במהלך הקיץ האחרון תרו ראשי מכבי תל אביב, ללא הצלחה יתרה, אחר גבוה שיאייש את עמדה מספר 4. העמדה אותה מילא בריאן רנדל בעונה שלפני. חיפשו, חיפשו וחיפשו, עד שהגיעה הבשורה מכיוון בלתי צפוי. נניח. לוקומוטיב קובאן, זאת שהחתימה את רנדל לא הרבה לפני כן, הודיעה שהיא מוותרת על התענוג, תוך שהיא תולה החלטתה בתוצאות בדיקה רפואית שקשורה ללבו של אחד השחקנים עם הכי הרבה לב שראינו כאן.
ו(הרבה יותר ממחצית) העיר תל אביב צהלה ושמחה.
איך, איך ויתרו הפראיירים הרוסים האלה על התכשיט? איך, איך ויתרו הרוסים על הפאוור פורוורד ההגנתי הכי טוב ביורוליג (אם שואלים חלק מהמלהגים)? ואיך, איך התמזל מזלה של מכבי והכל הסתדר לה בדיוק כפי שהיא רצתה? אין מה להגיד מזל של צהובים.
חצי הלעג התגברו כשנודעה זהותו של המחליף. במקום בריאן רנדל, קובאן החתימה את ויקטור קלאבר הספרדי. נו באמת. האוברייטד הזה שמשמש חבר לדרך בנבחרות הספרדיות? זה שהעביר את הזמן וספר את השטרות בתקופה שלו בפורטלנד? ההוא שאין לו כמעט ניסיון יורוליג? בשביל ויקטור קלאבר מוותרים על בריאן רנדל?!
אז ככה: אחרי מלקולם דילייני, קלאבר הוא אחד המועמדים הבכירים לתואר ה-MVP של היורוליג העונה. יש לו את ממוצע הנקודות ומדד היעילות הכי טובים בקובאן. וקובאן, למי שתהה, אוחזת במאזן יורוליג של 3:10 והיא אחת מקבוצות היורוליג הטובות ביותר העונה. ומכבי, למי שמדחיק, היא לא בדיוק אחת מקבוצות היורוליג החזקות ביותר העונה. כי היא קבוצת יורוקאפ.
אבל לא על זה רציתי לדבר אתכם היום.
במשחק ההפסד מול פנרבחצ'ה בשבוע שעבר, זרק האתלט הספרדי 5 שלשות. וקלע את כולן. נתון חריג ללא ספק, שמעמיד את אחוז השלשות העונתי שלו על 44% (41% בליגה המזרח אירופית).
מבול של מונחים חדשים באמריקאית שטף את שיח הכדורסל שלנו בשנים האחרונות. המונח שתפס יותר מכולם הוא הסטרץ' פור, זה שבא לתאר את הפאוור פורוורד שיכול למתוח את ההגנות. ה-4 בעל הקליעה, שמייצר בעיה מובנית להגנה שממול. למרות שלפחות ברמה התאורטית ניתן לייצר פתרונות טקטיים אשר אמורים לסייע לקבוצות נטולות, אין ספק שהעולם יישר קו עם המגמה הזאת (שתקפה גם אם נקבל את ההנחה שההגדרה הישנה לעמדות חלפה מן העולם). דוגמאות מה-NBA הרי לא חסרות. דריימונד גרין וקווין לאב, נניח, מהקבוצות שהגיעו לגמר ה-NBA האחרון. אבל אנחנו בענייני יורוליג.
אם ננתח את מצב ה-4 המתמתח ביורוליג, נגלה שאין עוד מלבדו. כשז'לקו אוברדוביץ' חיפש פאוור פורוורד כדי להחליף את נמניה בייליצה שעבר למינסוטה, הוא החליט לשים את הצ'יפים על פרו אנטיץ', מפלצת מקדונית מקועקעת ששווה עבורו 41% ל-3 נקודות. אבל עזבו אחוזים, בואו נדבר מספרים. אנטיץ' זרק עד כה, בכל עונת היורוליג, 42 פעמים מחוץ לקשת ורק 24 פעמים בתוכה. אנטיץ', ביגמן שאוהב מאוד מכות, הוא סטרץ' 4 קלאסי. ואגב, אם נוסיף את נתוני זריקות העונשין לתוך המיקס, נגלה שהמגמה נותרת בעינה. ואגב, רכש נוצץ נוסף שצורף לפנרבחצ'ה הקיץ הוא ג'יג'י דאטומה האיטלקי, שאף הוא עשה את הדרך מהליגה של הגדולים, ושאף הוא מתאים בדיוק לנישת הסטרץ' 4 (41% ל-3), אלא שבליינאפ של ז'לקו משחק לרוב בעמדה 3.
וכך זה ממשיך. צסק"א, אחת הפייבוריטיות ללכת עד הסוף (המר), מחזיקה אמנם בצמד הגארדים האיכותי ביבשת, אבל גם בעמדה 4 שלא מאפשרת להגנות לצופף את הצבע. וורונצביץ' האיום חורך את הטבעות עם 54% מפלצתי מבחוץ ואפילו דימיטרי ניקולס האפור יודע להעניש, עם 36% משלו. לאולימפיאקוס יש את פרינטזיס, לחימקי את מוניה (שיושב העונה בעיקר על עמדה 4), לאנדולו אפס את שאריץ' (47% ל-3), לכוכב האדום את סימונוביץ' (42%), לפנאתינייקוס את גיסט ופוטסיס (46%), לברצלונה את דולמן ו-וזנקוב הבולגרי.
ואם מחפשים אחר סיבות להיחלשות של אלופת היורוליג ממדריד, צריך ללכת גם לאחוזים של אנדרס נוצ'יוני מחוץ לקשת (25%) ולהשתלבות הבעייתית של תומפקינס, שהגיע מניז'ני בדיוק בשביל לאייש את נישת הגבוה המתמתח. לצדביטה יש את אראפוביץ' ג'וניור וללבוראל קוצ'ה יש בכלל סטרץ' 5, יווני ומזוקן בשם יאניס בורוסיס (44%).
אם ניקח את כל קבוצות הטופ 16 במפעל הבכיר של היבשת, נגלה שרק לשתיים מהן אין פאוור פורוורד שמהווה איום של ממש מבחוץ: ז'לגיריס שבה ינקונאס מייצר רק 25% ומלאגה (תומאס 16%, סוארס 28%. מצד שני, אם למלאגה היה מאמן אחר, היינו לבטח פוגשים בעמדה הזאת את קוזמינסקאס).
ולנקודה היהודית. הקבוצות שהורידו את מכבי תל אביב ליגה העונה היו באמברג ודרושפאקה. הראשונה הצטיידה העונה בניקולו מלי, שמחזיר לה עם עונת שיא בקריירה שלו. האיטלקי תורם בכמעט כל אספקט על המגרש, כשהפרמטר המוביל הוא הקליעה שלו. 52% זה לא רע במיוחד. והקבוצה הטורקית? אם ההדחה של מכבי היורוליג לא הייתה משפילה מספיק, אז עצם העובדה שהיא נשלחה הביתה על ידי קבוצה רעה כמו דרושפאקה רק מעצימה את ההשפלה. ומצד שני, אם יש עמדה יציבה אצל מחמוטי, היא עמדה 4. מילקו בייליצה משחק 21 דקות בממוצע ופוגע ב 48% מחוץ לקשת. לוק הרנגודי משחק ב-19 הדקות הנותרות, וקולע ב 43% ל-3.
כשמנתחים את העונה הכושלת של מכבי תל אביב עד כה מתייחסים בדרך כלל לצרות ההגנתיות, לאי ההצלחה עם פארמר ורוצ'סטי, לקטסטרופה בעמדה מספר 5. אבל צריך לדבר גם על אלמנט הקליעה מבחוץ. מכבי שילבה שבעה שחקנים גבוהים בשלב הבתים המוקדם. אמבקווה, אונואקו, פבראני, אופוייבו, רנדל, בנדר ושגב. הם שיחקו, במשותף, 710 דקות יורוליג. וזרקו בזמן הזה 17 שלשות במצטבר. וקלעו שבע. כלומר, כל הקו הקדמי של מכבי, סטרץ' או לא סטרץ', אלא אם מוסיפים אליו את גיא פניני ודווין סמית') זרק לסל ב-2% מהדקות שלו על הפרקט (אוקיי, ננכה את דקות ההגנה 4%) וקלע ב-0.9% מהזמן שבו שיחק.
מכבי, באופן מובנה, בחרה העונה לצאת לדרך עם עמדה שמאוישת על ידי רנדל ובנדר. אחד שלא מסוגל לקלוע ואחד שאמנם יקלע בעתיד, אבל מעולם לא עשה זאת (בהצלחה) לפני כן. וכשבונים קבוצה ללא הגיון, לרוב משלמים את המחיר.
ידידי, הפרשן אודי הירש, טוען זה שנים שלצד כל ההישגים העצומים של מכבי בתקופתו של דייויד בלו צריכים להצמיד כוכבית. כי עם כל הכבוד לשאראס, וויצ'יץ', פארקר ושות', שום דבר לא היה נראה אותו הדבר אילולא נחת כאן המתאזרח המוזר ואלמלא היה כאן אחד פיני גרשון שהחליט להסיט אותו לעמדה מספר 4. וכשהוא לא היה כאן, הגיח לחיינו לרגע אחד קומאטוס. פיני גרשון העמיד כאן, באמצע העשור הקודם, מכונה משומנת ומלהיבה שרקדה על הפרקט. דיוויד בלאט היה אמון, לפני עונותיים, על קבוצת סינדרלה שעשתה את הבלתי ייאמן. ושתיהן לא היה נראות אותו הדבר ללא דייויד בלו, סטרץ' 4 ו-ווינר קטלני, שמעולם לא זכה להערכה לה היה זכאי. בלעדיו, מצבת הזכיות של מכבי תל אביב הייתה שונה לגמרי, ולא רק באירופה.
ואם חושבים במכבי תל אביב על חזרה לימי קדם או לפחות להתמודד עם צמרת הכדורסל האירופאי, המשימה הראשונה במעלה היא למצוא לעצמה דייויד בלו חדש.
