נשק מקוצר: בעיית העומק של מכבי תל אביב הופכת לקריטית

הדבר האחרון שאמור להטריד את מנוחתם של אנשי מכבי תל אביב אמש הוא נושא שיתוף, או ליתר דיוק היעדר שיתוף שחקנים בעלי דרכון ישראלי במהלך המחצית השנייה או דקות ההכרעה של המשחק הביתי מול ריאל מדריד. הסיכוי שיישמע ביד אליהו השיר הירושלמי המפורסם אל אל ישראל, כמחאה על דקות המשחק לצברים משלנו, קטן מהסיכוי לשירה בציבור של האינטרנציונל בהיכל. בעיות זהות או הזדהות, אם בכלל, יצוצו רק בדיעבד ורק אחרי הפסדים. גם התהייה נוכח ההתעלמות של מאמן הנבחרת מהשחקנים שיובילו את נבחרתו בקמפיין החשוב בקיץ הקרוב אמנם לגיטימית, אך בלתי רלוונטית. הסירו דאגה מלבכם: לו מאמן הנבחרת היה יכול – תהא זהותו אשר תהא – היה מוותר בשמחה על ההכרח לשחק עם חומר הגלם הבינוני העומד לרשותו, ומעדיף על פניו את הגאודלוקים והווימסים של העולם. ובצדק.

גם קיצור הרוטציה והשימוש בשמונה שחקנים בלבד ששהו על הפרקט למעלה מ-10 דקות לא אמור להוות בעיה. ראוי, סביר והגיוני לעשות את כל הדרוש, במשחק שמסומן כמפתח, על מנת להשיג ניצחון מיוחל. גם אם אנחנו בסך הכל בחודש אוקטובר. גם במחיר של שחיקת שחקנים מסוימים מצד אחד, או תסכולם של אחרים שלא זכו לדקות צפויות (לפחות על ידם) ולו במסגרת החילופים החברתיים המקובלים בחודשי אוקטובר-נובמבר. ישנם משחקים ששווים יותר מאחרים, ולניצחון ביתי במשחק הבית הראשון, בטח מול יריבה שכזו, נודעת חשיבות גבוהה בהרבה מאשר לא מעט משחקים אחרים בשלב הזה של העונה. מקצועית, ציבורית ותודעתית.

עוד בנושא:
הפסד שני לאדלשטיין: ריאל מדריד ניצחה 82:89 את מכבי תל אביב בחוץ
אדלשטיין מוטרד: "לכל קבוצה יש בעיות, אני צריך לפתור את שלנו"
בעברית זה נשמע פחות טוב: היממה שלא היטיבה עם הכדורסלן הישראלי

גם ההפסד הביתי לריאל מדריד איננו מהווה בעיה אקוטית. אמנם הניסיון לגמד מלכתחילה את סיכויה של מכבי לנצח – בבית – גם מול קבוצת יורוליג טובה כמו ריאל, נוגד לחלוטין את מערכת הציפיות הסבירה מהקבוצה ששווה 100 מיליון. הגם שהדיבור בדיעבד על התמודדות שווה מול ריאל מנסה להתעלם מהשליטה הכמעט מלאה של הבלאנקוס במשחק אמש ביד אליהו, אבל שום נזק אמיתי לא נגרם. עדיין. בליגה בת 30 משחקים, לא צריכים לעשות סיפור גדול משני הפסדים רצופים, גם אם הם מתרחשים בשני המשחקים הראשונים של העונה. בטח כשלפחות אחד מהם הוא לקבוצה ששייכת בקלות לחלק העליון של היורוליג.

מטרידה הרבה יותר רמתו של סגל השחקנים שאמור להחזיר עטרה ליושנה למותג הצהוב הדועך, ובמקביל מידת האמון לו זוכים השחקנים שלובשים צהוב מהמאמן שאמור להחזיר את ההיכל לימיו הגדולים. אז נכון, מכבי של העונה בנתה סגל שעומד כרגע על 13 שחקנים. ממנו צריכים להוריד את דגן יבזורי, מסיבות שלא באמת צריכים כרגע להסביר. גם ג'ו אלכסנדר איננו באמת חלק מהרוטציה הצהובה. בין אם הוא שייך לעמדה 4, 5 או 16, ספק רב אם הוא שייך לרמה הזאת בכלל, או שהמאמן שלו – וזה חשוב הרבה יותר – חושב שיש לו מה לחפש בקבוצה כמו מכבי תל אביב בפרט. אז היינו 13, ועכשיו אנחנו 11.

גיא פניני וסילבן לנדסברג חרכו את טבעות ההיכל רק לפני כמה ימים, במסגרת משחק הליגה מול אילת. לנדסברג, חרף החטאת הלייאפ המכריע מול מילאנו, היה דומיננטי למדי גם במשחק ההפסד במחזור הפתיחה של היורוליג. ושניהם שיחקו אמש, בממוצע, כשבע דקות משחק בלבד. אז נכון, קשה לשחק עם פניני ב-4 כשממול מפלצות אדם כמו תומפקינס, רנדולף, רייס וכן הלאה. ונכון, קשה לוותר על דקות משחק לווימס וגאודלוק (לטובת לנדסברג), או לחילופין על דקות משחק למובילי כדור (סילי, מקל, אוחיון) ולהסתכן בהרכב פרוע על פניו של גאודלוק, לנדסברג ו-ווימס בקו האחורי. רגע, בעצם למה זה קשה?

כך או אחרת, גם פניני את לנדסברג למדו על בשרם אתמולו על מידת האמון לה הם זוכים, ולו נכון ליום 20.10.16, ממאמנם. וכך נותרנו תשעה בלבד. כולל די ג'יי סילי, ויקטור ראד, קולטון אייברסון ומאיק צירבס – שתחושה פנימית בלתי בדוקה, של כותב שורות אלו בלבד, גורסת שלו רק ניתן היה, היו מוחלפים בשמחה על ידי צוות המאמנים לטובת אופציות אחרות ואטרקטיביות הרבה יותר. אז היינו תשעה, אם אני זוכר נכון, ונשארנו, אה, עם הרבה פחות.

בואו נדבר קצת על מאיק צירבס. הסנטר המוביל של מכבי תל אביב החדשה לא דרך על הפרקט במחצית השנייה מול ריאל מדריד, ובכך זיכה את הקבוצה שלו בסיכוי לא רע לגנוב ניצחון. אדלשטיין העניק לביג מן הגרמני כ-15 דקות משחק כבר במחצית הראשונה, וקיבל בתמורה כמה מהדקות ההגנתיות הגרועות ביותר שראינו משחקן כדורסל צהוב בהיכל. וזה אותו היכל שידע עד לא מזמן את אונואקו ופבראני, כן? אז לא רק שכל ההפרש (ומעלה) לטובת ריאל הגיע על חשבונו ובמשמרת שלו, עם מדד פלוס מינוס של 14 שלילי, אלא שהנוכחות של צירבס למעשה יצרה את הפער שעשה בסופו של יום חלק משמעותי מההבדל. כשהסנטר שלך מסיים מחצית עם שני ריבאונדים בלבד, זה לא נעים – אבל לא נורא. אפשר לספק משחק סביר ללא תקופה נאה ברובריקת הריבאונדים בדף הסטטיסטיקה. שחקנים טובים יודעים, למשל, כיצד לבטל את השחקן היריב ולהביא למצב שבו חבר אחר לקבוצה הוא זה שזוכה בכדור החוזר. הבעיה היא שחלק מכריע מ-11 הכדורים החוזרים בהתקפה של אלופת ספרד הגיעו על הפרצוף של צירבס.

גוסטבו איון, הסנטר המוביל של פבלו לאסו, שייט לו במחצית הראשונה עם 9 נקודות, 6 ריבאונדים (מהם 4 בהתקפה) ומדד יעילות 15. הפרחים לצירבס. במחצית השנייה, עם צבע נטול גרמנים, גילה המקסיקני שהחיים קשים הרבה יותר. איון לא הצליח להרים ולו זריקה אחת (שדה או עונשין) ב-8 הדקות הנוספות שלו במחצית השנייה, ולא תרם ולו כדור חוזר אחד נוסף בהתקפה. ולא, אין לכך סיבות אחרות – זה הכל בגלל צירבס. שלא שיחק במחצית השנייה.

כדאי לציין שגם בדקות הטובות של צירבס במחצית הראשונה, וליתר דיוק בדקה ההתקפית הטובה שהייתה לו לפני ההפסקה, מכבי המשיכה לסבול. כ-6 דקות לסיום הרבע השני, צירבס קיבל כדור יפה בצבע וסיים עם שתיים קלות. בצד השני, כשמאצ'יוליס הלך למהלך גב לסל מול סוני ווימס, שסימן ו(בערך) כיוון את הליטאי המגודל לכיוון העזרה מקו הבסיס ואל צירבס, הוא מצא עצמו בטבעת עם שתיים קלות משלו. התקפה הבאה – ג'אמפר של צירבס ועוד סל שדה. התקפה אחת אחרי – עוד פוסט אפ (רנדולף) ועוד ריבאונד התקפה. אז נכון, הכדור החוזר היה של מאצ'יוליס (על ווימס), אבל איפה לעזאזל הסנטר של מכבי?

ולא דיברנו בכלל על הגנת הפיק אנד רול של צירבס, או ההגנה שלו בכלל. לא נעים. בכל זאת, אנחנו בתקופת חגים.

כתבנו בתחילת הטקסט שהפסד לקבוצת טופ יורוליג כמו ריאל מדריד איננו אסון. צריכים לחדד ולהוסיף שגם הפסד למאמן ששייך לחלק העליון של היורוליג איננו בושה. אנחנו, הגאונים מהלבנט, יכולים להמשיך לצקצק, לתהות או לקבול על האופן שבו מנהל פבלו לאסו את ההצגה במדריד, אבל הבעיה היא רק בנו. פבלו לאסו הוא מאמן כדורסל טוב מאוד, שגורם לקבוצה שלו להיראות טוב מאוד.

אם נדמה היה שהשילוב של דונטיי דרייפר בחמישייה הפותחת פותרת עבור מכבי את בעיית המאצ'אפ ההגנתי של גאודלוק, אז צריכים לומר שהדקות של הרכז השלישי בהיררכיה היו הדקות ההגנתיות הטובות ביותר של ריאל אמש. לאסו הלך לפתרון ההגנתי ההגיוני, בהיעדרו של ג'ף טיילור, ועל הדרך אפשר ללוקה דונצ'יץ' להיכנס לאט לאט לחוויית יד אליהו, בדרך למחצית שנייה שקולה, חכמה וכמעט נטולת טעויות של הסופרסטאר העתידי של הכדורסל הסלובני והאירופי. וכשזה שולב במחצית השנייה, לצידו של פליפה רייס הוותיק, אלו היו הרגעים בהם נבלם המומנטום הצהוב.

לאסו היה הכול חוץ מסכמטי ומקובע בדקות המשחק שהעניק לסרחיו יול (34!) או בדרך שבה ניהל את הדקות או הכדורים שהלכו לכיוון של רודי פרננדס, אולי השחקן הכי אקוטי השנה להצלחת הקבוצה ממדריד. הוא וידא שהכדורים בהתקפה ילכו למצבי פוסט אפ פעם אחר פעם, בין אם זה להאנטר, איון, מאצ'יוליס או אנתוני רנדולף (שנכון לעכשיו נראה בעיקר אבוד ובלתי מחובר). הוא זיהה את המהלך ההתקפי הנכון כדי לנצח את המשחק, והריץ תרגילי קליעה שמצאו את השחקנים הנכונים ברגעים הנכונים, או במילים פשוטות יותר – את ג'יי סי קארול.

אנחנו, דיירי השלולית, יכולים להמשיך ולספר לעצמנו סיפורים, ופבלו לאסו ימשיך לנצח משחקים.