אפליה לא מתקנת: שחקנים בעלי לאום אחד מקופחים בכדורגל נבחרות

ואלון ברישה כבש אתמול (שני) את השער ההיסטורי במשחקה הרשמי הראשון בתולדות נבחרת קוסובו, אשר הביא לה גם נקודה ראשונה במוקדמות המונדיאל, בתיקו 1:1 בפינלנד. ברישה דווקא שיחק קרוב לבית, כי הוא סקנדינבי לכל דבר. הקשר המחונן נולד בשבדיה וגדל בנורבגיה, בה נחשב לאחד הכישרונות המבטיחים ביותר. הוא ייצג את נורבגיה בכל שכבות הגיל, כולל 19 הופעות בנבחרת הבוגרת, ולכן נדרש לו אישור מיוחד מפיפ"א על מנת "להחליף אזרחות" מבחינת כדורגל. המסמך המיוחל הגיע שעות ספורות לפני המשחק, ונכללו בו גם שמות של חמישה שחקנים שייצגו בעבר הלא רחוק את אלבניה.

לאלבניה יש, כמובן, חלק מרכזי מאוד בעלילה. מבחינה אתנית, אין הבדל בין קוסוברים לאלבנים, ולכן ילידי קוסובו ומהגרים ממוצא קוסוברי המפוזרים ברחבי היבשת התקבלו בזרועות פתוחות בנבחרתו של ג'אני דה ביאזי, בעוד החבל נאבק על הכרת עצמאותו מסרביה – משימה שטרם הושלמה פוליטית. למעשה, המאמן האיטלקי יזם פרויקט גיוס אלבנים באירופה, וכך שידרג מאוד את הסגל בדרך להעפלה ליורו 2016. חלק ניכר מאוד משחקנים אלה גדלו, ורבים אף נולדו, בשווייץ.

וכך, כאשר פגשה אלבניה את שווייץ באליפות אירופה, היה זה דרבי מוזר במיוחד. לא פחות מ-10 שחקני בסגל האלבני היו יכולים לייצג את שווייץ. שישה שחקנים בסגל השווייצרי היו יכולים לייצג את אלבניה. הגיבורים המרכזיים היו האחים ג'אקה, ילידי באזל. גרניט, שחקן מפתח בהרכב שווייץ, שיכנע בזמנו את טאולנט לשחק עבור אלבניה, ואף אמר שהוא עצמו מצטער על פספוס ההזדמנות. כעת שניהם יכולים לחזור לשורשים באמת וללבוש את מדי נבחרת קוסובו החדשה, אך הם לא יעשו זאת. אולי זה היה צעד מרגש מבחינת הזהות הלאומית, אבל הוא יפגע בהם מקצועית. וכאן יש נקודה מהותית מאוד למחשבה.

עוד בנושא

אמש: נקודה היסטורית לקוסובו ב-1:1 מול פינלנד
ונטורה זכה למחמאות באיטליה על הבכורה בחיפה
המשחק הטעון בין אלבניה למקדוניה יחודש היום
אלבארו מוראטה מרוצה מההרחקה של קייליני

שימו לב למצב המיוחד שנוצר מבחינת השווייצרים אשר הוריהם ברחו בתחילת שנות ה-90' ממלחמת האזרחים האכזרית ומצאו בית חדש בהרי האלפים, או אלה שנולדו בקוסובו והגיעו לשווייץ כילדים קטנים – ההבדל הזה לא משנה דבר. הטובים ביותר שבהם, כמו גרניט ג'אקה, ג'רדאן שאקירי, ואלון בהראמי ובלרים דז'מאילי, קיבלו הזדמנות בנבחרת שווייץ והוכיחו את עצמם. אבל לא כולם מוכשרים כמוהם, ולשחקנים איכותיים פחות המתינה אופציה מרתקת אחרת באלבניה. טאולנט ג'אקה, שקלזן גאשי, אמיר אברשי ואחרים הבינו שהסיכויים שלהם לפלס את הדרך להרכב שווייץ לא מזהירים – אז הם הלכו על הזדמנות ב', ונסעו אף הם לאליפות אירופה. ויש גם כאלה שלא מספיק טובים כדי לייצג את אלבניה. עבורם שמורה האופציה השלישית – קוסובו, והם אף מקבלים חשיפה גדולה במיוחד, כי זה סיפור נהדר מבחינה תקשורתית.

ובכן, לכל שווייצרי ממוצא קוסוברי יש שלוש דרכים לשחק כדורגל בינלאומי. ומה עם שחקן שווייצרי "טהור", שאינו מהגר? קחו, למשל, את פביאן לוסטנברגר. הקשר האחורי בן ה-28, שיכול למלא ביעילות גם את תפקיד הבלם, משחק בהרטה ברלין כבר כמעט עשור. הוא שחקן הרכב לגיטימי בבונדסליגה, אך במשך השנים לא הוערך כראוי על ידי מאמני שווייץ ולא זומן לסגל. יש לו שלוש הופעות בלבד בנבחרת, והוא לא נסע אף פעם למונדיאל או לאליפות אירופה. וזה גם אבוד מבחינתו – הוא לעולם לא יתנסה בטורניר גדול. זו הסיבה בגללה רבים מכם, אלה שלא עוקבים דרך קבע אחרי הרטה, כלל לא מכירים את שמו. חלום הקריירה הבינלאומית של לוסטנברגר לא התגשם, וכתוצאה מכך הוא לא זכה לחשיפה מספקת. אולי זה גם מנע ממנו מעבר לקבוצה גדולה יותר.

כל זה היה משתנה ב-180 מעלות לו היה בן למהגר קוסוברי, כי בנבחרת אלבניה לוסטנברגר היה הופך בקלות לכוכב הבולט למנהיג, עם עשרות רבות של משחקים בינלאומיים והופעה ביורו 2016. הוא "נפגע" כי הוא שווייצרי, גרמני אתנית. כפי שניתן לראות, שחקנים עם אופציה לאזרחות אחת בלבד מופלים לרעה. המודל השווייצרי-אלבני-קוסוברי מדגיש זאת מצוין, אך הסוגיה הזו מורגשת היטב גם במקומות אחרים.

תסתכלו על נבחרת אלג'יריה ותראו כי כ-80 אחוזים מכוכביה נולדו בצרפת. חלקם אף ייצגו את מולדתם בנבחרות הצעירות וחלמו ללבוש את החולצה הכחולה, אך עברו למולדת הוריהם כאשר התברר להם שיהיה זה מסלול נוח יותר. יאסין ברהימי, כיום כוכב פורטו, עשה את השינוי רק בגיל 23, ומיד זכה בתואר שחקן השנה באפריקה אחרי שכיכב במונדיאל במדי שועלי המדבר – על אף שמעשית הוא אפריקאי בדיוק כמו זינדין זידאן. וזידאן, מה לעשות, מעולם לא היה שחקן השנה באפריקה, על אף שהיה מקבל את הכתר בקלילות בשנים מסוימות, לו היה מועמד.

בצרפת, הולנד ובלגיה גדלו מאות כדורגלנים בני מהגרים מאפריקה. עבור כולם, הדרך לכדורגל הבינלאומי פתוחה לרווחה. אם אתה לא מספיק טוב כדי לשחק בנבחרת אירופית – סע למולדת הוריך. אוהדים רבים ברחבי העולם אפילו לא מודעים לשורשים של הכוכבים. הם לא יודעים, למשל, שדמבה בה הסנגלי נולד בצרפת, בעוד פטריס אברה, קפטן נבחרת צרפת ביורו 2016, הוא יליד סנגל. לו מסיבה כלשהי לא היה מצליח אברה בזמנו להתברג לנבחרת המדינה בה גדל, גם הוא היה בוחר לייצג את סנגל – בדיוק כמו בה.

אבל מה עם לואיק פראן, הקפטן הוותיק של סנט אטיין? מדובר בבלם איכותי מאוד במונחי הליגה צרפתית, אך לא כוכב גדול מספיק כדי להגיע לנבחרת. זו עובדה – אף מאמן צרפתי לא קיפח את פראן בכוונה. הוא לא מתאים לרמה של טריקולור, אבל היה נכנס בהליכה להרכב כל נבחרת אפריקאית. יש רק בעיה קטנה אחרת – פראן לא אפריקאי. הוא צרפתי טהור מבחינה אתנית. אין לו אופציות אחרות. וכך, הוא הופלה לרעה. האופציה שעמדה לרשותם של ברהימי ודמבה בה לא היתה זמינה עבורו. לכן הוא מוכר פחות, מתוקשר פחות, וסיכוייו לשחקן בקבוצה גדולה יותר מסנט אטיין נפגעו קשות.

בבריטניה האבסורד גדול אף יותר. מבחינה היסטורית, לממלכה יש ארבע נבחרות, וכך גדלים מאוד סיכוייהם של השחקנים המקומיים לשחק בנבחרת כלשהי. אנגלים שלא מספיק טובים כדי לשחק עבור שלושת האריות מחפשים שורשים בסקוטלנד, בוויילס, בצפון אירלנד, ואפילו באירלנד העצמאית. אשלי וויליאמס, קפטן נבחרת וויילס, הוא אנגלי לכל דבר, ורק בגיל 23 גילה לפתע שיש לו צ'אנס לשחק עבור הדרקונים בזכות סבו. הרשימה המלאה של שחקנים מסוג זה ארוכה מאוד – אפשר למלא בה ספר עב כרס. גם ההתאחדויות השונות מחפשות מציאות. קפטן לסטר ווס מורגן, למשל, שוכנע לייצג את ג'מייקה, בזכות סבו וסבתו.

שורשים מגוונים מבחינה לאומית עלולים לעתים לבלבל את השחקן עצמו. ענדאן ינוזאי, למשל, היה צריך לבחור בין בלגיה, אלבניה, קוסובו, סרביה וטורקיה, ואולי גם אנגליה. אחרי שבחר בשדים האדומים, קיבל הכוכב הצעיר איומים על חייו מצד קוסוברים שזעמו עליו. מי יודע, אולי היתה ללחץ זה השפעה על כך שהקריירה שלו בינתיים הלכה לאיבוד. ואולם, באופן כללי, ברור כשמש כי מספר אפשרויות לבחירת הנבחרת עדיפות על אופציה אחת בלבד, ויש כאן אפליה קשה.

זאת ועוד – התפרקות האימפריות במזרח אירופה למדינות עצמאיות רבות מאז תחילת שנות התשעים שינתה לחלוטין את סיכויי השחקנים מלאומים שונים בנבחרותיהם. קחו, למשל, את גאורגיה. בעידן ברית המועצות, רק הכוכבים הגרוזינים הגדולים ביותר נכללו בסגל הנבחרת, אבל הם גם השתתפו במונדיאלים ובאליפויות אירופה. במצב החדש, הדרך לנבחרת קצרה עבור שחקנים מוכשרים הרבה פחות, אך מצד שני אין לכוכבים הגאורגים האמיתיים כל סיכוי להעפיל לטורניר גדול.

במשך עשורים רבים, היתה נבחרת אחת ליוגוסלביה המאוחדת. כעת יש במקומה שבע נבחרות – סרביה, קרואטיה, בוסניה, סלובניה, מקדוניה, מוננטנגרו וקוסובו. האפשרויות גדולות הרבה יותר. קשר הפועל תל אביב נמניה ניקוליץ' הוא סרבי, אך בחר לייצג את מונטנגרו, על אף שאין לו קשר ממשי למדינה. הוא פשוט יכול לעשות זאת – אז למה לא לנצל את ההזדמנות?

אפשר, כמובן, לראות את הצד החיובי ולומר שכל אומה רשאית לייצוג בינלאומי. ההתרגשות בקוסובו מהמשחק אתמול עצומה, וזה רגע מכונן בתולדות המדינה שעדיין לא ממש מוכרת על ידי מדינות אחרות. אבל גם כאן הכל פוליטי, ואפשר ללכת רחוק יותר. למה שחקנים קוסוברים לא איכותיים במיוחד מקבלים את הבמה, בעוד כוכבים גדולים הרבה יותר מקטלוניה וחבל הבאסקים לא ראויים להזדמנות? מה מרגיש שחקן ברמתו של מאקרל סוסאטה, כוכב אתלטיק בילבאו? הוא היה שמח לייצג את מולדתו, אבל אין לה נבחרת.

ברוב ההתאחדויות ברחבי העולם היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אבל הוא לא מספיק טוב לנבחרת ספרד, וזו האופציה האפשרית היחידה מבחינתו. סוסאטה, אם כך, "מקופח" פעמיים – יש לו רק לאום אחד, וגם הלאום הזה לא נכון פוליטית. תחשבו על זה כאשר אתם מריעים לקוסובו. מורכבות הסוגיה הזו עצומה, והיא לא ניתנת לפתרון.