זה לא העניין של המים, וזה הרבה מעבר למחיר. זה עניין של גישה. הרי למחירי השחיטה בישראל כבר התרגלנו. בסופרפארם, במילקי, בפופקורן לקולנוע, בלונה גל. חונקים אותנו. אדם משלם 17 שקל על טילון במלון באילת, ויוצא מדעתו. משפחה שהולכת לסרט נפרדת משטר של 200, ובלי למצמץ. כבר התרגלנו לתחושת קורבנות, להתבכיינות על יוקר המחיה, להרגשה שעושקים אותנו והחיים לא הוגנים. אבל כשאוהד ספורט הולך למגרש כדורגל או לאולם כדורסל וגובים ממנו עשרה שקלים על כוס מים, יש בזה משהו מקומם יותר, כמעט מתריס. זו תחושה של עלבון אישי.
קודם כל, כי מדובר בכוס מים. מוצר יסוד, כל כך בסיסי. מה ביקשנו? כולה מים. לא קולה, לא מיץ סחוט טבעי, מים. מהשמים. אנשים צמאים. חם פה. הבעיה היא שבאירועי ספורט, הזכות הזאת ניטלת ממך. על האוהד נאסר להכניס בקבוקי שתייה, כי נקודת ההנחה היא שהוא חוליגן שלא יכול לשלוט בעצמו. מניחים שבלהט הרגע נשליך את הבקבוק על שחקני היריבה, כי זה מה שאנחנו, פנאטים מופרעים. הגישה בבסיסה היא מזלזלת.
אבל גם לזה התרגלנו. הותרתם את חכנו יבש וגרוננו ניחר, והיינו מתנחמים בקולר סטנדרטי, אבל זה כנראה לא כלכלי, וגם לזה התרגלנו. כמובן שרמת ההיגיינה בשירותים מונעת מאיתנו את האפשרות להרכין ראשנו בכיף אל תוך הכיורים המוזנחים וללגום בהנאה מהמים החמימים שיוצאים מהברזים הסמוכים למשתנות, כך שאנחנו נאלצים להידחף בעמדות המכירה הלא תמיד אלגנטיות, ושם מגלים שגובים מאיתנו את המחיר המופקע הזה, על כוס מים ארורה. ואז אנחנו מסננים קללה עסיסית, כאילו הרתחתם אותנו בכוונה, וגזרתם עלינו לממש את תגית הפרחח המקלל. גם לזה התרגלנו.
זה חוסר האיזון שכל כך צורם. אם, למשל, אדם יושב על כורסה נעימה בלובי של מלון מפואר, ומוגשת לו כוס מים צוננת המונחת על מפית לבנה, או אם, למשל, מלצר במסעדת יוקרה מגיש ללקוח בקבוק פרייה ומוזג את המים הצלולים לתוך כוס נקייה שבתחתיתה מחכות כמה קוביות קרח ופרוסת לימון, אפשר להבין את המחיר. אבל מה לעזאזל הקשר בין הרמה המקצועית ורמת המתקנים בספורט הישראלי לבין הדרישות הכספיות פה? הלא כבר על הכניסה גובים סכום מוגזם, ולא פעם האוהד נכנס בתחושה שהוא בעצם עושה טובה ושלמעשה צריכים להודות לו על שהטריח את עצמו, אז למה להכביד עליו עוד יותר, למרר את חייו?
העוול האמיתי נעשה בעת ביצוע העסקה, כשכל התיאוריות הופכות למעשה קצר ופשוט: האוהד ניגש לעמדה, ורואה את העושק מולו, ממש לנגד עיניו, כשהמוכרת קורעת את הניילון מהשישייה ושולפת בקבוק מים מינרליים, ומוזגת אותם בנון שלנטיות לכוס פלסטיק. ואין לו ברירה, אלא להשפיל מבט. כי הוא יודע ששישייה עולה כ-12 שקל, וזה עוד לצרכן הפשוט, בסופר סטנדרטי. ומאחר שדם יהודי זורם בעורקיו, הוא לא יכול שלא לעשות החישוב המהיר, ולהבין שמחיר של בקבוק הוא שני שקלים, והנה על חצי ליטר, שליש ממנו, עלות של 67 אגורות לכאורה, גובים עשרה שקלים. או כמו שאומרת המוכרת בפרצופה החמוץ: "עשר שקל".
יש לציין שבתקופה האחרונה עלתה המודעות לנושא, וקמה מחאה ציבורית די רחבה, ובמגרשים רבים אף הורידו מחירים - אבל הם עדיין גבוהים, גבוהים מדי. יש גם לציין שהמחירים המופקעים ואחוזי הרווח העצומים הם כדי לכסות את העלות של הזיכיון על המזנונים במגרשים, שעולים הרבה כסף, ואם להסתמך על החומר האנושי של העוסקים בדבר, לא מדובר במיליונרים שחוגגים על חשבון הפנסיות שלנו. ועדיין, העוול הוא כל כך גדול, שהתחושה היא כאילו מנסים להרגיז את האוהד, אפילו להשפיל אותו, לעשות לו דווקא, בכוונה. ליצור אצלו תחושת זלזול, שייפגע וייעלב. להבהיר לו, לא רק שלא אכפת לנו שאתה צמא - אנחנו גם לא כל כך מעוניינים שתחזור. אין פלא שרבים מעדיפים לשמור על כבודם, גם במחיר של צמא כבד ופגיעה בכליות.
כי זה הרבה מעבר לפגיעה בכיס. זה חץ בלב. האוהד לא מחשיב את עצמו כצרכן סטנדרטי. הוא רואה את עצמו כחבר, כמאהב, כשותף לדרך. הוא מגיע למגרש לא כדי לקבל תמורה כלכלית להשקעה, אלא כדי לתמוך, להתרגש, להיות לצד הקבוצה. ואם נשתמש כפראפרזה לדברי המיתולוגיה של ג'ון רמבו ב"משחק הדמים", הרי שאנחנו רק רוצים שהקבוצה שלנו תאהב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותה.