אז כנראה שהשלנו את עצמנו. נכון שפנרבחצ'ה סיימה ראשונה בבית שלה והתמודדה בסדרת ההצלבה של היורוליג מול ריאל מדריד, ההיא שבקושי איישה את המקום האחרון בצד שלה בטופ 16, אבל ההרגשה מסביב הייתה שזו תהיה סדרה צמודה בהרבה מהבדלי המיקום. לתחושה זו תרמה ההיעדרות הצפויה של יאן וסלי הדומיננטי, כמו גם התוצאות הלא מרשימות (או ליתר דיוק, הכדורסל הלא משכנע) שהשיגו והציגו הטורקים במשחקים האחרונים ביורוליג, בטח ובטח כשלוקחים בחשבון את העובדה שהשיבוץ אליו זכתה היה קל בהרבה מזה של יריבתה. כי עם כל הכבוד לקובאן, פנאתינאיקוס, הכוכב האדום וכו', ריאל מדריד נאלצה לעבור שבעה מדורי גיהנום על בסיס שבועי מול צסק"א מוסקבה, קוצ'ה לבוראל, ברצלונה, חימקי מוסקבה ושות'. ואם כבר חימקי מוסקבה, אז ייתכן וגם הצגת התכלית של הבלאנקוס מול הקו האחורי של אלכסיי שבד-טייריס רייס-פטרי קופונן-זוראן דראגיץ' במחזור הנעילה של בית F בשלב 16 הגדולות טיפחה בנו תקוות לסדרה שונה בהרבה מזו שקיבלנו בסופו של יום.
שונה בהרבה? סדרה לא הייתה כאן. רק משחק אחד, ההוא שפתח את הסדרה והסתיים בשלשה תוצרת בוגדן בוגדנוביץ'. משחקים 2 ו-3 הבליטו את הדומיננטיות והשליטה של פנר. ושל ז'לקו אוברדוביץ'. זכרון הכדורסל הקולקטיבי והמיתולוגיה סביב המאמן האירופאי הגדול ביותר בכל הזמנים לוקחים אותנו לעונות, משחקים וסדרות בהם הפתיע עם ציוותים, איושים וחילופים בלתי שגרתיים ובלתי צפויים, אשר הטו את הכף לטובת הקבוצה שלו. ההפתעה הכי גדולה שהכין הפעם אוברדוביץ' לפאבלו לאסו הייתה שלא היו כאן הפתעות בכלל. בטח שלא ברמת ניהול החילופים שלו. קלישאות על הרחבת הרוטציה נוכח עומס המשחקים? פנרבחצ'ה הציגה הפעם רוטציה מהודקת במיוחד, בלי לקחת בחשבון שיקולי עומס, עייפות או רגליים. משחק מספר אחת הבליט רוטציה בת שמונה שחקנים בלבד, בה כולם משחקים 19 דקות ומעלה. אמש, במשחק ששלח את ריאל מדריד הביתה, שותפו הלכה למעשה שבעה כאלה. ותו לא. עם הבלחה של ריקי היקמן למשך חמש דקות. בלי הרשק ובלי מחמוטוגלו. אקפה אודו? 37 דקות. בוגדנוביץ'? 32 דקות. כי עייפות זה לחלשים.
אבל אלו לא רק דקות המשחק הרבות, כי אנחנו הרי מכירים את הדרך המרכזית לאפשר דקות משחק מרובות לשחקנים בולטים בקבוצות, שכוללת בעיקר קופוני הנחות בצד שבו אמורים לשמור. אז זהו. שכאן לא היו כאלו. בראיון שהעניק המאמן המעוטר לאל מונדו הספרדי לפני משחק מספר שלוש, הסביר שנוכח הפיזיות שהשתלטה על הכדורסל העולמי, זקוק הענף לכשרונות טהורים דוגמת סטף קרי. או להבדיל, סרחיו רודריגס, אשר את משחק ההתקפה שלו הגדיר המאסטרו הסרבי כאוטומטי, בשל היכולת שלו למסור בין הרגליים ומיד לאחר מכן לקלוע ממהלך קשה של סטפ באק. נו, אז למקרה שמישהו תהה, הוכיח האח המזוקן לבית משפחת סרחיו שלקלוע הוא יכול גם מול הבוגדנוביצ'ים של העולם, כשהוא מסיים עוד משחק התקפי חזק שכלל 15 נקודות עם 5-9 מהשדה, אבל למסור בין הרגליים? ממוצע האסיסטים של רודריגס ירד בסדרה הזאת מ 6.2 למשחק ועד שניים בלבד, הרבה אודות לאפס כאלו שהושגו במשחק הראשון באיסטנבול.
וזה עוד מרשים לעומת מה שהשיגו החברים שלו בלבן. כי רודריגס סיים את הסדרה הזאת כשחקן היחידי של אלופת היורוליג היוצאת עם מאזן דו ספרתי של נקודות, כשהרחק מאחוריו נמצאים סרחיו יול או ג'יי.סי קארול. האחרון היה אולי השחקן שחתום על עצם העפלתה של ריאל לשלב ההצלבה, לאחר 5-8 לשלוש ו-23 נקודות באותו משחק גורלי מול חימקי מוסקבה, רק לפני פחות משבועיים, כשרבות מהן מגיעות לאחר אסיסטים של רודריגס (עשרה כאלו היו לו). הראשון, יול, סיים את עונת היורוליג עם ממוצע נקודות של 12.8 למשחק (13.2 בשלב הטופ 16), מספר שיא בקריירת היורוליג של הגארד המצוין. ושניהם הפכו לא רלוונטיים מול פנרבחצ'ה.
יול אמנם פתח את משחק מספר שלוש עם שלשה מפתחת תקוות, אבל גם הפעם, כמו במשחק מספר שתיים, לא הצליח לייצר לעצמו נתיבים נוחים לסל, ונאלץ ליידות שבע שלשות (מתוך תשע הזריקות שלקח) ומבלי ללכת לקו, כשהוא מסיים את משחק ההדחה של ריאל מדריד עם מדד יעילות מביך של שתיים. הרבה בגלל הגופות הגדולים שנזרקו לעברו, כולל ניקולה קליניץ', והרבה בגלל הדומיננטיות העצומה של אודו בצבע. וקארול? את הסדרה יזכור בעיקר בגלל הגג שחטף מג'יג'י דאטומה כשכבר חשב שהוא בדרך לשתי נקודות קלות ונדירות.
אבל הדרך לעצירת הקו האחורי המעוטר של ריאל מדריד לא עברה רק דרך קשיחות ומשחק הגנה. אם יש דבר ספציפי אחד שאותו לקח אוברדוביץ' לסדרה הזאת ושראוי להתייחסות נפרדת, הוא נוגע דווקא למשחק ההתקפה. כי פנרבחצ'ה, שלא במקרה, צמצמה בסדרה הזאת את הארסנל ההתקפי שלה בעיקר עד למינימום ההכרחי. ומי שציפה לחזון טקטי מיוחד בכל הנוגע לתרגילי ההתקפה, קיבל פירוק לגורמים שבא לידי ביטוי ביצירת מיסמאצ'ים במצבי אחד על אחד ופיק אנד רולים. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. תוך שחיקת והתשת הקו האחורי בצד השני. כי גם אסתטיקה היא לחלשים.
ופנרבחצ'ה של השנה לא באה ללמד אף אחד כדורסל. היא כאן כדי ללכת עד הסוף. ועם כל הכבוד לקו האחורי של פאבלו לאסו, סביר להניח שברגעים אלו שוקדים כבר על תכנית מגירה לקראת המשחק שאמור להיערך בפיינל פור בברלין ב 15.5 מול תאודוסיץ', דה קולו, ארון ג'קסון וכו', שמרכיבים את חוליית הגארדים הכי טובה שיש ליורוליג להציע.
אה, ורק הערה אחת קטנה לסיום. כדי להגיע לשם ולהתמודד מול צסק"א ומאמנה איטודיס, תצטרך פנר לעבור דרך הקו האחורי של פרסוביץ' וקוצ'ה לבוראל ויטוריה. תאודוסיץ' את דה קולו זה אולי סקסי ומרשים, אבל באופן פלאי ובלתי צפוי לחלוטין, דריוס אדאמס ומייק ג'יימס מפחידים ומאתגרים העונה לא פחות.