הדבר הכי מסובך שטים דאנקן עשה בקריירה, מעבר לעול הגופני והנפשי שכרוך בריצה, קפיצה והחלפת מרפקים עם ספורטאים אתלטיים וחזקים במשך כמאה ערבים בשנה, היה להשתנות. במובן אחד, משמעותי במיוחד, נהנה דאנקן מיציבות מעוררת קנאה: הוא שיחק בעיר אחת, לא מאוד מתוקשרת ולא מאוד מלחיצה, ותחת מאמן אחד, לאורך 19 שנים. רק שבכל מובן אחר, אין כל דמיון בין הליגה שדאנקן הגיע אליה כרוקי לבין זו שהוא פורש ממנה.
עוד בנושא
בגיל 40: טים דאנקן הודיע על פרישה מכדורסל
זכות השתיקה: אורן לוי על הגאון ששינה את ה-NBA בשקט
19 תמונות למזכרת מ-19 שנות הקריירה של דאנקן
ב-1998 הייתה ה-NBA ליגה של שחקני ציר כבדים ושחקנים מאסיביים ששיחקו כדורסל איטי יחסית על חצי מגרש. היו שם שאקיל אוניל, האקים אולאג'ואון, פט יואינג, אלונזו מורנינג, דיקמבה מוטומבו וריק סמיתס, שהכתיבו קצב מסוים וסגנון מסוים. האופציה הראשונה של חלק גדול מהקבוצות לא הייתה פיק אנד רול - חסימה של גבוה לגארד עם הכדור - אלא מסירה לאיש הגדול בצבע. דאנקן עצמו הצטרף לדיוויד רובינסון ויצר איתו תאומי מגדל מודרניים, והיה מהרגע הראשון האופציה הראשונה בהתקפה של פופוביץ'.
שום דבר רע לא יכול היה לצאת ממסירה פנימה לדאנקן: הוא היה גבוה נדיר בגובה 2.11 מ' עם מגוון תנועות עם הגב לסל, כולל חצי הוק קטלני והטעיות בלי סוף, יכולת להסתובב עם הפנים לסל ולעבור שומר בכדרור או לקלוע עם הקרש מצד שמאל ומסירה טובה החוצה במקרה של שמירה כפולה. מובן שהוא גם היה נייד דיו בהגנה, ריבאונדר נהדר וסיים עם ממוצע קריירה פנטסטי של 2.2 חסימות למשחק. לאור העובדה שהרכז של סן אנטוניו באליפות הראשונה היה נגר בשם אייברי ג'ונסון, הכדורסל של הספרס היה אז פשוט יחסית, מוכוון למסירה לגבוהים והניב רק 21 שלשות מ-61 ניסיונות בחמשת משחקי הגמר מול הניקס ב-99'.
בעונת 2015/16, שהתבררה כאחרונה של דאנקן, גבוהים דומיננטיים הם זן נכחד. בסדרת הגמר בין גולדן סטייט לקאבס שיחקו שתי הקבוצות במשך דקות ארוכות בלי סנטר. דאנקן נחשב לפאוור פורוורד, מספר 4, אבל בעידן הנוכחי מוצבים בתפקיד זה בעיקר שחקנים מסוגם של דריימונד גרין וקווין לאב, שמרחב המחיה שלהם הוא בין חמישה לשבעה מטרים מהסל. שחקנים גבוהים שמשחקים עם הגב לסל נחשבים כמעט לגורם מפריע. סדרה של שינויי חוקים בין השנים 1999 ל-2002, ובראשם חוק ההנדצ'ק (איסור המגע עם השחקן המתקיף) וביטול האיסור על הגנה אזורית ועזרה בהגנה הפכו את חייו של שחקן הציר או הפאוור פורוורד הקלאסי לקשים הרבה יותר.
השחקנים הקלאסיים בתפקיד זה כיום הם אתלטים עם יכולות של גארד כאנתוני דיוויס וקרל אנתוני טאונס, או שחקנים ניידים עם יד רכה כניקולה יוקיץ' הסרבי מדנבר - אולי השחקן הצעיר שהכי מזכיר את דאנקן. הרפרטואר ההתקפי של הסנטר שנבחר לחמישייה הראשונה של העונה, דיאנדרה ג'ורדן, מסתכם בהטבעות אחרי הגבהות לנגיחה מכריס פול. אם אתה גבוה, מוטב שתדע לחסום ולקחת ריבאונד או לחסום ולקבל כדור אחרי פיק אנד רול. אחרת סתם תפריע לגארדים ליצור ולחדור. פוסט אפ הוא עולם הולך ונעלם בכדורסל, שהפך בזכות שינוי החוקים ומהפכת מייק ד'אנתוני ופיניקס למהיר ומושתת באופן כמעט מוחלט על יכולת אישית של שחקני חוץ. גבוהים שמכדררים את עצמם לדעת על האותיות מסתכנים בחטיפה ובמקרה הטוב יעלו לזריקה בנפילה לאחור באחוזים נמוכים. בקיצור, הם לא יותר מבזבוז של שלשה פנויה.
פופוביץ' אמר לא פעם שהוא מתעב את הזריקה משלוש, אבל גם הוא נדרש לאמץ את השינוי. בסדרת הגמר של 2013/14, האחרונה שבה זכו הספרס ודאנקן, זרקה הקבוצה 118 פעם משלוש וקלעה 55. המאמן האגדי הפנים את שינוי החוקים ובמקביל גם הוסיף כוחות חדשים ומגוונים, לצד דאנקן. לאורך השנים התווספו לצדו של הפורוורד-סנטר טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי, קוואי לאונרד ובעונה האחרונה למרכוס אלדריג', וכל אחד מהם קיבל תפקיד מרכזי בהתקפה. דאנקן כבר לא ניצח כחלק גדול מהמשחק על האותיות, כפי שעשה בתחילת הקריירה, אלא יצא לאזור קשת השלוש כדי לחסום ולהסתובב לסל בפיק אנד רול, או עלה לאזור קו העונשין כדי למסור לשחקנים שחתכו סביבו. במשך התקפות רבות הוא ידע שמרכז הכובד עובר לפארקר או ג'ינובילי, שעשו קסמים באחד על אחד. באליפות האחרונה הספרס כבר שיחקו כדורסל קבוצתי מרהיב, שבו כולם נוגעים בכדור ומוסרים. דאנקן היה רק אחד מתוך חמישה והמסירה פנימה הייתה עוד אופציה, ולא המרכזית שבהן.
לכאורה, התהליך שעבר דאנקן נראה טבעי. הוא התבגר, הבין שהמשחק השתנה ושיכולותיו האתלטיות אינן כתמול שלשום. רק שבתרבות הספורט האמריקאית, אם דאנקן לא היה מוכן לשינוי, לא היה שינוי. ברוב המועדונים השחקנים חזקים מהמאמן, ודאנקן היה טוב דיו כדי להיות השחקן עם הכי הרבה עוצמה בליגה. פופוביץ' אמנם גער בו כמו באחרון השחקנים, אך גם נתן לו כבוד והתייעץ איתו. המאמן שינה כי דאנקן הסכים לשינוי. הוא גם עשה צעד נדיר, כשהסכים להפחית בשכרו כדי שהספרס יוכלו להתחזק בשחקנים שחיוניים למאבק על האליפות, ובארבעת העונות האחרונות שכרו הופחת מ-21 מיליון דולר לעונה לשלוש עונות שבהן השתכר כ-10 מיליון דולר לעונה ועונה אחרונה של 5 מיליון דולר בלבד.
מה כבר משנים כמה מיליונים, תאמרו בוודאי. השוו זאת לדוויין ווייד המזדקן, שראה בחוזה של 40 מיליון דולר לשנתיים השפלה ונטש את מיאמי לשיקגו; לקובי בריאנט, שסחט מהלייקרס 50 מיליון דולר לשנתיים ולא הסכים לשנות את סגנון משחקו עד לשנייה שבה פרש, גם כשהיה ברור שאנוכיותו פוגעת בלייקרס; ואפילו במייקל ג'ורדן, שאפילו כשחזר מפרישה בוושינגטון וויזארדס התעקש להיות השחקן המרכזי בהתקפה. טים דאנקן היה סופרסטאר נדיר שהבין שכדורסל הוא משחק של חמישה מול חמישה, בניצוח האיש החזק בקבוצה - המאמן. הוא בוודאי לא היה השחקן הטוב בהיסטוריה, אבל הוא ככל הנראה השחקן הקבוצתי הגדול ביותר בהיסטוריה.