בווידאו: אוהדי ליברפול יצאו מהאצטדיון, הקבוצה איבדה ניצחון
היו רגעים שגם לי היה חלק פעיל בהריסת הכדורגל האנגלי. למעשה, בגללי ושכמותי אוהדי ליברפול יצאו השבוע למחות ברחובות. היה זה בעת ביקורי בלונדון, כשגררתי את בת זוגי למשחק של צ'לסי בסטמפורד ברידג', וזה התחיל עוד לפני השריקה, כשהלכנו לבר האוהדים לפני המשחק, לצפות בחיילי אוזגוד שרים שיכורים. עמדנו בצד, בידינו עדיין כמה שקיות מרחוב אוקספורד, בולטים בחוסר השייכות שלנו למקום, מביטים בקנאה בגברתנים הכרסתנים מתחממים למשחק עם פיינטים על פיינטים, כשלפתע היא הוציאה את המצלמה. לא!, גערתי בה, לא לא לא, זה לא מיצג אומנותי, פה לא מצלמים, אבל זה היה מאוחר מדי. הפלאש בהק, ועשרות עיניים מזלזלות הופנו לעברינו. יאק.
זה נמשך באצטדיון עצמו, כשמצאנו את עצמנו לצד תיירים יפנים נרגשים ומחויכים מהאטרקציה התיירותית, והרגשתי מגוחך מתמיד, כמו פולש לא רצוי, סופג מבטים עקומים מהאוהדים המסורים שסביבנו. השיא הגיע במחצית השנייה, כשביציע העליון, תחת תנור החימום, אחרי היום המייגע של סיבובי הקניות, אשתי קרסה מהעייפות ומהשעמום, ונרדמה. נרדמה! הניחה ראש, עצמה עיניים ותפסה תנומה. באמצע משחק כדורגל! אחר כך גם ביקשה ממני לצאת כמה דקות לפני הסיום כדי להימנע מהבלגן בטיוב, ומאחר שכבר הייתי כנוע ומושפל, ביקשנו סליחה, וכל יושבי השורה התרוממו מכיסאותיהם כדי לפנות דרך החוצה לשני התיירים המסריחים, וממש הרגשנו את המבט המזלזל שלהם צורב לנו בגב. לא, אין צורך ללעוג לי, גם לא לבקר. להפך. רחמו עליי. זו טראומה.
בדיוק בגלל הרגעים האלה המחאה של אוהדי ליברפול השבוע, שהפכה למחאה משותפת של כלל האוהדים וארגוני האוהדים באנגליה, הצליחה לגעת בלב. יושב ראש התאחדות אוהדי הכדורגל מלקולם קלארק אמר ש"המשחק עלול לאבד את האווירה הייחודית שלו ואת החיבור המסורתי לקהילה המקומית", והוסיף אזהרה מצמררת, תוך שהוא פונה אליי אישית: "מי שיחליפו את האוהדים האמיתיים יהיו תיירים זרים עם צעיפי חצי-חצי שעושים סלפי על אדמת אנגליה". מתברר שהמציאות שלי היא חלום האימה שלו, כאילו בעיני רוחו הוא מדמיין תסריט בלהות של אוהדים עם סלי קניות לצד נשותיהם המנומנמות ממלאים את היציעים בכל רחבי הממלכה.
כך או כך היה קל מאוד להתחבר למחאה הזאת ולהזדהות איתה, בעיקר כי היו בה המון אופי וקלאסה. זה התחיל בפעולה עצמה, היציאה ההפגנתית מהאצטדיון בדקה ה-77, עם עשרת אלפים אוהדים שנוטשים את אנפילד לפני הסיום, כשמיד לאחר מכן הושלם האקט הסמלי כשהקבוצה ספגה שני שערים ואיבדה יתרון 0:2, כאילו כדי להוכיח שהיא לא מתפקדת בלעדיהם (על אף שגם איתם היא די מקרטעת), שאין טעם לכדורגל בלי אוהדים. כל פעולות המחאה לא אופיינו באלימות, אלא רק בהפחדות סמליות, כמו מלאך מוות שמסתובב באנפילד, דגלים שחורים באצטדיון ומחוצה לו, שלטים גדולים ושלטים אישיים על דפי A4 שאוהדים הכינו בבית, ובעיקר התמסרות אמיתית למאבק, כאנשים שמרגישים שפוגעים להם בדבר הכי יקר, שאין ברירה אלא לעשות מעשה.
זו קלאסה אנגלית, כי זה מאבק נטול אלימות, מלא סמליות, שמונע לא רק מפגיעה בכיס, אלא מרגש, תחושה של פגיעה אישית. יפה לראות שאין צורך להפחיד באיומי "נשרוף את המועדון". להפך, הדבר שמאיים על האנגלים יותר מכל זה צעיפי חצי-חצי וצילומי סלפי באצטדיון. מה הם צעיפי החצי-חצי האלה, אם לא הסמל הכי מובהק לאובדן דרך? אין לאנגלים שום עניין באצטדיונים מלאים, כל עוד הקהל לא מעורב רגשית במשחק בצורה טוטאלית, מחויב לצד אחד, מלא באהדה ואהבה וזהות. הם רוצים את האוהדים שמספקים את האווירה, לא כאלה שבאים לספוג אותה.
זו קלאסה אנגלית, כי למקבלי ההחלטות הם קראו "greedy bastards". אולי זו אנגלופיליות מוגזמת, אבל כמה יפה המונח הזה, כמה יפה הוא מתגלגל על הלשון, כמה הוא אותנטי, כמה כיף לזרוק אותו לאוויר, גרידי באסטרדס, ולא "יא גנבים זבלים נמאסתם" הישראלי. ממש מתחשק לנסוע לאנפילד, להסתובב מחוץ לאצטדיון, לקרוא איתם בקול גדול, לשיר מהלב, להיות חלק ממאבק צודק. זו מחאה שבעיקר ממחישה את הפער בינם לבינינו, ומזכירה עד כמה ישראל היא מדינה בלי עקרונות, בלי מאבקים ציבוריים, ובטח ובטח שלא על דברים שנוגעים לתרבות הפנאי. הרי איזה מין לוקסוס זה לצאת לקרב על כדורגל כשמסביב הכל קורס? וכמה נחמד להרגיש חלק מקרב על דבר חשוב באמת, על גורלו של הכדורגל האנגלי, להבדיל מזה הישראלי, שרבים מאיתנו עלולים להיות מובכים רק מהבעת דאגה לעתידו, שלא לומר על לצאת עבורו לרחובות, להצטופף עם העמך ולקרוא "לקחתם לנו ת'משחק יא זבלים".
ואז הגיעה התגובה הרשמית של הנהלת ליברפול, שלא רק הודיעה שהיא מבינה את המחאה ומקבלת אותה ותבטל את העלאת המחירים - אלא אף התנצלה בפני האוהדים על "הסחת הדעת" (!), הבהירה ש"קול האוהדים נשמע" ו"המסר התקבל", וציינה ש"לעולם לא נרצה לפגוע בקשר המיוחד בין הקבוצה לאוהדים". נעים ומכובד. כמובן שגם ההודעה הזאת מהולה במניעים כלכליים (ההנהלה מוותרת על לירה כדי להרוויח מיליון), וכמובן שאין צורך לייחס רומנטיקה מוגזמת לכל החלטה ניהולית (הפרמיירליג מזמן איבדה זהות, זה ניצחון בקרב קטן, במלחמה שהפסדנו מזמן), אבל זה עדיין כל כך רחוק מישראל, מההנהלות הכביריות והטביביות, כי בפרמיירליג גם לטעויות יש ניחוח אצילי.
הרי בימים אלה יש קווי דמיון בין הפרמיירליג לליגת העל - הסכם חדש וגרנדיוזי על מכירת זכויות הטלוויזיה, ותחושה שהכסף לא יילך למקומות הנכונים, שהוא יבוזבז על עוד שחקנים ומשכורות מפוצצות במקום בקהל, במיוחד זה שבמגרש. ההבדל הוא שכאן לאף אחד זה לא מזיז. וגם אם למישהו מזיז, הוא לא יטריח את עצמו, לא יניף אצבע, לא יעשה כלום (ברכות לאוהדי מכבי תל אביב בכדורסל, שהיו צריכים להיזרק לביוב כדי להתעורר). אוהדים פה מיטלטלים מאצטדיון לאצטדיון, מרדיוס לרדיוס, קונים מנוי לבלומפילד ומארחים בנתניה ובמושבה, ומקבלים זאת בהשלמה. אוהדי חוץ נדחפים בתורים בקופות, שנפתחות בקמצנות, כדי לגלות שאין כרטיסי ילדים והמחיר הוא 100 שקל, ומקבלים זאת בהשלמה. ואחר כך הם נדחפים בשערי האצטדיונים, כי נפתחו רק שתי כניסות בניסיון לחסוך בסדרנים, ואז הם משלמים מאתיים שקל על שקית גרעינים וכוס מים מינרליים, עומדים בפקקים בחניון, מקללים ומתמרמרים, אבל מקבלים זאת בהשלמה. כאילו כאן זה המצב הטבעי, כאילו נולדו לתוך החרא ולא מכירים אלטרנטיבה. וזה עוד בליגת העל. בליגות נמוכות יותר האוהד נתפס כקורבן, כעבד, הרי אם הוא כבר בא למשחק הוא כנראה אדם אומלל שאפשר לעשות בו כרצונו.
כבר מזמן אין פה ציפייה לכדורגל איכותי כמו באנגליה. לא לקצב, לא לאינטנסיביות, לעולם לא תהיה לנו מסורת כזאת, בלתי אפשרי לשחזר את האווירה הייחודית משם, זה סוד קסמם. אבל כן אפשר ללמוד מהי מחויבות למשחק, תרבות אהדה, על קשר שבין אוהד לקבוצתו, ובעיקר על גאווה עצמית, אמונה עצמית, כבוד עצמי, נחישות, מסירות, ולמעשה, כל האלמנטים שחסרים גם לכדורגלנינו. "ההתנגדות הרחבה לתוכניתנו הבהירה לנו שטעינו", התנצלה הנהלת ליברפול. בישראל ממשיכים לחכות שינחת מהשמים איזה פרננדו היירו, וישנה את הכל.
