הליגה עדיין צריכה יותר: סיכום המחזור על הקרב בין מכבי תל אביב לבאר שבע

היה באמת אחלה משחק עונה. יכול היה להיות יותר טוב, ראינו יותר טוב, אבל איך אפשר להתלונן על משחק קצבי וטוב כשזה נוגע לכדורגל הישראלי?

היה גם אחלה סיפור. קבוצה שהולכת 40 שנה במדבר, זו שאיש לא האמין שיום אחד היא תשוב ותהיה אלופה, מגיעה למשחק שעשוי לקבוע. מולה עלתה קבוצה שיכולה לזכות באליפות רביעית ברציפות, דבר שאין לו תקדים מאז הפרה-היסטוריה של הפועל פתח תקוה, ועשויה למחוץ ליגה שלמה ככה.

והיה גם את בוזגלו, ששוב היה שם בשביל באר שבע, ברגעים שבהם נהג לא להופיע. והיה גם אלברמן, ואוגו, וריקן. וכמובן קהל אדיר. אצטדיון מרגש. כמעט הכל היה שם, אבל חייבים להודות שלמרות הכל היריבות הזו עדיין לא מספיקה.

היא מספיקה להפועל באר שבע ואוהדיה שחולמים בלילות. וגם לאוהדי מכבי תל אביב. אבל היריבות הזו לא מצליחה גם העונה להרים את הליגה. להחזיק אותה. לתת לה סיפור שיעסיק ויטריד באמת את אוהד הכדורגל הממוצע.

אפשר לחטט ולחפש את הסיבות. אולי זה מחסור בדם רע. אולי יותר מדי כבוד בין המועדונים. אולי זה הזלזול של מכבי תל אביב ביריבה מבאר שבע. ואולי הכל ביחד. אבל היריבות הזו עדיין לא מצליחה לתת לליגה הזו סיפור מספיק טוב כדי להכתיר עונה באמת דרמטית כפי שהיא באמת.

גם היריבות המנומסת בין מכבי חיפה להפועל תל אביב הצליחה לתת לליגה הזו הרבה יותר כוח. נקווה שהשלבים הבאים בפלייאוף ימצאו את המפץ שייקח את התחרות הנהדרת הזו צעד קדימה.

הניצחון של הפועל תל אביב על הפועל כפר סבא היה חשוב לא רק למאבקי התחתית. הוא גם היה חשוב לעתיד של המועדון. אז נכון, המטרה של גוטמן היא קודם כל להישאר בליגה, אבל בין השורות האדומים חייבים לצאת לעונה הבאה עם טעם קצת אחר בפה. עם ניצנים של שחקנים ראויים בסגל.

קבוצות שמחליפות כל כך הרבה שחקנים מדי עונה רק מעמיקות את הבור שהן נמצאות בו. השלד הולך ונשחק, הולך ונעלם, עד שכל קיץ אתה מתחיל לרדוף אחרי הזנב של עצמך. המטרה השנייה בחשיבותה של הפועל תל אביב היא להתחיל למצוא שלד כזה בפלייאוף.

ניקוליץ' הוא אחד כזה, אבל צריך עוד. צריך עוד עוגנים, עוד גיבורים. לא יכול להיות שמכל השחקנים שיש בהפועל תל אביב כיום, לא ימצאו כמה כאלה שיכולים להמשיך הלאה. גוטמן גם צריך ללכת בקו הזה ולא לחשוב להחליף סגל שלם. זה עשוי להיות גדול גם עליו.

ברברת האוהדים המעיקה שוב עזרה לו. הפעם זו בית"ר ירושלים, שניצלה את ההתנהגות הבעייתית של סכנין כדי לגנות התנהגות שזכורה לרבים גם מטדי, אבל זה לא באמת משנה. פעם הצדקנים הם בית"ר, אתמול אלו מכבי תל אביב, מחר בטח זו תהיה מכבי חיפה, למרות שהדברים מאוד פשוטים.

צריך להפסיק להתייחס לאלימות האוהדים כמו בעיה של בית"ר, או בעיה של סכנין, או בעיה של הפועל תל אביב. בכל פעם שמישהו מתייחס לנושא הזה דרך זווית של קבוצה ספציפית, הוא מרחיק את הפתרון ומזמין את הבכי הבא. כי פעם אלה אוהדי בית"ר שזורקים מצת על שוער שרלרואה, ופעם אלו אוהדי סכנין שזורקים מצת על שוער בית"ר.

ביום שנטפל בבעיה הזו בעיניים קרות - בלי מכבי טובים יותר, בלי הפועל הכי גרועים, בלי את בית"ר צריך להשמיד - ביום שבו נטפל באלימות כאלימות ולא כבעיה של קבוצה ספציפית, נוכל להתחיל למנוע את המקרה הזה. כל מי שמנסה לרצות כעת את הדם החם של אנשי בית"ר, עם כל הצדק שיש בדבריהם, רק עוזר לקדם את מה שכבר מתוכנן למשחק הבא עם סכנין בטדי: נקמה.

כי המקרה הזה, כמו רוב מקרי האלימות בכדורגל הישראלי, הוא פשוט. יש אחראים שפשוט מתחמקים מאחריות בכל פעם שאנחנו מדברים על בית"ר או על הפועל. במקרה הזה מדובר בשופט רועי ריינשרייבר. גיבור הדרבי ההוא עם פואד היה צריך פשוט להפסיק את המשחק ברגע שחפץ פגע בשוער בית"ר בוריס קליימן. העובדה שהוא פסל שער חוקי לטובת האורחת בדוחא היא נסבלת. יש דברים ששופטים יכולים לטעות בהם. לא כשמדובר בפגיעה מתמשכת של שחקן על ידי אוהדים.

נכון, ראינו מספיק מקרים בהם חפץ פגע בשחקן והמשחק המשיך, אבל בליגה שבה רוצים כל כך להילחם באלימות חייבים לנקוט בצעדים פשוטים וקרים. קריאות גזעניות? אלימות מהיציע נגד שחקנים? פריצה של אוהד למגרש? פשוט אומרים עצור. לא ממשיכים. אי אפשר כל הזמן להתלונן על הבעיות האלה ולהמשיך לחיות איתן בשלום כשהן קורות באמת.

מי שבישל את הדייסה הזו אלו האנשים שהגנו על ריינשרייבר אחרי הדרבי. וגם הם, לא תתפלאו לשמוע, אחראים. כי מי שחיפה על ריינשרייבר אחרי הדרבי עם פואד, פשוט נתן לו לגיטימציה להמשיך לא להבין מה שהוא צריך לעשות. אלו האנשים שמלמדים את השופטים שלנו להמשיך לטעות, ואלו האנשים שגם היום חומקים מהדיון הציבורי סביב מאורעות דוחא. גם כי אתם כל הזמן עסוקים בלהראות כמה סכנין גרועים ובית"ר הם לעתים מסכנים. תמשיכו. זה עוזר.

אם ירון הוכנבוים באמת יצליח להשאיר את הפועל עכו, זה יהיה גדול הישגיה בליגת העל. כי הוכנבוים קיבל את עכו במצב מאוד קשה, כמעט סופני. משבר ועוד משבר ועוד משבר היו אמורים לסיים בשלב מסוים את דרכה של עכו בליגת העל. ולמרות הכל הוכנבוים הפך את עכו לקבוצה ראויה. לקבוצה שתלויה קודם כל במאמן שלה.

הוכנבוים הוא לא מאמן שהגיע באמצע עונה והזריק מוטיבציה רגעית. הוא אמור להשאיר את עכו דרך הכנה של עונה שלמה. דרך עבודה של עונה שלמה. בכדורגל הישראלי ראינו כבר קוסמים שבאים לעשרה מחזורים בסיום העונה וגוזרים תהילה על איזה מסע הישארות הרואי. הוכנבוים קרוב להביא את עכו לארץ המובטחת דרך עבודה הרבה יותר רצינית.

כשהוכנבוים היה צעיר מכרו לנו שמדובר בגוטמן הבא. היום ברור לכולם שחסרים לו הרבה מאוד אלמנטים כדי להתקרב לדמות. אבל עדיין – מכל המאמנים שנדחפו העונה לליגת העל וקיבלו הזדמנות חד פעמית, להוכנבוים מגיעה יותר מכל ההזדמנות להמשיך.