בווידאו: אוהדי הפועל תל אביב נגד שמעון אמסלם
האוזניות במקומן, תיקוני איפור אחרונים, עקיצה פה ובדיחה שם, ויוצאים לדרך.
כ-3,500 אנשים היו אמש (שני) בדרייב אין, במפגש הסוער והטעון בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, וספק אם מישהו מהם - חוץ משמעון מזרחי - חווה יותר דרבים משמעון אמסלם. במשך שנים הוא נאלץ לצאת מהמשחקים ביד אליהו בליווי משטרתי, ספג מטרי קללות מהקהל הצהוב והיה עד לגידופים ולעימותים גם מהצד האדום. אבל על החיוך הילדותי והשובה שלו, גם בגיל 49, הוא תמיד שמר. עד אתמול.
ליגת העל: מכבי תל אביב ניצחה את הפועל תל אביב 77:90
זעם במכבי תל אביב על התנהגות האדומים: "למה לא מטפלים בזה? מחכים שמישהו יירצח?"
בהפועל תל אביב מגיבים: "במכבי ציפו להתקבל עם שטיח אדום ופרחים?"
אוהדי הפועל תל אביב הניפו שלטים נגד שמעון מזרחי: "חתן פרס טיוח ישראל". אוהדים של מכבי עקרו כיסאות באולם
"כבר עברו 14 שנים מאז פרשתי מכדורסל", מספר אמסלם, "ובכל פעם שהגעתי למשחקים של הפועל הרימו אותי על כפיים. התיישבנו בעמדת השידור לקראת הפסקת המחצית, תיכננו לדבר על מה שקורה במגרש, על המשחקים האחרים בליגה, על נבחרת ישראל שתארח את אליפות אירופה בכדורסל. אבל משהו השתבש.
"הם לא הפסיקו לצרוח, לקלל, להתנפל על העמדה, כאילו עשינו להם משהו. לא הבנתי מה קורה. היה שם ילד כבן 16, עם חולצה לבנה, הוא בטח אפילו לא צפה בי משחק אי פעם בהפועל, וראיתי את השנאה שלו בעיניים. לא יכולתי לשאת את זה. ניסיתי להרגיע את האוהדים, סימנתי להם שיפסיקו, וכן, בגלל שזה אני, ציפיתי שהם יקשיבו. אבל הם המשיכו לצעוק, עם תנועות ידיים ברורות, 'אתה אשם', 'אתה משתף פעולה'. אני איש הפועל, ואני התביישתי באנשים האלה".
לעמוד הפייסבוק של מאחורי הק?ל??עים
הייתי שם, יחד עם אמסלם ועם עמית הורסקי, בפאנל של הערוץ הראשון. ממרחק של סנטימטרים בודדים ראיתי את ההלם על פניו.
במשך כל הערב מחו אוהדי הפועל תל אביב נגד מזרחי, כהרגלם, והפעם תפסו טרמפ על מותו הטרגי של גל בק ז"ל. הם הניפו כרזות הנושאות את תמונתו של הנער, שנהרג בתאונת דרכים לפני כעשר שנים. הם תלו דגל ענק הנושא את כל פרשות השחיתות שבהן נגוע, לטענתם, יו"ר מכבי תל אביב.
וכן, כאמור, הם תפסו טרמפ על מותו של בק. המחאה היא לגיטימית. התחקיר (שבכלל פורסם, למי ששכח, דווקא בערוץ הראשון שהם כל כך מסתייגים ממנו) וממצאיו מטרידים, החשדות על טיוח נוראיים ומקוממים. הבדיקה והחקירה נדרשות. אבל האם הטרגדיה הזאת הייתה בכלל נוגעת למי מאוהדי הפועל אלמלא שמו של מזרחי היה נקשר בה? האם מישהו מהם בכלל היה זוכר ומזכיר את בק? האם הקריאות שמייחלות למותו של יו"ר מכבי הן חלק מאותה מחאה לגיטימית? האם להזכיר למאמן הכושר של הצהובים בשיר וברננה את עובדת היותו יתום מאב היא חלק מתרבות ספורט? התשובות מובנות מאליהן.
ניסינו לדבר על כדורסל, ולא ממש הצלחנו. מי בכלל יכול לחשוב על כדורסל בסיטואציה כזאת. אמסלם, בוגר 14 עונות במדים האדומים, הוא הסמל הגדול של הפועל; הוא זכה איתה בגביע המדינה, והוא גם העלה אותה מהליגה השנייה. ואפילו הוא לא היה יכול לעצור את ההמון השוצף והזועף. עד שנמאס לו, והוא נטש את העמדה בשידור חי.
צריך לומר ביושר: לא חשנו שאנחנו נתונים בסכנה פיזית. השנאה היוקדת הייתה אותנטית, הסדרנים והמאבטחים במקום נאלצו לעבוד קשה כדי לשמור על ביטחוננו, אבל היה ברור שיש כאן הרבה שואו. ברגע שהאוהדים הבחינו במצלמות הטלוויזיה נדלקות, הם נדלקו בעצמם. במה כזאת לא מקבלים בכל יום. כשהפאנל התפזר והמצלמות כבו, הם השתתקו לפתע. טרמפיסטים בתחפושת של לוחמי צדק וחופש.
אבל התחפושת לא מספיק מוצלחת ולא באמת מסתירה את האמת. כי אם באותו שלט ענק, ששטחו מאות מ"ר, בוחרים האוהדים להדגיש באדום את האותיות שש"ל (שתהיה שואה למכבי), אז המחאה שלהם מאבדת את הלגיטימציה. ומכיוון שהשלט השתלשל באמצעות חבלים מתקרת האולם - עולה השאלה האם הנהלת הקבוצה לא ידעה דבר, ומה היה חלקה בעניין?
"יש אוהדים שחיים בשביל הקבוצה, אבל הצרה הכי גדולה של הספורט היא אלה שהפכו את האהדה שלהם למקצוע - הם משוכנעים שהקבוצה צריכה לחיות בשבילם", אומר 8 לב אדום. "הבעיה היא שהנהלות הקבוצות פוחדות מהאוהדים האלה, לא מתעסקות איתם. הם עושים מה שהם רוצים.
"לא זה החלום שבשבילו באתי להפועל. אלה לא האנשים שמייצגים את החלום הזה. אתה יודע, חשבתי לעצמי, מה אריק איינשטיין ז"ל ויוסי שריד ז"ל היו אומרים על מה שקרה. הם היו הלפיד שלאורם הלכנו, והם לא היו מקבלים את ההתנהגות הזאת. אני אוהב את הלהט של אוהדי הפועל, ולמועדון היה כל כך טוב אם הלהט הזה היה מנותב לאהבת הקבוצה.
"היריבות התהומית עם מכבי תמיד הייתה, ובדרבי היו מוציאים המון אמוציות, אבל השנאה היא אסטרטגיה רעה מאוד. האג'נדה מעולם לא הייתה מונעת מהשנאה הזאת. רוב הקהל של הפועל נפלא. קיבלתי עשרות הודעות ושיחות טלפון בלילה ובבוקר, רובן היו תומכות ומתנצלות, גם מאנשים שהיו ביציע הרועש מאחורי הסל".
דווקא אנשי הקבוצה עצמה נאלמו דום, ומהם אמסלם לא שמע מילה. "זאת האכזבה הכי גדולה", הוא מודה. "במחצית השנייה חזרתי למקומי ביציע והמשכתי לצפות במשחק. הבן שלי ישב לידי, ואני לא אתן לאף אחד לזהם את האהבה שיש לי - ובעיקר לו - להפועל".
השבט אמר את דברו. הגיע הזמן לכבות את הלפידים.