אלבניה - ישראל, שבת 21:45

מדינת כדורגל מחפשת אוהדים: על האנרגיות השליליות בכדורגל הישראלי

כשלחצי מהקבוצות בליגה יש אוהדים ממורמרים, כעוסים, עצבניים, מושחתים כפויי טובה שרק יודעים לקלל את המאמן, מה הפלא שכולם מחכים בפינה לנבחרת? פז חסדאי על מחלה ישראלית

צילום וידאו: יניב טוכמן

אלישע לוי איבד את הסבלנות השבוע, אחרי שנשאל יותר מדי שאלות על הבחירות שלו לסגל הנבחרת. למה גלזר בפנים, האם עטר ישחק, למה סייף בחוץ, מה יהיה עם דאבור. "מספיק כבר להתלונן כל הזמן", סיכם את מסיבת העיתונאים, "תסתכלו על הדברים החיוביים". הדברים החיוביים?! אויש באמת אלישע, הצחקת אותנו. אף אחד לא נמצא בכדורגל הישראלי כדי להסתכל על הדברים החיוביים. כולנו פה בשביל לעקוץ, לקלל, לשמוח לאיד, להשמיץ, לתקוף, לשנוא. על זה מבוסס הענף. מי שרוצה להסתכל על דברים חיוביים, שיסתכל על דבר אחר.

סריקה קטנה למצב בליגת העל מגלה שרוב האוהדים מסוכסכים עם הקבוצות שלהם. ממורמרים, כועסים, עצבניים. נמאס להם. בבית"ר ירושלים, למשל, הקהל מקלל את רן בן שמעון. הקבוצה מגרדת את הצמרת, השבוע אפילו חזרה לנצח, ועדיין, בסיום המשחק קריאות "תתפטר" לעבר המאמן. אין תמיכה, אין אהבה עיוורת, שלא לומר "גם בתקופות הכי קשות". כלום. רק מרמור וכעס ביציעים החצי ריקים. בהפועל חיפה לא אוהבים את המאמן, בטח שלא את הבעלים. אם רק היו מביטים לצדדים ודאי היו מגלים שיש אופציות רעות הרבה יותר, אבל מבחינתם יואב כץ הוא הנורא מכל, את אלי כהן הם לא יכולים לראות, והם מרגישים שאין להם ברירה, אלא לקלל את המאמן, לקלל את כולם.

עוד בוואלה! NEWS

5 טיפים שיעזרו לעובדים שלכם לחזור לשגרה

בשיתוף נספרסו
לכתבה המלאה
שלא תעז לחשוב חיובי, אלישע (צילום: יוסי ציפקיס)

בבני יהודה עצבניים כבר הרבה מאוד זמן. רק הם יודעים כמה הם תיעבו את דמאיו, ועכשיו גם אברמוב לא בא להם טוב בעיניים, בנאדו היה מבחינתם כישלון מהר מאוד, הם זיהו את זה לפני כולם, עכשיו המינוי של אסייג הוא בדיחה מבחינתם, זלזול בציפיות ובתקוות שלהם, וגם הם, בלית ברירה, מקללים. בכפר סבא רותחים על שרון מימר, איזה מין מאמן כושל זה, איך הוא לא מצליח לשחזר את ההצלחות הגדולות, תראו איזה סגל יש לו, עם צ'יבוטה בחוד הוא אמור לדרוס את הליגה. אז מה הם עושים? דורשים שהאפס הזה יילך הביתה, עומדים על הגדרות, מחכים לו ביציאה, מקללים. בשבת בערב. למה לא?

אלה הם הקולות של ליגת העל. זה הפנים של הליגה. זה אחד מסימני ההיכר של הענף, זה הפסקול הקבוע של המשחקים, תמיד ברקע שומעים את טינופי הפה האלה שעוטפים את האצטדיון ומגעילים את הנשמה. אם תדברו עם כל האוהדים האלה, הם יסבירו לכם את ההיגיון מאחורי הזעם. מאחורי הדחף לשרוק בוז. הרי המצב לא משהו. אפילו מתסכל. ההתנהלות מקוממת. יש להם סיבות להתעצבן על הקבוצה שלהם. הם אפילו יאמרו שהם עושים את זה מרוב אהבה. שזו זכותם, שזו הקבוצה שלהם, שהם אוהדים אותה עוד לפני שנולדת. הבעיה היא שביותר מדי מקומות, זו התפאורה של הליגה. זה הבסיס. זה הכוח שמניע אותה. שליליות.

עוד בנושא:
הקללות, ההצעה מג'ורדי, הטעויות של מכבי חיפה: טאלב טואטחה יורה. ראיון
הכל בגלל המוסד? באלבניה לא מבינים על מה כל המהומה. שליחנו מדווח
מעל 3,000 שוטרים צפויים לאבטח את העיר אלבסן בזמן משחק הנבחרת

"שהאפס יילך הביתה!". למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: ברני ארדוב)

המקרה החמור מכולם בשבועות האחרונים הוא ביציעי מכבי תל אביב. גם שם רבים, רבים מדי, מקללים, עצבניים, כועסים, חסרי סבלנות. ועל מה? מה כבר קרה? הקבוצה מקרטעת, אין ספק שמתסכל שתקציב כל כך גדול מנוצל בצורה לא יעילה, אבל כמה מפונקים יכולים להיות המקללים האלה, כמה כפויי טובה, איזה זיכרון קצר יש להם. איך גם בעונה של מקום שלישי, קמפיין סביר באירופה, 0:5 בדרבי, גם בעונה בהחלט סבירה הם מרשים לעצמם לרטון ביציעים ולשלוח את כל השחקנים הביתה. כאילו אחרי שלוש אליפויות ודאבל, מספיקה עונה ורבע (בכלל לא רעות) כדי להשכיח הכל ולמחוק את כל ההצלחות. מבחינת צהובים רבים, רבים מדי, זו קבוצה כושלת ושתלך לעזאזל.

כרגע יש בישראל שתי קבוצות שהאוהדים שלהן פורחים: מכבי חיפה והפועל באר שבע. בבאר שבע זה די ברור, יש אופוריה של אליפות (ואליפות שבדרך). אלה הם ימים מופלאים, עם אצטדיון חדש, ואומנם כדאי להם לנצור כל רגע ולהתענג על ההצלחה, אבל כולנו זוכרים איך הם התנהגו בימים פחות יפים, זכורות לא מעט תקופות אפלות במועדון, אין צורך לפרט. ואוהדי חיפה נמצאים כבר כמה שנים בבועה של סאטלה מהאצטדיון החדש, יש שם רעב גדול ותשוקה להישגים, התמיכה שלהם והכמויות שהקבוצה מביאה הם באמת יוצאי דופן, אבל לא נשכח שגם הם זרקו מקלות על המאמנים, מיררו את חייהם של השחקנים הכושלים, שלא לומר התאכזרו ליעקב שחר, הבעלים שעשה את המועדון מה שהוא היום, שהשקיע חצי מחייו למען הקבוצה. גם הם הפכו בעבר למדושני עונג, מושחתים מהצלחות, גם הם ישראלים.

זה היה לא מזמן, זוכרים? אוהדי מכבי תל אביב חוגגים אליפות (צילום: ברני ארדוב)

כלומר, הבעיות של האוהדים פה הן הרבה מעבר לגזענות ביציעים ותקריות אלימות. הבעיה היא, וסלחו לי על הקלישאה, בתרבות האהדה. בערכים. ביסודות. בעקרונות הבסיסיים. אולי זה פשוט חוסר הבנה של המהות. הרומנטיקנים נהגו להגדיר את האוהד כרגשן חסר תקנה, כאוהב ללא תנאים, כאיש מסור בצורה עיוורת, מחזר מלא באידיאלים, אבל במציאות הישראלית אוהד הכדורגל, או לפחות אחוז גדול מדי מאוהדי הכדורגל, הם תאוותנים כפויי טובה, חזירים עם זיכרון קצר, עדר של בהמות מתלהמות, ובכלל, אנשים שרואים את הכדורגל כמקום שאמור לספק להם צרכים מיידיים: או ניצחונות גדולים ורגעי אושר (כאן ועכשיו ומהר), או שיספוג את כל האנרגיות השליליות שצבורות בהם.

מי שכמובן סופגת את הכל היא הנבחרת שלנו, הקבוצה האומללה הזאת, שכל מהותה היא להיות הבור שמנקז אליו את כל הרוע והאיבה שבענף. השבוע, למשל, אבי לוזון תקף את אלישע לוי על שבחר לא לזמן את דור אלו וגידי קאניוק (זה באמת קרה), וגם שם הכל מסריח מאינטרסים, ומסמל את המחלה, את האנרגיות השליליות והקארמה הרעה. הרי לוזון לא חושב על טובת הנבחרת, הוא חושב על טובתו שלו, הוא רוצה להעלות את הערך של אלו וקאניוק, להגביר את הסיכויים שלו למכור אותם יום אחד לאירופה, ובשביל זה הוא מוכן לצאת בפומבי נגד אלישע ולהגיד שהוא לא מבין בכדורגל, לשבור את הכלים, להפיץ רוע במסווה של אכפתיות. אותו דבר חלק מהעיתונאים, חלקם מלאים באינטרסים, ששואלים את המאמן על השחקן שלהם, כמה הוא ישחק ולמה הוא לא זומן, כאילו הצלחת הנבחרת עומדת לנגד עיניהם, כאילו לא יפנו לה גב מיד עם מעידתה. ובשבת שוב תשחק הנבחרת, וכמובן שאם תנצח באלבניה זה לא יעניין אף אחד, לא ירשים או ילהיב או ירגש, אבל אם תפסיד יורגש גל חזק של "אוהדים" שיסתערו על הרשת וירוצו לכתוב טוקבק, בפה שוצף ועיניים בוהקות.

אם הם ינצחו, את מי זה יעניין? זהבי ונאתכו (צילום: יוסי ציפקיס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully