בווידאו: מכבי תל אביב מביסה 0:6 את מכבי חיפה
הדיווחים על עסקת יוסי בניון באו לאוהדי מכבי תל אביב בתזמון הכי גרוע שיש. בימים אלה הם בעיקר רוצים לישון, לעצום עיניים ולהירדם, לנקות את הראש ולהתנתק. תניחו להם. זו הייתה עונה מתישה, ארוכה, סוחטת. הקמפיין האירופאי הזה מתחיל כל כך מוקדם, עם משחקים קריטיים כבר ביולי אוגוסט, שזה פשוט אסון. אין זמן לנוח, להירגע, לצבור אנרגיות. כבר על ההתחלה היו דרמות, מאבקים הרי גורל. אחר כך הליגה, וגם בה כל משחק קובע. אין גארבג' טיים, ולו לרגע. באירופה מסעות קשים, מלאי עליות וירידות. בליגה מאבקים קשים, מרדף צמוד אחרי באר שבע. ותמיד צצה פרשה, ועוד פרשה. מאמן בא ועוזב, שוער בא ועוזב, סערת רגשות, ויכוחים פנימיים. והנה עולים לצ'מפיונס, מובכים בצ'מפיונס, וכל משחק הוא עומס רגשי. פרשת סכנין, בית הדין וראיקוביץ', ובאמצע דרבים, שמועות על ג'ורדי, עקיצות עם באר שבע. לפלייאוף מכבי תל אביב הגיעה סחוטה, פיזית ורגשית. התחמושת נגמרה. עכשיו רוצים לישון, ועל הפרק עומדת להקת יוסי והדרמות. איזה סיוט.
עוד באותו נושא:
גולדהאר אישר את צירוף בניון, בחוזהו לא תופיע הבטחה לתפקיד מקצועי
הגעת יוסי בניון למכבי תל אביב נידונה לכישלון
שוטה ארבלדזה: "דיברתי עם מכבי תל אביב, נחכה ונראה מה יהיה"
לא קל לאבד שני תארים בתוך ארבעה ימים. "לאבד" עשוי להישמע מתנשא, כאילו יש לקבוצה בעלות על התארים, אבל מכבי תל אביב לא רק הייתה הדאבליסטית ובאמת החזיקה בשני התארים, אלא שגם השנה היא הייתה קרובה אליהם מרחק סנטימטרים, מרחק הכדור של נוסא מהמשקוף של סטויקוביץ', מרחק הבעיטה של סה מול גורש בבלומפילד. קרוב מאוד, אך חמק החוצה. וכמו תמיד בכדורגל, שמחה היא קלילה וטבעית, כמו פרפר בין פרחים, אתה מקפץ בין קרני השמש, ואילו העצב הוא כבד, גורם להרהורים ומחשבות, גורר מסע פנימי ודין וחשבון, עם דרישה למסקנות ולקחים. ברגעים כאלה מתחילים לחשוב על האירעיות שבחיים, כמה הכל נזיל ושביר, מתחשק לך להתקשר לאמא, להגיד לה שאתה אוהב אותה, לחבק את הילדה לפני השינה. אבל אתה גם מסתכל לאחור, ובוחן את הדרך.
אומרים שבחיים היעד הוא המסע עצמו, אבל בכדורגל זה מעט אחרת. יש יעד, והוא סופי ומוחלט: להניף צלחת או גביע. זו סצינת הסיום, וכל השאר חסר משמעות. אבל איך אפשר לשכוח את הדרך לחודש מאי? האם זה הוגן? האם הגביע, התואר, הצלחת, האם רק זה העניין? תואר מקדש הכל? האם אוהדי מכבי תל אביב, למשל, היו מוכנים לעבור את העונה של מכבי חיפה כדי שבסופה יוכלו "לחגוג" עם גביע? האם אוהדי מכבי חיפה מוכנים לחתום על עוד עונה כזאת, מלאת אכזבות והפסדים? האם אוהדי מכבי צריכים לשכוח את ההצלחה באירופה, הניצחונות בליגה, אחוזי ההצלחה המרשימים, ובכלל, העובדה שהקבוצה במירוץ מהרגע הראשון ועד האחרון, מגיעה דומיננטית לכל מגרש, בכל משחק שולטת לחלוטין בכדור, מחזיקה בו יותר, גורמת לכל יריבה להגיע מולה בפחד, ברגשי נחיתות, גורמת ליריבות לחגוג תיקו, מתנהגת וחושבת כמו קבוצה גדולה, כמו אלופה? אלה הם דברים שלא מובנים מאליהם.
ייתכן שבמצב אחר, אוהדי מכבי תל אביב באמת היו מצליחים למצוא שקט ונחמה, ייתכן שהיו מרגישים בטוחים ויציבים למרות הסיומת המאכזבת, אבל עסקת בניון פשוט מטריפה את דעתם. העצב הופך לדאגה. מה שמערער אותם זו התחושה שהסלע שלהם, ג'ורדי קרויף, קצת מזייף. מאז שהגיע ג'ורדי הוא האיש הכי חשוב במערכת. אומרים שמכבי תלויה בזהבי, אבל התלות האמיתית היא בקרויף. הוא הסמל לשינוי, הוא זה שהבריא את הקבוצה, הוא האיש ששינה את הסטנדרטים בה. אבל בחודשים האחרונים התחושה היא שההשפעות שלו נמוגו. הדרך שלו לא מורגשת. אין את השקט שכל כך נחוץ לקבוצה. השחקנים התעסקו ביותר מדי שטויות שמחוץ למגרש. לא נעשתה בקבוצה עבודה נקייה. יותר מדי לכלוך יצא החוצה. לא במקרה ערן זהבי אמר דברים נוקבים על "התרופפות" בתקופה שבה ג'ורדי לא נמצא. ההשפעה שלו קריטית.
הדקות האחרונות של גמר הגביע המחישו את זה במדויק. טל בן חיים לא התעסק בשום דבר מלבד השופט. כשהוא שם את היד על הפה וקילל כמו משוגע זה היה הכל מלבד שליטה עצמית. עדן בן בסט נכנס בשני המשחקים בדקות האחרונות כאילו המטרה היחידה שלו היא שירחיקו אותו. ברק יצחקי הלך מכות, ממש הלך מכות. ברגעי הלחץ הוא חזר להיות יצחקי פרום דה בלוק, הילד ששב מבלגיה כי התגעגע לאוכל של אימא. דווקא ברגעי הלחץ, שבו נדרש פאסון וקור רוח, ההשפעות האירופאיות של ג'ורדי התאיידו באוויר.
ייתכן שמדינת ישראל בכלל והכדורגל הישראלי בפרט זה כזה בור ביוב, שאחרי כמה שנים בשלולית גם הולנדי ממשפחת אצולה מתחיל להתכסות בבוץ. ייתכן שהישראליות כל כך דומיננטית, שהיא גוברת על הכל. כי במקום שג'ורדי ימשיך להנחיל פה סטנדרטים מאירופה, הוא נלכד ברשת הלבנטינית. אחת ההחלטות הקריטיות של ג'ורדי בעונה הראשונה בישראל הייתה לשחרר את יצחקי, כדי לנקות את חדר ההלבשה. אחר כך הוא שחרר את אלירן עטר, כדי להיפטר מאגו ומניירות של שחקן שחושב בעיקר על עצמו. ועכשיו, פתאום, אם להשתמש בעולם המונחים של רוני לוי, הוא מחפש ובוחר בפינצטה את הפרימדונה הכי גדולה בארץ, ומביא אותה בכוח, בסכומי עתק, בניגוד לכל היגיון. כאילו הוא איזה אברמוב, שמחפש להתחכך בכוח, מחפש קרבה לנסיכים במקום להתרחק מהם. מה השלב הבא? לצלצל בכעס למערכת "יציע העיתונות" ולתת תגובה בלייב לאיזה קשקוש של הללי?
אם לשפוט על הרשתות החברתיות, הטוקבקים השונים ושיחות פרטיות, לא נמצא אפילו אוהד אחד (אחד!) של מכבי תל אביב שרוצה את בניון בקבוצה. יש כאלה שמתפתלים ומבינים את השיקולים, אבל גם הם מעטים, וגם הם לא מבינים את הסכומים המופרזים. בעבר ג'ורדי הלך לא פעם נגד תחושות הלב של האוהדים, באומץ ראוי לציון מצדו. כשהוא עשה עסקאות עם הפועל תל אביב עוד אפשר היה למצוא בזה אלמנטים חיוביים, של מנהל מקצועי שלא פועל מהרגש אלא רק מהיגיון. אבל הפעם זה כבר תמוה. אף אחד לא מבין מה קורה פה.
קרויף יצטרך לעשות עוד הרבה מאוד שטויות וטעויות כדי לאבד את האמון, ההערכה והאהבה של אוהדי מכבי תל אביב. הקהל עדיין מאחוריו. התקווה הגדולה של האוהדים היא שאובדן האליפות ידליק אותו, יצית בו את התשוקה, כי אחרי הדאבל הקל בשנה שעברה, אולי האופוריה גרמה לו לעבור קיץ מאוד פאסיבי, עם תגובות מאוחרות. השנה נראה שאולי הוא מקבל החלטות שנויות במחלוקת, הוא לפחות מנסה לפעול מהר, לקדם עניינים, נחוש לשנות, לרענן, להגיב, לעבוד. אוהדי מכבי עוקבים בעניין, אבל בעיקר בעייפות. כרגע הם מרגישים שספק אם זו ההחלטה שתחזיר את השקט המיוחל לקרית שלום.