קליבלנד סיימה הלילה (בין שלישי לרביעי) את המסע המפרך הראשון והקשה ביותר של העונה מבחינה פיזית. לא רק ארבעה משחקים בחמישה ימים, גם חמישה משחקים בשבעה ימים, כשכל אחד מהמשחקים בעיר אחרת. המסע הזה כלל את המשחק המתיש, פיזית ובעיקר מנטאלית, בגולדן סטייט, והסתיים בחמצן הדליל של קולורדו. שני הניצחונות שסיימו את המסע הזה אחרי ההתפרקות בפורטלנד מעידים על נקודה מרכזית בשליש הראשון של העונה של הקאבס: השנה הקבוצה הזאת פשוט מסרבת להיכנס למשבר.
אחד המאפיינים של העונה הזאת ביחס לחלק הראשון של העונה הקודמת הוא שהפעם המזל נוטה לשחק לטובתה של קליבלנד. לוח המשחקים הצפוף היה פחות מאיים כי ארבע מחמש היריבות, פרט לגולדן סטייט, היו עם מאזן שלילי וכל הארבע שיחקו מול הקאבס ללא השחקן הבכיר שלהן: כרמלו אנתוני נעדר אצל הניקס, דמיאן לילארד אצל פורטלנד, אריק בלדסו אצל פיניקס ודנילו גלינארי אצל דנבר. המזל הגיע לשיא במפגש מול פיניקס. גם בכך שאחרי התבוסה בפורטלנד קליבלנד קיבלה יריבה שנמצאת במשבר עמוק, וגם ברצף האירועים המוזר של הדקה האחרונה שכלל עבירת תוקף רגע לפני שברנדון נייט קלע שלשה מטר מאחורי קו השלוש וכמעט איבוד כדור שהסתיים בשלשה של קיירי אירווינג עשירית לפני סיום שעון ה-24.
אבל זה לא רק מזל. השחקנים של דיוויד בלאט הראו הרבה אופי כשניצחו בפיניקס למרות מחצית שנייה חלשה של לברון ג'יימס ולמרות שהאוויר התחיל להיגמר להם בדקות האחרונות. הם עשו זאת בעיקר בזכות יום קליעה נהדר של 17 שלשות מ-41 ניסיונות, יום בו שלושת הכלים ההתקפיים המרכזיים פרט ללברון קיירי אירווינג, קווין לאב וג'יי אר סמית', היו אלה שסחבו את הקבוצה. בדנבר זה היה לברון עצמו שהתאושש משלושה משחקים חלשים בסטנדרטים שלו, יחד עם הגנה הרבה יותר מפוקסת מאשר בשני המשחקים שלפני כן.
בזכות שני הניצחונות האלה, התבוסה בפורטלנד הפכה למשהו שניתן לקבל הרבה יותר בקלות. זה בעצם המשחק השני השנה שקליבלנד ויתרה עליו, הראשון היה כשבלאט נתן ללברון מנוחה במשחק בק-טו-בק במיאמי. אם בלאט היה זה שקיבל את ההחלטה מעשית לוותר על המשחק במיאמי, מי שוויתר על המשחק בפורטלנד לאחר כ-7 דקות היה לברון. קליבלנד פתחה את המשחק הזה כשהיא משחקת בהילוך איטי, המסירות לא בכיוון הנכון, הזריקות קצרות וההגנה עצלה. לא היה ספק שהראש עוד היה בגולדן סטייט, משחק אותו קליבלנד שיחקה ברמת ריכוז של גמר. בשלב מסוים ברבע הראשון פורטלנד הפסיקה להחטיא ואלן קראב נכנס לזון, אז הגיע רגע בו לברון זרק שלשה בתחילת התקפה ולא ירד להגנה. באותו רגע הוא הודיע לחבריו לקבוצה שהם לא הולכים להתאמץ לחזור מהפיגור המוקדם.
ויתור על משחק אף פעם לא נראה טוב, אבל בעונה הרגילה של ה-NBA זו פרקטיקה מוכרת. קבוצה שחושבת על התמונה הגדולה ויודעת שבפלייאוף היא בכל מקרה תהיה יכולה לוותר על חמישה-שישה משחקים מבין ה-82, כאלה שסיכוי סביר שאת רובם הייתה מפסידה גם ככה. במקרה של קליבלנד, שני המשחקים שהיא ויתרה עליהם היו משחקי בק-טו-בק אחרי הפסדים, לכן הייתה חשיבות לאופן בו היא הגיבה במשחקים הבאים. אחרי ההפסד במיאמי הגיע רצף של שישה ניצחונות, אחרי פורטלנד הגיעו שני ניצחונות בסיטואציה לא קלה והיד עוד נטויה.
בלאט, ככל הנראה, הרגיש שהפעם השינוי לא יגיע מכיוון השחקנים, וספציפית לא מכיוונו של לברון, לכן הוא החליט לפעול בעצמו. לפני פיניקס הוא כינס אסיפה וביצע שינוי בחמישייה: טריסטן תומפסון נכנס לעמדת הסנטר על חשבון טימופיי מוזגוב. זה שינוי מעניין ששווה להתעכב עליו ולבחון אותו מכמה זוויות.
במבט ראשון, השינוי הזה נראה קצת מוזר. מוזגוב וטריסטן הם שחקנים עם איכויות שונות מאוד, בעיקר בהגנה, והם התאימו לסיטואציה בה היו. האפקט המרכזי של מוזגוב הוא הנוכחות שלו בצבע, בזכות הגובה והמיקום הוא משנה זריקות. היכולת הזאת חשובה מאוד לחמישייה הראשונה, החמישייה ההתקפית של בלאט, כי מוזגוב משמש בה כקו הגנה אחרון שפעמים רבות מתקן טעויות וסותם חורים של אחרים. יש לו גם תיאום התקפי מוצלח עם לאב, בעיקר במצבים בהם לאב מקבל כדור מחוץ לקשת השלוש ומיד מכניס אותו למוזגוב שנועל את השומר שלו מתחת לסל.
טריסטן, לעומת זאת, הוא שחקן פנים נייד שכוחו ההגנתי המרכזי הוא ביכולת לשמור על שחקנים מסוגים שונים, כולל שחקני חוץ שהוא מקבל בחילופים אוטומטיים. הסיטואציה המושלמת עבורו היא להיות חלק מיחידת האנרגיה וההגנה שעולה מהספסל וחוברת ללברון לדקות שיכולות לחנוק יריבות. הרכבים שכוללים את מתיו דלבדובה, אימן שאמפרט, לברון וטריסטן כמעט תמיד נראים טוב ויוצרים בריחות, מוזגוב לא נראה שייך להרכבים האנרגטיים האלה. מעבר לכך, דלי וטריסטן זה עוד אחד מהזוגות שעובדים טוב ביחד.
בשני המשחקים הראשונים של השינוי ניתן היה לזהות גם את היתרונות שלו. חלוקת העובדה בין לאב לטריסטן בהגנה הייתה שלאב שמר על הסנטר וטריסטן על הפאוור פורוורד. לאב מתקשה מול שחקנים אתלטיים ומול סטרץ' 4 שמכריחים אותו לרדוף אחרי שחקנים על קו השלוש, נוח לו יותר להיות זה ששומר על שחקני הפנים הקלאסיים יותר. זה לא אידאלי, כי זה גם אומר שלאב שומר על החוסם המרכזי בפיק נ' רול ואמור להיות השחקן שמחכה לחודרים בצבע. יכול להיות שבלאט היה מרוצה מהדברים שראה מלאב בתחום הזה בהרכבים בהם לאב שיחק כסנטר, יכול להיות שהוא משתמש בשינוי גם כדי לתרגל את לאב באלמנטים ההגנתיים של עמדת הסנטר בשביל ההרכבים הנמוכים האלה.
החלוקה השונה מהרגיל בלטה מול פיניקס, שמעלה בחמישייה סטרץ' 4 קלאסי ג'ון לואר, לצד סנטר קלאסי אלכס לן. העובדה שלאב שמר על לן הובילה למצבים רבים בהם בירידה להגנה של פיניקס לן נאלץ לשמור על לאב ונוצר מיס-מאץ' שהקשה על הסנטר הדי כבד מול לאב שתפקד כסטרץ' 4. זה יתרון נוסף של החמישייה החדשה.
אך יותר מכל, השינוי הזה נראה כמו שינוי בהיררכיה של עמדת הסנטר. מוזגוב וטריסטן הם כבר לא שחקנים כמעט שווים שמתחלקים בדקות, טריסטן הוא רשמית הסנטר המוביל, זה שמקבל יותר מ-30 דקות בזמן שמוזגוב מספק לו מנוחה של כ-14 דקות. העונה של מוזגוב ידעה עליות ומורדות רבים עד כה, יש לכך הסברים פיזיים ופסיכולוגיים. בלאט מכיר את הרוסי הענק טוב יותר מכל אחד אחר ואולי הוא מאמין שירידה לספסל תעזור לו לחזור לעצמו. יכול גם להיות שהוא פשוט הופך אותו לשחקן משני יחסית. קליבלנד פתחה יותר מדי משחקים השנה לא טוב, כשלחולשה של מוזגוב היה בכך חלק. טריסטן השנה טוב יותר באופן משמעותי (למרות שגם הוא לא יציב) והנוכחות שלו משפרת את הדקות הראשונות של שתי המחציות.
בלאט הצהיר שהוא לא בטוח לכמה זמן יימשך השינוי. זו לא תהיה הפתעה אם מוזגוב יחזור בהמשך העונה לחמישייה, אולי לאחר ששלושת הגדולים יחזרו לעבוד טוב ביחד ולפרק יריבות בדקות הראשונות בהתקפה. כי בסופו של דבר מוזגוב מתאים יותר לחמישייה הראשונה וטריסטן ליחידת הספסל, וחלוקת דקות של 34/14 לטובת טריסטן ניתן לבצע גם כשמוזגוב עולה בחמישייה.
השורה התחתונה של הימים האחרונים היא שקליבלנד שרדה את מסע החוץ הדחוס במצב טוב. היא שוב התגברה על משבר פוטנציאלי, היא קיבלה משחק טוב ראשון מקיירי אירווינג, לברון סיים את המסע עם משחק התאוששות והיא שמרה על מרחק ביטחון של לפחות שלושה הפסדים משאר המזרח (כרגע יש שמונה קבוצות עם 12 או 13 הפסדים בקונפרנס הצפוף). הכל מוכן לחודש ינואר מסקרן בו, ניתן לקוות, הסגל המלא של קליבלנד יוכל לרוץ ביחד לתקופה ממושכת.
בינואר קליבלנד תפגוש פעמיים את סן אנטוניו ופעם אחת את גולדן סטייט ואת הקליפרס, היא תצא למסע חוץ נוסף שיסתיים בטקסס ויכלול, פרט לספרס, גם מפגשים מול דאלאס ויוסטון. יהיו גם משחקים מול טורונטו, וושינגטון, שיקגו ודטרויט. כדי להמשיך לנצח בקצב הנוכחי קליבלנד תצטרך להיות יציבה יותר, ובעיקר לחבר בין יכולת גבוהה בהתקפה ובהגנה.