משחק הפרישה של טים דאנקן, מסתבר, התקיים חודש פחות יום לאחר משחק הפרישה של קובי בריאנט. הסדרה מול OKC הייתה הפעם הראשונה בה דאנקן באמת נראה זקן וחסר אונים מול האתלטים הארוכים שמנגד, בחמשת המשחקים הראשונים בסדרה הוא קלע ביחד 17 נקודות. אבל במשחק השישי הוא מצא בעצמו כוחות אחרונים כדי לקלוע 19 נקודות ולהיראות שוב כמו טים דאנקן. זה לא הספיק, סן אנטוניו עדיין הפסידה, אבל זכינו לעוד מאמץ אחד אחרון מדאנקן במשחק מכריע של סדרת פלייאוף מצויינת.
קובי פרש כמו שקובי אמור לפרוש. טימי פרש כמו שטימי אמור לפרוש. מפתה לטעון ששני הענקים האלה, התזה והאנטיתזה, היו זקוקים אחד לשני כדי להדגיש את החשיבות שלהם. אך לא צריך להקטין אחד כדי לרומם את השני, לזלזל באפקט של הלך הרוח של מי שמאמין שהקבוצה נבנית סביבו (אותו הלך רוח שאפשר ללברון ג'יימס להשתלט על הגמר האחרון, אותו הלך רוח שאפשר את מייקל ג'ורדן) כדי להכיר בעוצמת הקבוצתיות הטהורה. כל אחד מהם מיצה את עצמו באופן שמתאים ליכולותיו ולאופיו, כל אחד מהם הבטיח את מקומו על דפי ההיסטוריה בדרכו. טוב שהם היו שונים כל כך. טוב שהם היו.
מבין שניהם, דווקא דאנקן הוא זה שמייצג את הפנטזיה הטהורה ביותר: להגיע לפסגות הגבוהות ביותר מבלי להסתנוור מההצלחה, להישאר אדיש אל מול התהילה, המעמד, התקשורת, הקהל, הפיתויים. כמעט כל אחד מאמין שאם מחר הוא יזכה בלוטו זה לא ישנה אותו, הוא יישאר בדיוק אותו אדם, אבל המציאות מוכיחה פעם אחרי פעם אחרת. השאלה האם ניתן להחזיק בכוח ולא להסתנוור ממנו היא תמה מרכזית בתרבות המערבית, 'שר הטבעות' זו דוגמא מובהקת וממש לא יחידה. עם הזמן הרעיון שזה אפשרי הפך למייצג של תפיסה נאיבית, ילדותית. טים דאנקן הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שעדיין קיימים בתי גידול שמספקים ערכים עוצמתיים מספיק כדי להדוף גם את הפיתויים הגדולים ביותר.
עוד בנושא:
סוף עידן ב-NBA טים דאנקן הודיע על פרישה בגיל 40
ה-NBA נפרדת מ"הפאוור פורוורד הטוב בתולדות המשחק": התגובות לפרישה
טים דאנקן, הגאון ששינה את ה-NBA בלי לומר מילה: אורן לוי נפרד
מדיוויד רובינסון ועד ריי אלן: מבט על כל שנה בקריירה המופלאה
הצניעות המפורסמת של דאנקן היא הרבה מעבר למאפיין חיצוני, היא מתחברת לתפיסה עמוקה של מקומו בעולם, וכיוצא מזה בקבוצה שלו. ניתן לחלק את הקריירה שלו לשני חלקים. בחצי הראשון של הקריירה הוא היה הכוכב שהקבוצה נבנתה סביבו, פשוט כי הוא היה טוב מכדי לא להיות. סן אנטוניו עד אמצע העשור הקודם הייתה הקבוצה של טים דאנקן כי זו הייתה הדרך הטובה ביותר להביא לידי ביטוי את היכולות העצומות שלו, וגם בגלל שהצוות המסייע כלל בעיקר שחקני הגנה טובים.
בחצי השני של הקריירה דאנקן היה שחקן בקבוצה של כוכב אחר: גרג פופוביץ'. סן אנטוניו התפתחה לקבוצה יוצאת דופן, עם סגנון מרהיב שהגיע לשיאו בגמר 2014, ודאנקן מצא את מקומו בתוכו, כל פעם בהתאם לצרכי המאמן. הוא הפך משחקן פוסט לשחקן פיק נ' פופ עם קליעה מצוינת מחצי מרחק, אחר כך חזר לפוסט, וכשהגיע למרקוס אולדריג' שאוהב לשחק על אותן משבצות כמוהו זז הצידה והתמקד בהגנה. זה לא מקרה שדאנקן הוא עמוד התווך במהלך שנחשב למושלם ולמייצג ביותר את סן אנטוניו החדשה, רצף המסירות מול OKC בגמר המערב ב-2014. הוא הטמיע סגנון שהיה רחוק מאוד ממנו ומהקבוצה בשנים הראשונות שלו.
סיכומי הפרישה של דאנקן מתמקדים, באופן טבעי, בחלק השני של הקריירה, בצניעות ובגמישות בעזרתן הוא אפשר לכוכבים לצמוח לידו ולקבוצה גדולה להתפתח כשהוא רק בורג בתוכה. זה מה שמייחד אותו משאר הסופרסטארים. אך חשוב גם לזכור את החצי הראשון, את השחקן הדומיננטי שכבר לפני עשור הבטיח את מקומו ברשימת עשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים. קל לשכוח עכשיו כמה דומיננטי דאנקן היה אז. קל לשכוח, כי זה היה כל כך מזמן, שבעונה השנייה שלו בליגה הוא הוביל את הספרס לאליפות עם ממוצעים של 27.4 נקודות ו-14 ריבאונדים למשחק בסדרת הגמר, כשיש לו חלק לא פחות חשוב בהגנה הרצחנית.
קל לשכוח שדאנקן שייך לרשימה המצומצמת של שחקנים שבשיאם היו הכי טובים בעולם ברגע נתון. ניתן להתווכח על אורך הרגע הזה, אבל אי אפשר לקחת ממנו את 2003. זו הייתה השנה בה הוא גילה עליונות ברורה בקרב הישיר מול שאקיל אוניל בסדרה בה סן אנטוניו הדיחה את הלייקרס של שאקובי, האלופה בשלוש השנים הקודמות. במשחק השישי והמכריע של אותה סדרה דאנקן קלע 37 נקודות, הוריד 16 ריבאונדים ומסר 4 אסיסטים בדרך לנצחון ב-28 הפרש בלוס אנג'לס. בסדרה הבאה, מול דאלאס, הוא נתקל בדאבל-טימים רבים וניהל את המשחק מהפוסט בדרך לממוצעי סדרה של 28 נקודות, 16.7 ריבאונדים ו-5.8 אסיסטים. את המשחק השישי והאחרון של הגמר מול ניו ג'רזי הוא סיים עם השורה הבאה: 21 נקודות, 20 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-8 חסימות.
דאנקן בשיאו היה המניה הבטוחה ביותר לשתי נקודות בליגה, הוא גם היה אחד הריבאונדרים הטובים בכל הזמנים ואחד הגבוהים המוסרים הטובים והמדויקים ביותר ב-NBA. את המיקום ההגנתי שלו מול חדירות צריך ללמד בבתי ספר לכדורסל: הוא ידע להקשות על הזריקה, למנוע מסירה לשחקן שלו ולהישאר בעמדה טובה לריבאונד בתנועה מתוזמנת אחת. זה צריך להיות המאפיין המקצועי המזוהה איתו, לא פחות מהקרש-סל. מהעונה הראשונה שלו ועד לאחרונה, בה היה לו חלק מרכזי בקבוצת ההגנה הטובה בליגה, דאנקן היה אחד משחקני ההגנה הבכירים ב-NBA. העובדה שמעולם לא זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה היא עוול מתמשך, יותר מדי פעמים הבוחרים העדיפו מפלצות סטטיסטיות על פני היעילות ההגנתית יוצאת הדופן של הביג פנדמנטל.
עם חמש אליפויות ב-19 עונות שבכולן סן אנטוניו הייתה קבוצת פלייאוף די בכירה, קריירת הפלייאוף של דאנקן ידעה גם לא מעט אכזבות. הוא לא נחשב לשחקן של משחקים גדולים והיו כמה מקרים בהם התקשה לתפקד ברגעים החשובים ביותר, ולמרות עשרות משחקים טובים ושקטים במעמדים גדולים קשה להצביע על רגעי פלייאוף מכוננים שלו מחוץ ל-2003. אך אחת הסיבות לכך היא חוסר מזל, הרגעים הגדולים שלו קרו בזמן הלא נכון.
אורן לוי הזכיר כבר את הסל המדהים של דאנקן בסיום המשחק החמישי מול הלייקרס ב-2004, שהסיבה היחידה שהוא לא נחשב לאחד מסלי הניצחון הגדולים בהיסטוריה היא שלדרק פישר נשארו 0.4 שניות. לכך ניתן להוסיף את שניים ממשחקי הפלייאוף הגדולים ביותר של דאנקן שהתרחשו ברגעי מפתח של שתי סדרות שנמצאות ברשימה המצומצמת של מועמדות לתואר הסדרות הגדולות של המילניום. במשחק השביעי מול דאלאס ב-2006 הוא הוביל קאמבק אדיר של הספרס מול דאלאס עד ליתרון שלוש כחצי דקה לסיום, אך פאול מטופש של מאנו ג'ינובילי אפשר לדירק נוביצקי להשלים מהלך של שלוש נקודות ולשלוח את המשחק להארכה אותה דאלאס ניצחה. מי זוכר עכשיו שדאנקן סיים את משחק 7 הזה עם 41 נקודות, 15 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. במשחק השישי המפורסם מול הספרס ב-2013 דאנקן בן ה-37 קלע 25 נקודות במחצית הראשונה ועזר לספרס לפתוח פער שהיה מספיק לאליפות אלמלא אותה שלשה של ריי אלן.
שלושת הרגעים המכוננים של דאנקן התבטלו על ידי רגעים מכוננים בקריירה של שחקנים גדולים אחרים, כולל שניים מהסלים המפורסמים ביותר בתולדות ה-NBA. אך יש עוד משהו שחשוב להזכיר לגבי שלושת הרגעים האלה, רגעים שעבור כמעט כל שחקן אחר היו מצטברים לקריירה טרגית המאופיינת בפספוס: בכל שלושת המקרים, סן אנטוניו זכתה באליפות בעונה שלאחר מכן. כי זה עוד מאפיין של הצניעות העמוקה, של ההבנה שגם הכוכב הגדול ביותר הוא רק כוכב קטן בשמיים הגדולים. אי אפשר לזכות כל שנה, לפעמים תורם של כוכבים אחרים לזרוח, אחרי כל שנה מגיעה השנה הבאה.
עד שאין יותר שנה הבאה. הפעם דאנקן לא יחזור כדי לנסות להתאושש מההפסד המפתיע ל-OKC. הקבוצה שהדיחה אותו כבר לא ממש קיימת, הכוכב שלה עבר לקבוצה שיש בה אלמנטים שמזכירים את סן אנטוניו אבל נראית הרבה יותר מרוצה מעצמה עם הרבה פחות קבלות בינתיים. האם נראה עוד משהו כמוהו? אני מקווה שכן, שהוא היווה מקור להשראה. אני רוצה להאמין שלצד כל הילדים שרוצים להיות קובי, לברון וקרי, היו גם כמה ילדים ב-19 השנים האחרונות שהגיעו למסקנה שהם רוצים להיות כמו טים דאנקן.