ערב ההתמודדות בין שתי הקבוצות הכי טובות שיש ל-NBA להציג, ניתן היה לנתח את ההבדלים בגישות ההתקפיות (הקסומות) שלהן. פתיחת המשחק הציגה קבוצה אחת שמריצה בדיוק את הסגנון שנוח לה, מול אחרת שהולכת לאיבוד. כשסן אנטוניו הולכת לשלשה של למרקוס אולדריג' (?!) בפוזשן הראשון ומיד לאחריו מתחילה להתקשקש עם איבודי כדור, אפשר להבין שמעבר לקרדיט שמגיע לקבוצת הגנה טובה מאוד כמו האלופה, היו לפופוביצ'ים לא מעט בעיות נוספות הלילה.
אבל אני רוצה הפעם לדבר דווקא על רגעים בהם משחק ההתקפה של הקבוצה השנייה הכי טובה במערב הצליח ומצליח להגיע לחלק מהפאנצ'ים שלו. ולא רק בבומבה מאמש. חלק בלתי נפרד מהסיסטם המרהיב של סן אנטוניו מבוסס על יכולות הפוסטאפ של הביגמנים שלה. כמה בלתי נפרד? אחרי ממפיס של מארק גאסול, אחוז ההתקפות בו הולכים שם פנימה, למהלכי גב לסל, הוא השני בליגה. כ-14%. וזה לגמרי הגיוני. כי בבסיס התקפות איכותיות חייבים לייצר ריווח מספיק טוב. חייבים שיווי משקל התקפי. ואת כל זה אפשר להשיג רק עם שימוש נכון ועקבי ביכולות של שחקנים מתאימים לשחק עם הגב לסל. ולסן אנטוניו הרי יש את היכולות הללו. היא מסיימת עם נקודה ומעלה את מהלכי הפוסטאפ שלה ב(קצת) יותר מ-50% (מקום 2 בליגה) וראשונה בליגה באחוזי שדה אפקטיביים מהסיטואציות הללו. ארבעה משחקניה מדורגים ב-35 השחקנים שקיבלו הכי הרבה מצבי פוסט אפ בליגה (למרקוס אולדריג', בוריס דיאו, טים דאנקן וקאווי לנארד).
וכל זה נראה ארכאי, שלא לומר פאתטי, כשהכדורסל הזה פגש את חבורת הקצב של סטיב קר. כשלמרקוס אולדרידג', בוריס דיאו ושות' ניסו לחפור דרכם לטבעת מול דריימונד גרין או בוגוט, זה נראה לא רלוונטי. בטח כשבצד השני מגיעים למצב זריקה יותר טוב ובפחות זמן. וזה בדיוק מה שגולדן סטייט עושה. וזה בדיוק מה שגולדן סטייט לא עושה. היא לא מבזבזת זמן על פוסטאפים. סן אנטוניו היא מהמובילות בליגה בענייני גב לסל? גולדן סטייט, תלוי ברובריקה שאתם מחפשים, איפשהו בין מקום 17 ל-18. הגבוהים של פופוביץ' גבוהים בדירוג ה-NBA בקטגוריה? את גולדן סטייט מוביל כאן פסטוס אזילי, במקום ה-58 בליגה. אחריו דריימונד גרין (71). אחריו הריסון בארנס ושון ליבינגסטון (74-75). אחר כך קליי תומפסון. אחר כך ספייטס. ורק אחרי השחקן הבא מגיע הסנטר הפותח, אנדרו בוגוט.
נו, אז כנראה שבגלל זה ההתקפה של גולדן סטייט כל כך צולעת.
אתם יכולים ללכת אחורה לאימפריה הראשונה או השנייה של ג'ורדן בבולס, לסלטיקס או לייקרס של שנות השמונים או לסנט לואיס הוקס, ולא תמצאו משחק התקפה יותר שוטף ומרשים ממה שמציגות האחיות ספלאש ושות'. ולא תמצאו משחק התקפה אפקטיבי, מרהיב ומפלצתי מהדבר הזה בו אנו חוזים החל מקיץ 2014. ולא תאתרו קבוצה ששמה כך ללעג מוסכמות שמלוות את הכדורסל שלנו מאז ומתמיד.
בשבוע שעבר דיברנו על חשיבותו של הסטרץ' 4. בד בבד, כנראה שחייבים להתייחס לשינוי לרעה במעמדו של הביג גאי הקלאסי בכלל, ולמשחק הפוסטאפ בפרט. אפשר עדיין להתווכח על מיקומם של הווריירס ברשימת הגדולות של כל הזמנים. אי אפשר להתווכח על כך שמדובר בקבוצה עם הריווח הכי טוב אי פעם, שמצליחה לתחזק התקפות (מסודרות או מעבר) עם המרחקים המושלמים בין שחקן אחד לבין שחקן אחר. בלי להתיימר להמציא את הגלגל עם ענייני התקפות משולש ושאר ירקות. וכל זה קורה ללא אופציה אמיתית של מסירה פנימה. גם כי אין למי וגם מאחר שזה מסתבר כלא באמת חשוב. לפחות לגולדן סטייט ווריירס.
מסתבר שאפשר לדייק בפואנטות התקפיות מושלמות עם התקפה שמקדשת מהלכי פיק אנד רול, תרגילים תנועתיים שמשלבים חסימות וחיתוכים ושימוש מושלם במצבי מיסמאץ' נקודתיים, שמגיעים כחלק בלתי נפרד מהקצב (המהיר) של ההתקפה. וכל זה בלי אופציה אמיתית של מהלכי פוסטאפ. וכשצופים ביצירה הזו מצד אחד, פתאום נראית הגאונות ההתקפית של פופוביץ' כמשהו שהוא ליד. ושלא יהיו אי הבנות גרג פופוביץ' הוא מגאוני הכדורסל בכלל וההתקפה בפרט בכל הזמנים. אבל פתאום זה מרגיש כמו משהו מעט מסורבל. לפחות לערב אחד.
ויש כאן גם צד שני. כשמארק ג'קסון, האיש שאמור היה לאייש את הנישה של דיוויד בלאט, טען שסטף קרי מהווה דוגמא בעייתית לילדים רכים שרוצים ללמוד לשחק כדורסל, קפצו עליו רבים. ולא בצדק. ג'קסון צודק. הניסיון לחקות את קרי הוא מתכון ודאי להיווצרותם של שחקנים שכונתיים שפוגעים בקבוצה שלהם. אם אתה לא סטף קרי, אל תנסה את זה בבית.
ולפי אותו ההיגיון, צריכים לקרוא את כל הטקסט האחרון עם כוכבית. אפשר לשחק כדורסל התקפי מושלם גם ללא ביג גאי וגם ללא אופציית מסירה פנימה. אבל כדאי מאוד שזה יקרה בקבוצה בה נמצא השחקן הכי טוב בעולם.