בווידאו: מסיבת העיתונאים המבטיחה של דייויד פדרמן
סימור מרטין ליפסט, וזאת יודע כל סטודנט למדעי המדינה, בואכה קורס מבוא לפוליטיקה וממשל, חיבר טקסט אשר נודע בשם "המאבק החברתי, לגיטימיות ודמוקרטיה". שם, מנה הסוציולוג הפוליטי האמריקאי מספר תנאים בסיסיים לקיומו של משטר יציב. אחד מאותם תנאים אליבא ד'ליפסט הוא מידת הלגיטימיות של המשטר, קרי מידת האמון שנותנת האוכלוסיה בשלטון ובאופן שבו הוא מנהל.
כן, אני יודע, התחלנו ברגל שמאל הפעם, אבל תחזיקו מעמד בשבילי רק עוד רגע.
מכבי תל אביב, אם נאמין לפרסומים מכאן ומשם, מחתימה כל מה שזז. נאמנה להבטחתו של בעל הבית, פדרמן סניור, נראה שאמירתו בדבר 12 שחקני יורוליג הופכת מאמירה חלולה למציאות בלתי צפויה. ואם אמנם מעמיסים לעגלת הסגל של עונת 2016/17 שחקני יורוליג לגיטימיים פלוס, דוגמת מייק צירבס, קווינסי מילר וסוני ווימס, אז עושה רושם שהפעם, לשם שינוי, מתכוונים הצהובים לממש את ההבטחה/ איום שהושמע(ה) באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת.
יהיה לנו עוד מספיק זמן כדי לתת התייחסות ספציפית והערכה ראשונית לגבי ההחתמות, ברמה הפרסונלית, אבל זה לא בהכרח הסיפור כרגע. ובכלל, אם נכתוב הכל עכשיו, על מה נדבר בכל עונת המלפפונים?
האם יורגוס ברצוקאס הוא האיש הנכון להוביל את מכבי תל אביב?
מחאת אוהדי מכבי תל אביב מחריפה: "אם נישאר אדישים, יהיה מאוחר מדי"
דיווח: מאמן קובאן יורגוס ברצוקאס סיכם במכבי תל אביב
הסיפור האמיתי כאן הוא המניע. לראשונה, אולי מאז ומתמיד, נדמה שהפעם פועלת מכבי מחשש. לאו דווקא בשל התעצמות היריבות בכלל והפרויקט של אורי אלון בפרט. יותר בשל התגברות הטרוניה והתסכול בקרב הקהל שלה. מאז ומתמיד עבדו במכבי תל אביב עם עין אחת צופיה כלפי ציבור רוכשי המנויים. ובצדק גמור. החתמות ופעולות רבות בוצעו מתוך רצון להשביע את רצונם של הקליינטים, באשר הם קליינטים. וגם לשמוע את הקולות, אם נזכור אמירה קודמת של פדרמן האב, ידעו שם מאז ומעולם. אבל בבסיס, ידעו תמיד הצהובים שהקהל שלהם ישאר שלהם. כי הקהל של מכבי, ושם הדברים נבדלים (כמעט) מכל מועדון ספורטיבי על פני הגלובוס, מעריץ קודם כל את מקבלי ההחלטות שלו. יותר נכון, העריץ. כי כשדיירי היכל הספורט ביד אליהו שרים "שימון מזרחי הוא המלך", הם באמת מתכוונים לכך. יותר נכון, התכוונו. ולא עוד. מחאת האוהדים הנוכחית, שהחלה כזמזום לא נעים נוכח הכוונה להעלות את מחירי המנויים, מתבררת כפעולה עיקשת שמסרבת לגווע. וכאשר מכוונים במכבי תל אביב אל עבר החתמות סקסיות שבאות כדי להוכיח שהכיס הפעם נפתח ושאין עוד כוונה לקחת סיכונים גדולים על שחקנים קטנים, יכול אולי להיות שהם מפספסים את הפואנטה האמיתית, והמסוכנת מבחינתם הרבה יותר.
מייק צירבס הוא מועמד ריאלי בהחלט לחמישיית העונה השניה ביורוליג. קווינסי מילר הוא חבילת כשרון, גודל ואתלטיות שמצוי ברגעים אלה בשיאה של עונתו הטובה בקריירה. וסוני ווימס, אתם יודעים, הוא סוני ווימס. וכפי שציינו זה עתה, עצם הסגירה (על פי הפרסומים, כן?) מולם מעידה על שינוי מגמה. על ויתור טוטאלי ומבורך בכל הנוגע לשגיונות ושגעונות מחלקת הסקאוטינג וכוכביה הכושלים. על ההבנה שהימורים על שחקנים בכסף קטן מייצרים גרעונות גדולים. על התובנה שעקרון חשוב בקבוצה מנצחת הוא שאשכרה יהיו בה שחקנים טובים. כן כן. כי זה די חשוב בכדורסל.
אה, ויש עוד דבר חשוב ועקרוני בעת בניית קבוצה מנצחת. מחשבה תחילה. ויד מכוונת. אם ניתן להתרשם משלל הידיעות שהופרחו בימים האחרונים לחלל האוויר, הרי שלמרות השינוי הניכר בזהות המוחתמים, אין כל שינוי בזהות המחתימים. דני פדרמן וניקולה וויצ'יץ', ההוא שהתפטר בתחילת העונה (?!) והזה שמכישלון לכשלון כוחו גובר, טסים להם ממקום למקום ומלקטים שחקנים לקראת העונה הבאה. בכסף גדול. קשה לראות איך מאמן כלשהו, בין אם זה ז'אן טבק ובין אם אלו הברצוקאסים המיועדים, מעורב בתהליך קבלת ההחלטות. בהנחה שיש תהליך כזה. ואם אין מאמן שמעורב, אז אין איש מקצוע לגיטימי אחר ממכבי שעומד מאחוריהן. כי פדרמן ג'וניור איננו, ומעולם לא היה, איש מקצוע לגיטימי. וניקולה וויצ'יץ'? כמי שעומד מאחורי קבלת ההחלטות ההזויה, המוטרפת והכושלת שראינו בעונת המשחקים הנוכחית, הוא איננו ראוי להמשיך למשוך בחוטים. או לקבל החלטות.
וכן, אני יודע, הנה שוב מתלהמים להם המלהגים בשכר ומתיזים ראשו של אדם (בטח ובטח אחד שאיננו משלנו), אחרי עונה כושלת אחת בלבד. מה, אסור לטעות? מה, שכחו את ההצלחות שהיו שם לפני? אז ככה: יש כושלת ויש כושלת. אחרי עונה שבה כל ההחלטות המקצועיות, בין אם נתקבלו בקיץ ובין אם במהלך עונת המשחקים, התבררו כהרסניות לקבוצה ולמועדון, לא ניתן לדבר על מקריות או על מזל רע. האיש שאחראי, בעונה אחת, גם על ההימור בגזרת פבראני, גם על ההחתמות הזמניות המופרכות (אונוואקו, אופוובו, סדריק סימונס) וגם על בזבוז העברה יקרה לטובת האח של מילסאפ, גם על משכון ההווה של אימפריית כדורסל לטובת קורס מי-רוצה-להיות-מיליונר של דראגן בנדר וכו' וגו' (כי באמת שאין עוד כוח למנות את כל הרשימה, כולל החלטות בסגל השחקנים ובצוות האימון) איננו ראוי ולו לשניה של אשראי נוסף. או לגיטימציה נוספת.
זמן לחזור לליפסט, ההוא מפסקת הפתיחה של הטקסט. יכול בהחלט להיות שהבנות מול הגרעין הקשה והצעיר של הקהל הצהוב, בכל הנוגע למחירי המנויים, יעשו סוף לאותה מחאה מנג'סת. אבל יכול גם להיות שהתהליך כאן יתברר כעמוק הרבה יותר. האוהדים של מכבי, אולי אולי, לא סומכים יותר על האנשים שמנהלים את הקבוצה, כפי שסמכו פעם. ואולי אולי הם לא מאמינים בהם כפי שהאמינו פעם. ואולי גם לא מאמינים להם. וייתכן בהחלט שמדובר רק בחלק קטן מהאוהדים, אבל לא בטוח שמספרו בנסיגה. הקהל רוצה לדעת שהמועדון מנוהל באופן הגיוני, שיוביל את מכבי שלהם בחזרה לימי התהילה. ואם האנשים הלא נכונים ממשיכים לקבל את ההחלטות עבור המועדון, אז יש כאן בעיה של לגיטימיות ושל אמון. לא משהו, אגב, שניצחונות אינם יכולים לרפא. אפילו אם תשאלו את ליפסט, הרי שאפקטיביות שלטוניות (או בתרגום לכדורסל, הצלחות ותארים) מרפאת את אבדן האמון ומשיבה את הלגיטימיות.
מצד שני, אם אין אמון ואין ניצחונות, אז המשטר עלול לקרוס.
ואחרי כל מה שנכתב כאן, ולמען הסר כל ספק, הדברים יכולים בהחלט לעבוד גם בצורת העבודה הקיימת של מכבי תל אביב. אם בסופו של תהליך אכן יוחתמו מספיק שחקנים טובים או מתאימים, פלוס מאמן ראוי, וכל זה בכסף גדול, הסיכוי להצליח, לנצח ולחזור לפסגת היורוליג בהחלט חי, בועט וקיים. אבל אם במקרה זה לא יקרה גם הפעם, ייתכן שהקולות שישמעו בעלי הבית בצהוב הפעם לא יופנו כלפי השחקנים, המאמן או אפילו המנהל המקצועי בשכר. הם יופנו ישירות אליהם. ואלו עלולים להיות קולות שקטים ומטרידים במיוחד. קולות של נטישה.