נמנעו מהתייבשות: סיכום הסיבוב של הישראליות באירופה

היום זה נראה כמו אירוע רחוק ועלום, אבל פעם, ממש לא מזמן, התקיים היורו. הוא הסתיים בזכייה של נבחרת מתישה, שבמובן מסוים הפכה גם לסמל לאינפלציה והשיממון שהכניס מישל פלאטיני למפעל. ועדיין, זה אולי לא היה טורניר חלומות, אבל זה היה יורו על כל משמעויותיו התרבותיות, הצבעוניות והמקצועיות. זה לא היה גדול, אבל בסופו של דבר זה כן היה כיף.

הצרה היא שכמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, לכל טורניר כדורגל גדול יש את אמצע יולי. כדורגל של אמצע יולי הוא עניין רציני, תופעה קלינית על גבול הדיכאון. הסגנון נורא, הסגל חסר, היריבות מגיעות ממקומות שלא באמת קיימים על הגלובוס. את המונח "הישרדות" קושרים בדרך כלל לסוף – מי יצלח מסע ארוך ויגיע לקו הסיום. ובכן, במפעלים האירופיים הישרדות מגיעה דווקא בהתחלה. באמצע יולי אף אחד לא מצפה לכדורגל, כולם רק רוצים להחזיק את הראש מעל המים.

בסופו של דבר, שלוש ישראליות הצליחו לצוף. אחת טבעה ואפילו לא נאבקה בגלים.

עוד בנושא:
רוני לוי "מבין את האכזבה". צפו בתקציר ההפסד של מכבי חיפה
רן בן שמעון מרוצה: "שיחקנו לא חכם, אבל עם הרבה לב"
גל אלברמן: "מניח שיגיעו עוד ארבעה שחקנים"

אפשר לבקר את הסגנון של הפועל באר שבע או להגיד תודה לשופט הספרדי דל סרו, שנתן שלושה פנדלים במשחק הראשון - זה לא ממש משנה, האלופה עברה את שריף טירספול, יריבה אירופית לא קשה אבל מנוסה מאוד במפעלים האירופיים. הקלישאה אומרת שהניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד. במקרה של באר שבע הוא היה הרבה יותר מזה.

באר שבע היא הקבוצה שעשתה לכדורגל הישראלי את הבושות הכי גדולות באירופה ברמת התוצאות, מ-12 השערים שחטפה בשני משחקים מול ברצלונה ועד לעשירייה שהוציאה מהרשת ברודה. רק בעונה שעברה שוב נפרדה מוקדם מאוד מהיבשת. פירושו של כישלון מול שריף היה בבחינת קטסטרופה, ולא רק מבחינה כספית. למרות האופי החזק שגילתה בעונה שעברה, התנאי של באר שבע להמשכיות הוא ריפוד הקשיחות המנטאלית שלה. כמו בסיבוב הראשון בליגת העל אשתקד, ברק בכר יודע שפתיחת עונה מוצלחת כבר עכשיו היא התנאי היחיד שלו לשחק עם הרוטציה (בעיקר לספסל את אליניב ברדה ומאור בוזגלו) ועדיין לזכות לשקט יחסי.

איש לא מצפה מאלופת המדינה לעבור את אולימפיאקוס, אם כי למדנו, במיוחד במקרה של הקבוצות היווניות, שהגלוריפיקציה לא תמיד מוצדקת. בכל מקרה, גם אם תודח, באר שבע תקיים עוד שני משחקים ואולי גם תעלה לשלב הבתים של הליגה האירופית. שישה משחקים הם, פחות או יותר, מה שציפינו ממנה כקבוצה לא מדורגת עם היסטוריה של השפלות ביבשת. שניים בלבד, לעומת זאת, היו גורמים לכולם לנבור בפצעים, לשאול שוב מה לא בסדר ולעורר שדים שבבירת הנגב הצליחו להחזיר לבקבוק רק במאי האחרון.

מתישהו רוני לוי יצטרך להשיב על שאלות אמתיות. לא, לא לתקשורת. לנו הוא ימשיך למכור את ה"ראינו גם דברים טובים" ו"מבין את הקהל". יום אחד, בעתיד הקרוב, מאמן מכבי חיפה יתייצב במשרד של יעקב שחר. במקרה הטוב, הנשיא ידרוש ממנו תוכניות לשיפור. במקרה הפחות טוב... ובכן, בואו לא נחשוב על המקרה הפחות טוב.

רוני לוי אשם במצב של מכבי חיפה, כי הוא זה שבונה את הקבוצה כבר שנה שנייה ברציפות. אשתקד, לפני הבום בתבוסה לבני יהודה במחזור הפתיחה, הסגל שלו נראה מוכן להיאבק על מקומות 3-4, מטרה שהושגה לבסוף. כרגע נראה שהיעד הריאלי הוא מאבק על הפלייאוף העליון.

זה הזמן להמשיך הלאה, להסביר ש"רוני לוי הוא לא האשם היחיד". זה נכון, המצב הבעייתי של מכבי חיפה לא החל ולא מסתיים במאמן. ועדיין, המועדון הכי גדול ויציב של הכדורגל הישראלי ב-35 השנים האחרונות חטף אתמול את ההשפלה הגדולה בתולדותיו במסגרת אירופית. לא משנה באילו מילים יכבס לוי את המבוכה הזו, כשבתור מאמן אתה חוטף כזו בעיטה, אתה יכול לגלגל עיניים ולהסתכל לכל הצדדים – בסופו של דבר אתה הכתובת.

הגיע הזמן לבוא עם תשובות נאותות. מחוץ למגרש, אבל בעיקר עליו.

לא היה חסר הרבה שממש כמו מכבי חיפה, גם מכבי תל אביב תמצא את עצמה בחוץ הרבה לפני שתכננה. כשמשהו קורה פעם אחת זה מזל, פעמיים זה צירוף מקרים ושלוש פעמים זו כבר שיטה. מכבי תל אביב משתמשת לא מעט בניסיון של שחקניה, וגולים בדקות האחרונות באירופה כבר לא תלויים בנוכחות של ערן זהבי. קאיראט היא, ככל הנראה, הקבוצה החזקה ביותר בין יריבות הישראליות בשלב הזה, ובכל זאת הצהובים טיפסו שלב. בשיניים, אבל עברו.

ג'ורדי קרויף ושוטה ארבלדזה יודעים שיש לא מעט מקום לשיפור. איש לא מצפה מסגנית האלופה לשטוף את המגרש עכשיו, אבל כרגע יש לה בעיות קשות, במיוחד בחלק הקדמי. לא סתם אמר גל אלברמן לאחר המשחק שהוא מאמין שיגיעו עוד ארבעה שחקנים, פחות מיממה לאחר שאוסקר סקאריונה חתם. ארבעה נשמע המון, אבל בהתחשב בעובדה שמרכז ההגנה חלש, שנוסא איגייבור זה לא זה, שאין גיבוי לעמרי בן הרוש בעמדת המגן השמאלי ושאורלנדו סה חייב משהו או מישהו שכבר יתניע אותו, זה מספר סביר.

בשנה שעברה גזרת הרכש של הצהובים דשדשה קשות עד ההעפלה לליגת האלופות. גם השנה הסגל החל להיבנות לאט גם כן, אבל הבוננזה הכלכלית, המכירה של ערן זהבי, הגיעה מוקדם יותר ונתנה לג'ורדי קרויף כלים, שאת חלקם עדיין לא ניצל. קשה לדעת מה היה קורה אילו, אבל סביר להניח שהדחה על ידי הקזחים הייתה מציפה מחדש את המתחים בין מיטש גולדהאר למנהל הספורטיבי שלו. מכבי תל אביב לא הרוויחה רק עליית שלב, היא הרוויחה בעיקר זמן לנסות ולסלול מחדש את הדרך לאליפות.

עומר אצילי עבר חודשים קשים. צודק או לא צודק, זה לא ממש משנה - הטאלנט הצעיר אכל לא מעט חצץ בקרב שלו מול אלי טביב. ועדיין, לאחר שתי הפעמים שבהן מצא את הרשת באצטדיון GSP בניקוסיה, הוא רץ כמו מטורף לכתובת אחת - יציע אוהדי בית"ר ירושלים, תמונה מאוד לא מובנת מאליה. זה לא רק המאבק המתיש, זה גם מה שיבוא אחריו. אצילי יכול היה לחגוג בצניעות, להמציא איזושהי מחווה צנועה ועוקצנית שתעביר לטביב מסר. יכול להיות שכבר בעוד מספר ימים ילבש מדים אחרים, ועדיין, הוא מרגיש מחובר לבית"ר. הקבוצה הזו סובלת מלא מעט תחלואות על המגרש וביציעים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: את הזיקה של השחקנים אליה. כל עוד אתה בפנים, אתה בפנים מכל הלב.

בית"ר, כמו באר שבע, סובלת מהיסטוריה רעה באירופה. לפני המפגש הכפול מול ילגבה הלטבית, זה הזמן להזכיר את ההתייחסות ל"דייגים" של בודה גלימט ואת ה"יש, פולניה" לפני ויסלה קרקוב. שום דבר לא טריוויאלי במועדון הזה. לא יפתיע אם אצילי ימצא את עצמו כבר היום בקבוצה חדשה, ועוד פחות יפתיע אם יהיה האיש שיוביל אותה, לראשונה בתולדותיה, למאבק ישיר על כרטיס בשלב בתים אירופי.