פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא מייצגים את ישראל: המהפך התודעתי שעוברת הפועל ירושלים

        המהלכים הקיצוניים של הפועל ירושלים מאז סיום העונה מלמדים שהיא סוף סוף החליטה להפחית את התלות במקומיים שלא הוכיחו שהם יכולים לנווט את הספינה. שי האוזמן מנתח את הזעזועים ומייעץ לאוהדים למצוא שירים אחרים

        לא מייצגים את ישראל: המהפך התודעתי שעוברת הפועל ירושלים

        אחד מדיוני הספורט הקלאסיים ואהובים ביותר נוגע להתחבטות בשאלה מה היה קורה אם. מה היה קורה אם פורטלנד הייתה בוחרת נכון בדראפט 1984, נגיד. או מה היה קורה, נניח, אם טנוקה בירד לא היה נכנס לצבע מוקדם מדי, שניה או שתיים לפני הנס של דרק שארפ. אהוב ככל שיהיה הדיון, מטבעו אין בו דבר זולת ספקולציה ש(לעיתים) מבוססת על משאלות לב.

        בכל מקרה, הנה עוד 'מה היה קורה אם': מה היה קורה אם הפועל ירושלים הייתה זוכה באליפות בעונה שעברה? אחרי שבילתה במרבית מחזורי הליגה במקום הראשון והפגינה דומיננטיות יחסית אל מול היעדר המתחרות, מה היה קורה אם הייתה מצליחה להימנע מההפסד המיותר לחבורה של דרל מונרו? השאלה הזאת הופכת מעניינת יותר נוכח הליכי הפירוק וההרכבה מחדש תוצאת אורי אלון וגיא הראל להם אנו עדים החל מסיום העונה. צוות מקצועי חדש לגמרי פלוס מצבת זרים חדשה לחלוטין וגישה שונה לגבי מספר נושאים מקצועיים.

        עוד בנושא:
        הפועל ירושלים במגעים עם אמארה סטודמאייר
        ירושלים החליטה: הולכים בכל הכוח על שון דאוסון
        ג'רום דייסון חתם לשנתיים, פיאניג'אני: "שחקן אנרגטי"

        אייל חומסקי עם אורי אלון וגיא הראל בעלי הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        משנים קו. אורי אלון וגיא הראל (צילום: יוסי ציפקיס)

        דני פרנקו ספג הרבה ביקורות בעונותיו בירושלים. בין היתר, נוכח הכישלונות החוזרים באירופה. מצד שני הוא היה שם כשהמועדון זכה באליפות היסטורית והיה מרחק כמחצית אחת מזכייה שנייה ברציפות באליפות. חלק לא קטן מהטענות כלפי המאמן שזוכה הקיץ לשקט אליו איננו רגיל התייחסו לכך שלא ידע להפיק מספיק מהסגל שלו. וכעת, בשש אחרי האליפות של מכבי ראשון, הסגל הזה נשלח (לפחות על פי פרסומים זרים) לאלף עזאזל. אם כך, אין אלא להסיק שהבעיה המקצועית של הפועל ירושלים בעונה שעברה הייתה רוחבית ונגעה בכל חלקי הקבוצה – לרבות האנשים שעל הספסל ואלו שמתרוצצים על הפרקט.

        עוד יהיה לנו מספיק זמן כדי לנתח את הבנייה המחודשת של סגנית האלופה ברמת המיקרו והשחקן הבודד, אבל כבר בשלב הזה אפשר לזהות מספר מגמות, שנראה כי הגיעו לאחר הכרה במספר בעיות מבניות מקצועיות בשתי העונות האחרונות.

        הראשונה נוגעת בסוגיית הובלת הכדור. הקונספט עד קיץ 2016 היה לשים את הצ'יפים על רכז זר, שייעזר ביותם הלפרין ובר טימור. הגארד שליד, אם זה ברייסי רייט או מאט ג'נינג, יכול לעזור קצת בכדרורים (רייט) אבל הוא שוטינג גארד בהגדרה. זאת, בין היתר, מאחר שב-3 יש את דונטה סמית', הפוינט פורוורד הקלאסי של השלולית. לקראת סיום העונה הקודמת חזינו בנסיגה מסוימת מהמחשבה הזאת, עם הצירוף (התיאורטי בעיקרו) של אדגר סוסה ובעונה הבאה זה יראה כבר אחרת לגמרי. לצידו של קרטיס ג'רלס החתימה ירושלים את ג'רום דייסון, שימיו באיטליה לימדו כי עמדה 1 איננה זרה לו. אז נכון שירושלים נכנעה ללחץ חברתי בעניינו של יותם הלפרין והאריכה את חוזהו, גם מתוך הכרת תודה וגם הבנה שאין אופציות מעניינות או זמינות בשוק השחקנים הישראלי, אבל היא כבר לא תחכה שיואיל לצעוד קדימה ולסייע להוביל את הכדור ולנווט את הקבוצה. זה כבר לא יקרה. וגם בר טימור, לאחר פרק זמן בבירה, כבר הוכיח שיותר נוח לו ליד הכדור ולא בעמדה הפליימייקר.

        ודונטה סמית'. אלא אם נחזה בטוויסט בלתי צפוי שיותיר בירושלים את אחד הזרים הדומיננטיים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, כבר עכשיו אמור להיות ברור למקבלי ההחלטות שם שקשה עד בלתי אפשרי יהיה לאתר שחקן עם סט התכונות הייחודי של סמית'. יתכן שימצאו שחקן טוב כמוהו, אולי אפילו יותר טוב ממנו, אבל החבילה המסוימת הזאת קשה מאוד לאיתור. לכן, לפחות עד שנלמד על זהותה של ההחתמה החשובה ביותר של ירושלים הקיץ – ההחתמה בעמדה מספר 3 – ברור שכרגע השתנה המשקל בכל הנוגע לקבלת ההחלטות בהתקפה המסודרת בירושלים והוסט לכיוון הזרים שיושבים על עמדות 1 ו-2.

        שחקן הפועל ירושלים דונטה סמית' (יוסי ציפקיס)
        יש לו תחליף? דונטה סמית' (צילום: ברני ארדוב)

        המגמה השנייה משתלבת היטב עם הראשונה ונוגעת לחשיבות הישראלים. אוהדי הפועל ירושלים אמנם נוהגים לשיר "אל אל ישראל" כשמזהים הרכב נוכרי מדי על הפרקט בארנה, אבל העונה דומה שיצטרכו לשייף את יכולות הזמרה, או לוותר. מאמן זר כבר יש. עושה גם רושם שהתכנית כרגע היא להחתים שישה זרים. וחרף מספר פרסומים, קשה לאתר בשלב זה ישראלים נוספים שעתידים להצטרף לחבורה הקיימת. למרות שהחוק הרוסי עדיין חי, בועט ומשמר את התלות באליהו, הלפרין ושות', דומה שלפחות בגזרת אירופה, הוקדשה כאן מחשבה שמיועדת לנטרל את חשיבותם של אלו שהוכיחו שאי אפשר לסמוך עליהם במאבקי היורוקאפ.

        לו ישכילו בירושלים לפגוע בהחתמות שנותרו להם, דומה שהחמישיות החזקות שלהם יהיו נטולות או כמעט נטולות ישראלים. וכל עוד ייטלו חלק במפעלים תחרותיים שאינם כבולים להסכמי עבודה מול ארגון העובדים של שחקן הכדורסל הישראלי, סביר שלא יהיה עוד צורך באפליה מתקנת שמעניקה דקות משחק קבועות ומובנות מאליהן לכאלו שאינם ראויים להן. יכול להיות שבהפועל ירושלים של העונה נחזה בתחרות אמיתית על דקות משחק, לפחות באירופה, שלא תונחה על ידי שיקולי תעודות זהות ודרכונים. וזו יכולה להיות הבשורה הטובה ביותר עבור אוהדי הפועל ירושלים השפויים.

        שחקני הפועל ירושלים יותם הלפרין ליאור אליהו (יותם רונן)
        אין לנו על מי להישען. הלפרין ואליהו (צילום: ברני ארדוב)