זו הייתה שנה קשה עבור מאור טיורי. מי שקבעה בעבר תוצאות מצוינות בריצות מסלול למרחקים ארוכים, הרגישה שהיא לא מתקדמת. היה לה קשה לשחזר את הזמנים וגם בריצות ל-5000 ול-10,000 מטר היא לא הצליחה להשיג את הקריטריון לריו. עד כדי כך הרגישה בדאון שחשבה פשוט לפרוש. ואז הגיע הרעיון לרוץ מרתון. היום (ראשון) באוטווה שבקנדה באה לסיומה שנה לא פשוטה, לפעמים כואבת מאוד, אבל כשטיורי חצתה את קו הגמר עם זמן של 2:42:20 שעות וקבעה שהיא תייצג את ישראל באולימפיאדה, הכול נשכח ברגע. כל הכאבים והדמעות התחלפו באושר אדיר. אושר של ספורטאית שכל החיים מתמודדת עם עצמה ועם השעון.
בלי התהילה של ליגת האלופות ואפילו בלי החיבוקים של הג'ודו וההתעמלות. בראיון מיוחד לוואלה! ספורט היא פתחה את הכול: "תמיד הייתי רצה ותמיד הייתי בזירה הישראלית, אבל לא במרתון. עשיתי סוג של סוויץ' ברגע האחרון. עד פברואר זה לא היה באג'נדה שלי לרוץ מרתון. זה היה ממש ללכת על כל הקופה. או שכן או שלא. היום היה היום האחרון שאפשר היה להשיג את הקריטריון לריו במרתון ואני ביחד עם המאמן שלי החלטנו להשאיר את זה על אש קטנה. ממש על פרופיל נמוך כי זה היה שינוי מחשבתי. שינוי באימונים. לא הרבה ידעו ולשמחתי אחרי שהשגתי את התוצאה, בא האושר הגדול".
אז ממה נבעה ההחלטה לעבור מ-5000 ו-10,000 למרתון?
"מאז ומתמיד רציתי לעבור למרתון. בשנה האחרונה הרגשתי שאני תקועה מבחינה מנטלית ופיזית בריצות המסלול. ערכנו אני והמאמן שלי כמה שיחות מאוד קשות שביניהן דיברנו על זה שאולי אעזוב את הספורט. זה לא היה קל והיו הרבה דמעות ואז הוא הציע את רעיון המרתון. הוא אמר שמבחינה מנטלית זה יהיה טוב בשבילי כי על המסלול לא ממש הצלחתי השנה. הוא אמר לי 'תיקחי כמה ימים ותחשבי על זה'. בהתחלה לא ממש רציתי כי הייתי הרבה שנים על המסלול אבל אז דיברנו שוב והחלטתי שאין לי מה להפסיד. שאם אני אשאר על המסלול, אני לא אהיה בריו ושאם ארוץ את המרתון יש לי סיכוי להגיע לריו".
רצת פעם מרתון? ידעת שתהיי מסוגלת לגמור בכלל את הריצה?
"90 אחוז זה בראש. אני לא אשקר לך. היו לי הרבה חרדות לפני כי זה מרתון ראשון ולא ידעתי למה אני נכנסת. אבל האמנתי באימונים והאמנתי במאמן שלי שהיה רץ מרתון אולימפי עבור אוסטרליה שלוש פעמים. ידעתי שאני בידיים טובות והאמנתי בעצמי. הלא נודע הוא מפחיד אבל צריך לפעמים ללכת על כל הקופה".
גם באימונים לא רצת מרתון?
"לא. עשיתי סימולציות אבל זה לא היה 42.195 קילומטר. המקסימום שרצתי עד היום בקצב של מרתון היה 30 קילומטר. רצתי גם 38 קילומטר באימון אחד אבל זה היה בקצב קל. ידעתי שיש אפשרות שאני אתקל בקיר לקראת הסוף אבל סמכתי על עצמי ועל המאמן שלי שיודע מה לעשות ויש לו הרבה ניסיון".
נשמע מדהים.
"אני לא ממש מעכלת את זה".
המשפחה הגיעה?
"אבא שלי הגיע לקנדה אבל אמא לא יכלה לבוא מטעמי עבודה ושאר המשפחה בישראל".
אז פתאום באמצע החיים מגיעים לריו כמרתוניסטית?
"כשיש חלום השמיים הם הגבול".
לסיום ובאווירה מעט יותר מבודחת, באתלטיקה אין לנו הרבה צברים. מרבית הנציגים הם עולים חדשים או כאלה שהתאזרחו. טיורי נשמע תימני אותנטי.
"לא. אני חצי עיראקית וחצי פרסייה".
בכל מקרה ג'חנון לא בתפריט כשרצים מרתון.
"לא, למרות שזה מצחיק כי כמה חברים שלי מהאתלטיקה בישראל קוראים לי ג'חנון כי כולם בטוחים שאני תימנייה".
חמישה מרתוניסטים בריו.
"כן, זה נהדר. הטלפון שלי מתפוצץ מהודעות. קשה לי שאני לא יכולה לדבר עם כולם".
אבל השאלה הגדולה אם את מספיק מהירה לרוץ ולברוח מיתושי הזיקה.
"כן, אמרו לי שאני צריכה לרוץ את המרתון בריו עם אל-תוש ביד. אני מקווה שהכול יהיה בסדר".