1.
זה מלכוד קבוע לנבחרת ישראל לפני כל משחק מול יריבה איכותית: מה להגיד? שהולכים לנצח? שזו משימה אפשרית? שוב לטעון שביום נתון הכל יכול לקרות, שבסופו של דבר גם הם עולים עם 11 שחקנים, שכבר הוכחנו בעבר שאנחנו יכולים להתמודד עם כל יריבה, להמשיך עם הממבו ג'מבו האופטימי הזה? כי מצד שני, גם אמירות זהירות מדי הן בעייתיות. לא כיף להרגיע כל הזמן את התקוות. להזכיר כל הזמן את פערי הרמות. להזהיר מציפיות גבוהות מדי פן שוב נתאכזב. זה משעמם. זה רופס. חוץ מזה, צריך גם למכור מנויים.
אי אפשר לצאת מזה טוב. כל מה שיגידו לפני משחק כזה עשוי לשדר מסר בעייתי. מי שיאמר דברים ריאליים, יכול להתפרש כלוזר. מי שרוצה לשדר ביטחון ואמונה, נתפש כשחצן וחסר מודעות. כל דבר שיגידו עכשיו, יזכירו אחרי המשחק. דוידזאדה אומר ש"המטרה היא לעלות, אנחנו לא פראיירים", ואנשים כבר מתמוגגים, רושמים בפנקס. הכל זה הרמה להנחתה. הנבחרת הזאת אכזבה כל כך הרבה פעמים, שהקהל כבר מחכה לה בפינה. אין מה להגיד, עדיף שלא תגידו כלום, כל מילה מיותרת.
עוד בנושא:
נבחרת ישראל תבסס את ההגנה על זו של הפועל באר שבע?
"ונטורה צריך להידבק לעקרונות של קונטה": באיטליה מזהירים את המאמן לקראת ישראל
ערן זהבי: "התגעגעתי. מתחייבים שלא נוותר על אף נקודה מראש"
2.
זה המחיר של שנים של אכזבות. כבר אי אפשר לשמוע אותם. שמענו מספיק, ולא ראינו כלום. נראה כאילו במיוחד בשביל זה מונה אלישע לוי, בשביל לרכך את המכה. בשביל שיבוא לפני המשחק, יתרגש מול המצלמה, ולכולם יתחשק לתת לו חיבוק קטן וצ'פחה על הגב, יאללה שחק אותה אלישע. ואחר כך, אחרי ההפסד, הוא יתייצב עם פרצוף כואב מול המצלמה, ויהיה קשה לכעוס עליו, הרי מה זו אשמתו, זה בסך הכל אלישע שלנו, מה הוא כבר יכול לעשות מול איטליה.
הרי כולם נכשלו. גוטמן הגרמני, קשטן הטקטיקן, מאמנים זרים, כולם נפלו עם הנבחרת הזאת. וכל השחקנים האלה, כולם אכזבו, כולם כבר הפסידו כל כך הרבה פעמים, כולם נמאסו, כולם כבר נקטלו, כולם עלו על העצבים. אז הנה אלישע, האיש שעלה מלמטה, צמח מלמטה, בשר מבשרו של הכדורגל הישראלי, סמל מובהק של הענף, האיש שכל כך מגיע לו, ובינתיים זה עובד. אלישע באמת משדר אווירה חיובית, קצת רעננות. הרי יש בו משהו כובש וחביב. אי אפשר שלא לרצות בטובתו. לאור מעמדה הציבורי של הנבחרת, זו המעלה הכי בולטת אצלו, והתרומה הכי חשובה.
3.
גם ככה לא מובן מאליו שאנשים יהיו בעד הקבוצה הכושלת הזאת, אבל אז עוד מתווספת לזה הגלובליזציה, התחושה שאנחנו חלק מהעולם הגדול, או בקיצור, הפער בין היותנו חובבי כדורגל לחובבי כדורגל ישראלי, שמעלה את השאלה הנצחית: האם זה טוב בכלל שישראל תעפיל למונדיאל על חשבון איטליה? האם אנחנו באמת רוצים את זה?
זו בעיה שאנחנו חווים לפני כל טורניר מוקדמות, ממש דילמה מוסרית. הרי כחובבי כדורגל אמיתיים, אוהדי הענף שטובתו לנגד עינינו, האינטרס שלנו הוא שהגדולות יעפילו. טורניר בלי איטליה הוא פשוט אסון. כמה אופי היא מוסיפה לכל טורניר, איזו דמות חשובה היא במונדיאלים, איך היא תמיד מגיעה כנבחרת אפורה נטולת ציפיות וכוכבים אמיתיים, ואז מספקת ניצחון הרואי וסותמת פיות, עם הגנה מעוררת השראה ושורה של איטלקים ששואגים את ההמנון בדמעות. זה יהיה ממש עוול מצדנו לגזול את זה מהעולם. מהו מונדיאל בלי בופון? מה עם האחריות שלנו כלפי העולם, כלפי המשחק?
4.
לשמחתנו, לא נצטרך להתמודד עם הדילמה הזאת, הפערים מאיטליה וספרד הם באמת גדולים מדי, אבל לפחות נתנחם במפגש עם הצמרת האמיתית, שתמיד נותן פרופורציות. אגב, לכל מי שתהה באוגוסט למה ישראל שולחת לאולימפיאדה ספורטאים חסרי סיכוי ומבזבזת כסף על ספורטאים שרחוקים מהטופ, מגיעה נבחרת הכדורגל המקומית ושוב שמה הכל בפרופורציה.
בכל אופן, הכישלונות של הנבחרת מעולם לא פגעו בעניין בכדורגל הישראלי ובליגת העל, יש פה קהל גדול ומכור, אבל הם תמיד הזכירו את המקום האמיתי שלנו ועשו סדר בראש. לדוגמה, היו כמה עונות שבהן נטען שמכבי תל אביב מציגה כושר גופני עילאי תחת טוריחו, ואז הגיעו הבחורים למשחקים מול ויילס ובלגיה ופשוט קרסו. תמיד היו סיפורים ואגדות על גרשון ורפאלוב המצוינים, כיאל וביטון שמרשימים בסקוטלנד, נאתכו הכוכב, שמול יריבים רציניים מעולם לא הרשימו.
בגלל זה יהיה נהדר אם עומר אצילי יפתח בהרכב. ושוב, כדי להכניס את כולנו לפרופורציות הנכונות. אחרי כמה שבועות שבהם שמו היה בראש הכותרות, אחרי שנוצר הרושם שהוא הכדורגלן הלוהט בישראל, יהיה נחמד לראות אותו מתפקד מול הגנה איטלקית. חבל גם ששגיב יחזקאל לא בהרכב. לא כדי להשפיל או להביך, אלא סתם, כדי לבחון קצת את הטאלנטים המיליונרים, להרגיע את כולם, לחזור לקרקע, שכל אחד יידע מה הוא שווה, מה הוא רואה ולאן מועדות פנינו.
