עד לפני מספר שנים, ידעו קבוצות ישראליות על איזה כפתור צריכים ללחוץ על מנת לסיים מו"מ עיקש מול זרים שטרם דרכו על אדמת ארץ הקודש. בקריצת עין בין הקבוצה (מהדרג הבינוני ומטה) לבין הסוכן שאיתו אפשר לגנוב סוסים, היו פותרים את הפערים הכספיים שנותרו באמצעות בונוס אליפות שמן. וכך, חסך המועדון, נניח, עשרת אלפים דולר, בעוד שהאמריקאי-שממש-לא-מבין-לאן-הגיע חתם בעודו מפנטז על טבעת אליפות עם תשורה נאה (ובלתי אפשרית בעליל) בצידה.
אבל הזמנים השתנו, אתם יודעים.
עד לפני מספר קטן יותר של שנים, ידעו קבוצות אירופאיות בדיוק על איזה כפתור צריך ללחוץ על מנת לסיים מו"מ להארכת חוזה מול זרים. בקריצת עין בין הקבוצה (מהדרג האירופאי הבינוני) לבין הסוכן שיודע את העבודה, היו פותרים את הבעיות באמצעות סעיף יציאה ל-NBA, עם הגבלה של זמן, ושלום על ישראל. וכך נעל המועדון את השחקן אותו רצה, תוך שהוא מאפשר לו לחלום על הליגה של הגדולים. כלומר, יתרוצץ לו הטאלנט על הפרקט בליגת הקיץ בווגאס התרוצצות שיכולה בדרך כלל להביא לחוזה בלתי מובטח או הזמנה למחנה הווטרנים. ואז, מצד אחד מנוע השחקן מלרדוף אחר החלום מאחר שמועד היציאה שלו תחום בזמן, ומצד שני אין אטרקטיביות גדולה מדי בחוזה תיאורטי שאיננו בהכרח גבוה מזה שמוצע לו ביבשת הישנה.
אבל הזמנים השתנו, אתם יודעים.
עוד בנושא:
שון דאוסון קלע 9 נקודות במדי וושינגטון: "הסגנון שלי יותר אמריקאי מאירופאי"
חוזר ל-NBA: סרחיו רודריגס חתם לעונה בפילדלפיה וירוויח 8 מיליון דולר
בפיניקס מתלהבים משיתוף הפעולה בין דראגן בנדר למרקיס כריס
על הסכומים העצומים שמשתוללים ב-NBA כבר כולנו שמענו, קראנו וצפינו. על החוזים המופרכים של שחקנים כמו סולומון היל או ביסמאק ביומבו כבר הספקנו להניד בראשנו ולצקצק במקביל (אגב, היכולת להניד ולצקצק במקביל אמורה להיות שווה כמה מיליונים ב-NBA של היום, לא?). והשמועה על הנהירה של שחקנים אירופאים או שחקנים אמריקאים מאירופה כבר מזמן הפכה לעובדה מוגמרת. סרחיו רודריגס ו-ווילי הרננגומס מריאל מדריד, מלקולם דילייני (נניח) ותומאש סטוראנסקי מברצלונה, מינדאוגס קוזמינסקס שחתם לדקה בדרושפאקה, דוויס ברטאנס מלבוראל קוצ'ה וכן הלאה, מסמנים מגמה ברורה שבה היורוליג (ומטה) איננה מסוגלת להתמודד עוד מול האפשרויות הבלתי נגמרות מעבר לים. ומכאן זה רק יחמיר. הגדלת תקרת השכר בעונותיים הקרובות, הרחבת ליגת הפיתוח של ה-NBA והגדלת הסכומים בה (ומחשבות על מעין כרטיסים כפולים בין הליגה לבין הדי-ליג) מייצרות מגוון אדיר של אפשרויות כספיות ומקצועיות עבור פול גדול במיוחד של שחקנים, שיתקשו מאוד למצוא תמריצים נגדיים.
אחרי שאמרנו את כל זה, מסתבר שכמה קבוצות העילית של אירופה הצליחו, לפחות לעת עתה, לנצח בקרבות הזמניים מול המפלצת האמריקאית ולשמר את הנכסים שלהם. לפחות לעונה אחת נוספת. צסק"א מצאה את הדרך להחתים לחוזה חדש את ננדו דה קולו, הגארד הטוב ביבשת. ריאל מדריד, לאחר שאיבדה את רודריגס ובצל השמועות על ההצעות שמונחות לפתחו של רודי פרננדס, הצליחה לגבור על ברצלונה ועל אפשרויות עלומות מעבר לים ולהנחית אצלה את אנתוני רנדולף, אולי הפורוורד הטוב ביבשת. פנרבחצ'ה, סגנית אלופת היורוליג, מצאה את הדרך למנוע את עזיבתו של הטריו המוביל שלה. יאן וסלי, אפיי יודו ו(ככל הנראה) בוגדן בוגדנוביץ' יוותרו, לעת עתה, על נסיעה מעבר לאוקיינוס לטובת מאבקי הליגה הדרמטיים מול דרושפאקה של דיוויד בלאט.
אז במה שונה ההתנהלות של מאוריציו ג'רארדיני או של ז'לקו אוברדוביץ' מפנרבחצ'ה ביחס למועדונים מתחרים אחרים? לא בהרבה. בעיקר ההכרה במציאות.
על פי פרסומים זרים, ישתכרו וסלי את יודו בעונה הקרובה, כל אחד, סדר גודל של 1.5-2 מיליון יורו לעונה. נטו. אם נשווה לסכומים בהם חתמו אירופאיים או דמוי אירופאיים אחרים לאחרונה ב-NBA, הרי שמדובר עדיין בכסף גדול. למרות שווסלי חתום על חוזה ארוך טווח, יש לו סעיף יציאה ל-NBA בכל עונה. ובניגוד לצ'יזבט החביב מתחילת הטקסט, הפעם מדובר באיום אמיתי מבחינת הקבוצה.
המסקנה כאן פשוטה למדי. נכון לקיץ 2016, קבוצות העל האירופאיות עדיין יכולות להוות אופציה תחרותית עבור שחקני העל שלהן, כל עוד מודעות הן למחיר: כסף גדול במיוחד מצד אחד, לצד ויתור מעשי על חוזים ארוכי טווח מנגד. מול שוק אמריקאי שהופך ונעשה מפחיד ומרתיע, אפשר במקרה הטוב לתכנן שנה אחת קדימה בכל פגרה. לקוות לטוב, אבל להבין שבכל קיץ צריך למתוח איברים מחדש ולחזר אחר הפתחים. אי הוודאות בכל הנוגע לסגל תהפוך להיות ברירת המחדל. חדשות רעות למנהלים המקצועיים ולקבוצות. חדשות פנטסטיות עבור סוכני השחקנים.
מאז ומתמיד הייתה היורוליג האח החורג והבלתי מוצלח של ה-NBA. החל מהקיץ האחרון השתנה מאזן הכוחות, באופן שהרע עוד יותר את מעמדה של ליגת ברתומאו.