בווידאו: ביצועיו של קייס קינום במכללות
אם היה חבר בענף ספורט אחר, קיים קינום אולי היה מופתע. אבל הוא ידע למה הוא נכנס - הוא יודע זאת מדי יום, יודע שכל שנייה עם הכדור היא שנייה בה יש לו מטרה על המצח והברכיים, הראש והצוואר, הידיים והרגליים. ובשבוע שעבר, כששחקן בולטימור טימי ג'רניגן, על 188 סנטימטריו ו-137 קילוגרמיו, הפיל את קייס קינום לקרקע, הקוורטרבק של סט. לואיס לא היה מופתע, כשם שסנטר בכדורסל לא מופתע כשחוסמים את הזריקה שלו בצבע. ההבדל, באנלוגיה הזו, הוא ששחקן הכדורסל או הכדורגל, ההוקי או הטניס, לא חטף זעזוע מוח - חטף זעזוע מוח, ואז נותר על כר הדשא כדי להמשיך לשחק, להמשיך ולמלא את תפקידו בהצגה החולנית הזו.
זעזוע המוח הזה של שחקן שולי בן 27 זעזע בשבוע שעבר ענף שלם וגרם לאנשים רבים להודות באמת המרה: משהו מאוד, מאוד לא בסדר בליגת הספורט הפופולרית והחשובה בארצות הברית, ובקצב הזה, כאב ראש אחד קטן עלול להפוך לכאב ראש אחד ענק.
קייס קינום נולד למשפחת פוטבול - אביו שימש כמאמן במספר מכללות, והוריש לבנו קשיחות, מצ'ואיזם, והבנה שאם אתה רוצה להצליח בענף הספורט הזה, כדאי מאוד שתקום מהר על הרגליים אחרי המכות שתחטוף. קינום הפך לאחד הקווטרבקים הטובים במכללות במדי יוסטון, אך לא מספיק כדי להיבחר בדראפט של 2012. יוסטון טקסנס מה-NFL בכל זאת העניקה לו חוזה, אך הקוורטרבק הצעיר מיעט לשחק, שוחרר בקיץ 2014, מצא בית חדש בסט. לואיס, ששחררה אותו בחלוף חודשיים. בדצמבר 2014 שב ליוסטון, ובמרץ 2015 שב פעם נוספת לסט. לואיס, שהעבירה לטקסנס בחירת סיבוב שביעי תמורתו והפכה אותו לקוורטרבק המחליף של ניק פולס.
בשבוע שעבר פתח בפעם השנייה בלבד במדי סט. לואיס והראשונה העונה, ואפילו גילה יכולת לא רעה. דקה לסיום המפגש של הראמס עם בולטימור הראה לוח התוצאות על 13:13, והמעמסה על כתפיו של קייס קינום היתה גדולה. הוא בוודאי ידע שעכשיו זה רגע האמת - כל מהלך שיעשה או לא יעשה, כל הצלחה או כישלון עלולה לקבוע האם ישחק במשחק הבא, או בזה שאחריו, או האם בכלל יהיה כאן בעונה הבאה. קייס קינום היה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על תפקיד הקוורטרבק הפותח. הוא נאחז בהזדמנות שניתנה לו כאילו היתה זו ההזדמנות האחרונה.
ואז הגיע שחקן בולטימור טימי ג'רניגן, וריסק את קינום וההזדמנות הזו חזק אל הקרקע. "גופו פרפר לרגע על הדשא כמו דג גוסס על בטון", נכתב ב"סטייטסמן". "לאחר מכן ראשו קפץ מעלה כמו אבטיח שהופל ואמור היה להתפוצץ. קינום מיד תפס את הקסדה שלו, ידיו מנסות להגיע למוח שזועזע. הוא התגלגל בכאב, מוכה תדהמה וחסר ישע, לא מסוגל לעמוד או ללכת".
זעזועי המוח המרגיזים הללו הם האויבים הגדולים ביותר של ה-NFL. בהמשך החודש אמור לצאת לאקרנים סרט בכיכובו של וויל סמית' המתקרא "Concussion", ועוסק במחלות המוח הניווניות שעלולות להיגרם מקריירת פוטבול, כך שהנושא גם כך על סדר היום האמריקאי. למען האמת, הוא לא ממש יורד ממנו בשנים האחרונות: בקיץ 2014 הגישו למעלה מ-5,000 שחקני פוטבול לשעבר תביעה ייצוגית נגד הליגה בבקשה לפיצויים, כשאחת הטענות המובילות היתה שב-NFL "החביאו" את נזקי זעזוע המוח. באפריל האחרון פסקה השופטת האמריקאית אניטה ברודי לזכות השחקנים, שיפוצו בסכום שעשוי להגיע למיליארד דולר. "אנחנו מצפים להמשיך לעבוד עם השחקנים שלנו, המאמנים והצוותים הרפואיים כדי להגביר את הבטיחות בענף", אמר סגן נשיא ה-NFL ג'ף פש אחרי הפסיקה, ובאמת נדמה היה שכל המעורבים מעוניינים לפתוח דף חדש.
אלא שזה לא כל כך פשוט. כבר הזכרנו באתר זה את המושג CTE כמה וכמה פעמים. Chronic traumatic encephalopathy היא מחלת מוח ניוונית שבדרך כלל נפוצה אצל שחקני פוטבול ומתאגרפים, ושעלולה להוביל לאיבוד זיכרון, דיכאון ושיטיון, ולעתים גם להתאבדויות (כמו במקרים של ג'ובן בלצ'ר ודייב דוארסון, בהם עסקנו כאן בעבר). אלא שבעוד עד השנה האחרונה היו אלה בעיקר שחקני עבר שחשפו כי הם סובלים מ-CTE (בין אם בחייהם או רק בדיעבד, במותם), כעת הפחד משתק גם את שחקני ההווה וחלק משחקני העתיד, שמתחילים להבין איזה עתיד מצפה להם ולא ששים לקחת בו חלק.
במרץ האחרון הודיע כריס בורלנד בן ה-24 על פרישה מהענף אחרי עונה בלבד ב-NFL, מתוך חשש למה שיקרה לראשו אם ימשיך לשחק. ב-ESPN כינו את בורלנד "האיש הכי מסוכן בפוטבול", שכן היה כאן חתיכת תקדים: שחקן צעיר ומבטיח שעוד לא הגיע לשיא הקריירה שלו, מוכן לוותר על מיליוני דולרים, פרסום ותהילה בשל המחיר העגום שהוא עלול לשלם. מספר שבועות קודם לכן, ג'ייסון וורילדס בן ה-27 הודיע על פרישה, גם כן מסיבות דומות. וזה לא נעצר שם. בספטמבר האחרון שחקן גרין ביי אדריאן קוקסון בן ה-23 תלה את הנעליים גם כן, אחרי שספג זעזוע מוח שספג באחד האימונים באוגוסט, וסיפק את הדברים המצמררים הללו: "אני פורש כי הבריאות חשובה לי מהמשחק. שני ניורולוגים ושני רופאים המליצו לי לפרוש מפוטבול. המכה הבאה לראש עלולה לסכן את חיי או להרוג אותי".
מה שמחזיר אותנו לקייס קינום.
בשנים האחרונות הכניסו ראשי ה-NFL מספר נהלים חדשים שנועדו לצמצם, או לכל הפחות לטפל כראוי בבעיית זעזועי המוח. זו הרלוונטית ביותר למקרה הנ"ל היא הצבתם החל מ-2012 של אנשי מקצוע עצמאיים ביציעי העיתונאים העונים לכינוי ATC (certified athletic trainers) Spotters, שבכוחם לעצור משחק אם קורה אחד משני דברים: שחקן כלשהו מראה סימנים של בלבול או חוסר יציבות (א') או שחקן כלשהו מנסה להישאר במשחק, על אף שהוא ראוי לקבל טיפול רפואי שמשום מה לא מגיע (ב'). קייס קינום בהחלט ענה על הסעיף הראשון, אולם הספוטר שביציע בחר שלא לעצור את המשחק, בעיקר משום שהמשחק נעצר רגע בעצמו, בשל עבירה של בולטימור שאפשרה לקוורטרבק הפצוע לשוחח למספר רגעים עם אחד הרופאים של קבוצתו. על בסיס השיחה הזו החליטו כולם שהכל בסדר, אף שהכל ממש לא היה בסדר.
לא חובה להחזיק במוח בלתי מזועזע כדי להבין מדוע קינום רצה להישאר במשחק - זו היתה ההזדמנות הגדולה שלו להוכיח לכולם שהוא קוורטרבק פותח, ובסיטואציה כזו, כנראה שקשה לצפות ממנו לפנות אל רופאי הקבוצה או המאמנים ולהגיד שלא, הוא פשוט לא מסוגל להמשיך, ממש כמו שעשה שחקן פילדלפיה מלקולם ג'נינגס שהסתיר את זעזוע המוח שלו מוקדם יותר העונה. "זה מה ששחקנים עם זעזוע מוח עושים", נכתב באתר "101 ספורטס". "האינסטינקט ההישרדותי שלהם נכנס לפעולה, והם משכנעים בהצלחה רופאים וחובשים ומאמנים שלא לדאוג. בין אם צלולים או לא, רוב השחקנים רוצים להישאר במשחק ולסיים אותו".
ובכן, האם "אני מרגיש בסדר" מבנאדם שכרגע התרסק ישר עם ראשו אל תוך הקרקע מספיק עבור הרופא? מה עם עוד כמה בדיקות? ואיפה היו שאר השחקנים, המאמנים, הרופאים, עשרות אנשי הצוות השונים שעל הקווים? "כששחקן בייסבול מתרסק בקיר, שחקני הספסל מסמנים לרופאים להיכנס פנימה כמה שיותר מהר", נכתב באתר KSDK. "מאמנים, שחקנים יריבים ורופאים מסתערים החוצה. בהוקי, כששחקן נופל, נשמעת שריקה או שהקבוצה מוציאה אותו מהקרח. הליגות הללו מגנות על השחקנים שלהן כל הזמן. ה-NFL מגן על הכסף שלו, שום דבר אחר. בפוטבול, שחקן צריך ממש להתעלף כדי שהמשחק ייעצר. מצטערים, אתה יכול להיפצע קשה עם כאב איום ונורא בראש, אבל תמשיך. זה פוטבול, בייבי, אז קדימה. גועל נפש".
ומה לגבי אותם אנשי מקצוע עצמאיים שאמורים לקחת פיקוד בדיוק במקרים כאלה? "קל להבין מדוע מאמני הראמס לא ירצו להוציא את קינום בדקה האחרונה של משחק צמוד, אבל כאן בדיוק נכנסים ה'ספוטרס', שאמורים להיות עצמאיים", נכתב ב"דדספין". "זה היה הרגע המדויק בו הם אמורים היו לקחת אחריות, ובהתבסס על מה שאנחנו יודעים, או שהם לא שמו לב, או שפשוט לא היה אכפת להם מספיק כדי לבצע את עבודתם". כן, כפי שבוודאי הבנתם, מאמן הראמס ג'ף פישר בחר להשאיר את קינום במשחק. "אחד הרופאים שלנו שוחח עם קייס, ושאל אותו איך הוא מרגיש, וקייס אמר שהוא מרגיש בסדר", אמר המאמן. "לאחר מכן הרופא שלנו התבקש לעזוב את המגרש על ידי השופטים. הספוטר שישב ביציע ראה שהרופא שלנו מדבר עם קייס, ולכן לא הרגיש צורך לעצור את המשחק. ואז, מאיזשהי סיבה, פשוט המשכנו לשני מהלכים נוספים". כשג'ף פישר אומר "איזשהי סיבה", הוא מדבר על סיבה עיקרית אחת, הרבה פחות ערטילאית משניתן לחשוב: המופע הגדול בעולם חייב להימשך, אחרת הוא לא יהיה המופע הגדול בעולם. כאמור, לוח התוצאות הראה על 13:13, דקה לסיום, וכשיש סיום צמוד במשחק פוטבול, כל היתר לא ממש משנה.
רק כ-24 שעות אחרי המשחק, יגיד ג'ף פישר שלא ממש ראה בדיוק מה קרה לקינום, או לכל הפחות לא הבין את חומרת הפגיעה. בארצות הברית מיהרו לפקפק בכך. "מאמני פוטבול שמים לב לכל מה שקורה על המגרש, לכל מהלך, וקשה להאמין שפישר לא שם לב לקוורטרבק שלו, שהופל והתקשה להתאושש", נכתב ב"ביזנס אינסיידר". "אפילו אם פישר התעסק עם פסקי זמן, חילופים, השעון והשיטה וכל דבר אחר, לא סביר שהוא לא עסק כלל בקוורטרבק, שהוא השחקן החשוב ביותר במשחק". ב"ספורטס אילוסטרייטד" הרחיבו: "ככלל, מאמני פוטבול הם אובססיביים כמעט מעל לכל היגיון בריא. אז כשמאמן ראשי מתבקש לדבר על אירוע שקרה במשחק של הקבוצה שלו והוא מספק תשובות בסגנון 'אני לא יודע' זה או בולשיט, או הזנחה. במקרה הזה, כנראה ששתי האופציות נכונות".
אז בעוד הקוורטרבק המחליף ניק פולס ערך חימום מזורז מחוץ לקווים, קייס קינום ניסה לקום, מעד, ניסה לקום, שוחח עם רופא אחד, והמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. במהלך הבא מסר קינום כדור לא מדויק. בדאון השלישי שוב תוקל. בולטימור השתלטה על הכדור, ולבסוף הבקיעה שער שדה שסידר לה ניצחון 13:16 במשחק.
בנוסף לג'ף פישר, בארצות הברית ביקרו גם את הליגה עצמה, את הקומישנר רוג'ר גודל, את כל השיטה וסדר העדיפויות. בעיקר, טענו שם שאם הליגה מענישה שחקנים על תאקלים קשים מדי, שעלולים לסכן את בריאותם של שחקנים אחרים, מדוע שלא תעניש גם קבוצות שלא מטפלות כראוי בזעזועי מוח שמתרחשים בתוך המועדון, כמו שקורה בליגת הראגבי האוסטרלית, למשל, שם קבוצה שעוברת על נהלי זעזועי המוח נקנסת ב-20 אלף דולר? "ה-NFL יכולים להוכיח את רצינותם בהגנה על טובת השחקנים אם יכריחו את הקבוצות לעמוד בסטנדרטים של השחקנים", נכתב ב"וושינגטון פוסט". "או שהם יכולים לחשוף את נהלי זעזועי המוח כהצעה נטולת שיניים, מגן של יחסי ציבור. כדי לעצור קבוצות מלשלוח שחקנים שאולי סובלים מזעזוע מוח בחזרה למגרש, הליגה צריכה להתחיל להעניש קבוצות ורופאים ששמים את השחקנים בסיכון".
ב"יוסטון כרוניקל" הוסיפו: "אחרי כל השנים וההבטחות ומאות אלפי פציעות ראש, ב-NFL עדיין לא למדו דבר. בליגה שאוהבת לספר מדי שבוע כמה אכפת לה מחיילים ומסרטן השד, העובדה שקינום עדיין קיבל את הכדור אחרי שהוא נזרק כמו פח אשפה של 10 דולר אומרת כל מה שצריך לדעת על התמיכה המתמשכת של ה-NFL במוחם של השחקנים. המכה של קינום תישכח עד חג ההודיה, בזכות שלושה משחקים שישודרו בטלוויזיה בכל המדינה, אבל פציעות הראש המכוערות הללו לא הולכות לשום מקום". טד ג'ונסון, אלוף לשעבר שחווה לא מעט בעיות רפואיות בעצמו מאז פרש 2005, היה נחרץ מאוד באותה כתבה: "זה הכל הצגה, הכל בשביל יחסי ציבור, זה מצער. אלה החיים האמיתיים, לא היאבקות. מדובר פה באנשים אמיתיים שיחוו בעיות בריאותיות חמורות בהמשך החיים שלהם".
ב-NFL הודיעו שיחקרו את הפעולות (או היעדר הפעולות) שסט. לואיס נקטה במאורע, וביום ראשון החולף דווח בארצות הברית שליגת הפוטבול האמריקאית לא תעניש את הראמס.
כך שתשכחו מזה. הכל בסדר. לא קרה כלום. נתראה בזעוזע המוח הבא.