולה 20 יארד לעבור, 20 יארד שלא באמת יתנו משהו כי הכדור היה מגיע במקרה הטוב למרכז המגרש ומשם, רוג'רס היה צריך לנסות להעיף אותו לתוך האנדזון, אם בכלל היה מספיק להוציא עוד מהלך.
אז מספר 12 כינס את החבר'ה בהאדל ואיך אמר רנדל קוב: "הוא פשוט המציא תרגיל. הוא סימן לכל אחד מהתופסים לאן ללכת, כמו ילד שמסמן על החול בשכונה. וזה הצליח". איכשהו, אפילו המהלך המופרע של רוג'רס את ג'ארד קוק, שסידר לפאקרס מקום בגמר החטיבה, היה מתוכנן ומדויק.
"קצת קשה להאמין שהוא אנושי. הוא נראה כמו דמות מספר על קוורטרבק שעושה דברים על טבעיים", כתב קייל קוסטר מ"USA טודיי" את המחשבות של כולנו אחרי ליל ראשון. "הוא הגיע לרמות של מייקל ג'ורדן", נסחף בחגיגה אדם שיין מאתר ה-NFL והשבחים פשוט לא הפסיקו לזרום.
האמת, קשה להישאר מחוץ לקרנבל הזה. מייק מקארת'י טען שזה היה "אחד ממהלכי 'תרגיל שתי-הדקות' הגדולים אי פעם" ואפילו טום בריידי, שעשוי לפגוש את רוג'רס בעוד שבועיים וחצי לקרב אימתנים על האליפות, הודה ש"אם אני בבית והוא משחק, הטלוויזיה דולקת. הוא כל כך אפקטיבי, הכל נראה אצלו פשוט. זה מדהים. אף אחד, מעולם, לא עשה את מה שהוא עושה". ואם בריידי אומר, בריידי יודע.
שבוע אחרי שבוע, רוג'רס משאיר אותנו עם פה פעור ו"הנפגעים" המרכזיים הפעם היו שני הגיבורים האחרים של המשחק. אז הנה, שתי מילים על כל אחד מהם:
* מייסון קרוסבי: וואו, איזה קלאץ'. עם כל המהלך הגדול של רוג'רס, בלי היכולת הפנומנלית של קרוסבי, שהפך לראשון אי פעם שכובש שני שערים מלמעלה מ-50 יארד בשתי הדקות האחרונות של משחק פלייאוף, כל זה לא היה עוזר. קרוסבי הגיע למשחק עם 0 מ-4 בבעיטות מכריעות מ-50 יארד ומעלה לאורך הקריירה, אבל היה שם ברגע האמת, פעמיים. "הוא הבועט הטוב בליגה והוא עושה את זה בחוץ, לא בדום, לאורך רוב הזמן", החמיא רוג'רס. קרוסבי עם 23 מ-23 בפלייאוף וגרין ביי רק צריכה לקוות שהרצף האדיר הזה לא ייעצר בדיוק ברגע הלא נכון, באטלנטה ביום ראשון.
* ג'ארד קוק: ב-19 בפברואר 2016, ג'ארד קוק שוחרר מהראמס. מצד אחד, לגור בלוס אנג'לס במקום בגרין ביי הקפואה והמשעממת. מצד שני, לתפוס זריקות בלתי אפשריות מארון רוג'רס, אולי בדרך לאליפות, במקום לרדוף אחרי כדורים בלתי אפשריים לתפיסה מג'ארד גוף/קייס קינום. נשמע כמו דיל שווה.
עוד בנושא:
ניו אינגלנד ואטלנטה העפילו לגמר החטיבה
בתום דרמות: גם גרין ביי ופיטסבורג עלו לפיינל פור
דאון שני ו-16:
משחקי החוץ הקודמים של סיאטל בפלייאוף תחת פיט קארול התחילו ככה:
ב-2011 בשיקגו: פיגור 28:0 (והפסד)
ב-2013 בוושינגטון: פיגור 14:0 (RG3 קרע את הרצועה וסיאטל ניצחה)
ב-2013 באטלנטה: פיגור 20:0 (והפסד)
ב-2016 במינסוטה: פיגור 9:0 (עד הרבע הרביעי. סיאטל ניצחה בזכות החטאת הבעיטה בשנייה האחרונה)
ב-2016 בקרוליינה: פיגור 31:0 (והפסד)
למשך שמונה דקות וחצי, בהן נמשך דרייב הפתיחה המופתי של הסיהוקס באטלנטה, נדמה היה שההיסטוריה הולכת להשתנות סופסוף. סיאטל שמה שבע נקודות ולא פחות חשוב, השאירה את מאט ריאן דקות ארוכות על הספסל. זה נראה מבטיח, ואז זה שוב קרס.
החל מאותו 0:7 מוקדם, הסיהוקס פשוט לא עשו שום דבר עד לטאצ'דאון שלהם בגארבג' טיים. אטלנטה רצה 6:36 וסיאטל התפנתה למשהו אחר שהיא יודעת לעשות טוב: לשחק מלוכלך. יותר מדי כניסות מכוערות ויותר מדי איבוד עשתונות מול מעט מדי יכולת של ההגנה המהוללת (שבנה המאמן שממול, דן קווין, שמצא כל נקודת תורפה), שפשוט לא הסתדרה בלי ארל תומאס, לא השאירו לסיהוקס שום סיכוי לחזור למשחק. השיא הגיע ב"ניל דאון" בשניות הסיום, כאשר שחקני סיאטל החליטו שזה הזמן להתחיל בדחיפות ולשחק אגרסיבי. בסופרבול לפני שנתיים, זה הוביל למהומה מכוערת עם שחקני ניו אינגלנד. הפעם זה עבר יותר בשקט, אבל זו לא הדרך לסיים עונה.
איבוד הראש הזה נמשך גם אחרי המשחק, עם הציוץ של ארל תומאס שטען: "לטום בריידי יש את הדרך הכי קלה... שימו את התחת שלו בבית שלנו ונראה מה הוא עושה". הבית המהולל עליו תומאס מדבר סיפק השנה שתיים מהקבוצות הגרועות ב-NFL, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו ואת אריזונה הבינונית, מה שלא הפריע לסייפטי הפצוע להמשיך לריב באופן קצת פאתטי עם אוהדים שהגיבו לו. בקיצור, לסיאטל יש הרבה מה לנקות בפגרה אחרי עונה לא מספיק טובה, שהסתיימה עם תצוגה מאכזבת מאוד.
דאון שלישי ו-3:
והיה גם צד שני למשחק הזה. מעולם לא היה קוורטרבק שמסר ליותר מ-300 יארד, שלושה טאצ'דאונים לפחות ואפס איבודים במשחק מול סיאטל של פיט קארול, עד שהגיע מאט ריאן ביום ראשון ופשוט תפר את הסיהוקס.
עוד לפני המשחק, קארול היה נפעם מהקוורטרבק של אטלנטה והודה: "הדיוק שלו במסירה זה משהו שלא רואים כל יום" ועל כר הדשא בג'ורג'יה דום, שיזכה הודות לדאלאס לחיות עוד שבוע ויארח ביום ראשון את משחק הפרידה ממנו, ריאן נראה בלתי ניתן לעצירה. בגמר ה-NFC מחכה לו קוורטרבק לא פחות מפחיד ממנו, בטח בימים אלה, אבל ההגנה של גרין ביי תתקשה להתמודד איתו, לא פחות מאשר ההגנה של אטלנטה עם רוג'רס. האנדר/אובר לנקודות למשחק הזה עומד בווגאס על לא פחות מ-61, הנתון הגבוה אי פעם למשחק פלייאוף וגם כך, האובר נראה כמו הימור הגיוני.
דאון רביעי ו-6:
ללברון ג'יימס יש שישה גמרי NBA רצופים. בתקופת תקרת השכר, זה נתון פשוט מדהים. לטום בריידי יש שישה גמרי AFC רצופים וזה לא פחות מטורף. הפטריוטס שברו עם הניצחון הקשה מהצפוי מול יוסטון את שיא הליגה להופעות רצופות בפיינל פור ורק כשרואים את דאלאס וקנזס סיטי זורקות לפח את הביתיות עליה עבדו קשה כל העונה ואת רוג'רס מגרד את דרכו לגמר החטיבה בפעם השנייה בלבד בשש השנים האחרונות, מבינים כמה ההישג של בריידי את בליצ'יק הוא יוצא דופן.
על הנייר, כדי להגיע לגמר החטיבה, ניו אינגלנד נזקקה בסך הכול לניצחון אחד, מול ברוק אוסווילר. אלא שהדרך לשם לא באמת עוברת בניצחון אחד, אלא בהתמדה בלתי נגמרת, עונה אחרי עונה, שמאפשרת לפטריוטס להגיע בעמדה טובה לכל פלייאוף.
הפציעה של דיון לואיס בעונה שעברה לא הוערכה נכון והמשחק נגד הטקסאנס היה עוד הוכחה לחשיבות הגדולה שלו. לואיס מאפשר לניו אינגלנד לאיים גם בריצה ולא רק במסירה, נשק שלא היה לה בכלל בגמר ה-AFC הקודם, בו הפסידה בשניות הסיום מול דנבר. במשחק ההוא, בריידי פגש הגנה הרבה יותר חזקה מזו של פיטסבורג, שתגיע ביום ראשון הקרוב לפוקסבורו. הוא נדרש לזרוק לא פחות מ-56 פעמים, דייק רק ב-27 ניסיונות וחטף ארבעה סאקים ו-17 כניסות בסך הכול, נתונים לא נורמליים עבורו (או בכלל). מלבדו, הרץ המוביל של ניו אינגלנד באותו משחק היה ברנדון בולדן, עם 12 יארד, אחד פחות מבריידי. ניו אינגלנד פייבוריטית ב-6 נקודות לפי וגאס לקראת המשחק מול הסטילרס. אם היא תגיע יותר עירנית מאשר מה שנראתה בשבת נגד יוסטון, הרי שזה משחק שלה להפסיד, למרות ליביון בל.
ספייק:
מה אתם עושים ספייק דקה ושבע שניות לסיום עם טיים אאוט ביד מול הגנה שלא מסוגלת לעצור אתכם, 40 יארד מהאנדזון ועם הרץ הכי מפחיד בפלנטה? מה?