תחושה של התחלה חדשה ריחפה אמש (חמישי) בחלל היכל הספורט יד אליהו במהלך המשחק מול צסק"א מוסקבה. אפשר היה לחוש זאת מהסאונד שהצליח האולם לייצר איפשהו במהלך המחצית הראשונה. מכבי תל אביב, כך ניתן היה להבין מהבעות הפנים של האוהדים מסביב, מצאה את שחסר לה. תחת חסותו של הענק הקרואטי (החדש) על הקווים, הנה היא מוצאת לה את הקצב, המוטיבציה ואת משחק ההגנה. פתאום רצים, פתאום קופצים, פתאום לוחצים. היי, אפילו טיילור רוצ'סטי עושה סימנים הגנתיים הנפלדיים. זהו, זה זה. עוד מעט וישובו הימים הצהובים הטובים, אתם יודעים, כמו בטקסט של יורם טהרלב:
בואו ימים טובים
שהשמש בם זורחת
והעיר כולה פורחת כמו השיר
בואו ימים טובים
לא אכפת לך הפסולת
והדיזל והסולר באוויר
במהלך המחצית הראשונה התכתבתי עם אחד מבכירי עולם הכדורסל המקומי [נא לא לגלות לעורך וואלה! ספורט]. והוא טען, מניסיונו, שרוב רובם של המאמנים הקרואטים גורמים לקבוצה שלהם לשחק בסגנון שמאפשר להם לפתוח באופן מטורף ולהיראות מצוין בתחילת המשחק, אבל להתפוגג לקראת סופו. ששיטת המשחק שהם יריצו תהיה בהתאם למה שהם מכירים ויודעים מבית אבא, ללא קשר לסגל שעומד לרשותם. ואלא אם כן משחקים עבורם השחקנים הנכונים, שהתכוננו למעמסה הגופנית כהלכה החל מהקיץ, זה בדרך כלל מסתיים כשהלשון שלהם בחוץ. האמת היא שאותו בכיר בדרך כלל טועה. אתמול, לשם שינוי, הוא צדק.
נושא הכושר הגופני, אליו התייחס גם ז'אן טבק לאחר סיום המשחק בהחלט מספק הסבר אפשרי לפערים הברורים שראינו בין שתי המחציות אתמול ביד אליהו. ז'אן טבק דרש לפתוח בהילוך חמישי ולאט לאט להגביר. שזה נשמע טוב מאוד בתאוריה, אבל מנותק מהיכולות של הסגל שעומד לרשותו. אבל למרות ההסבר הגופני ההגיוני בהחלט, לא בטוח שהפתרון לכל הצרות הצהובות מגיע בדמות החתמתו של חואן טוריחו, אגדת האימון הגופני מקרית שלום.
מטבע הדברים, יש עוד כמה הסברים אפשריים לפערים בין היכולת של מכבי תל אביב להחזיק את צסק"א הגדולה על 13 נקודות ברבע הראשון, אבל לחטוף ממוצע של 25 בכל אחד משלושת הרבעים הבאים. אם נלך לדף הסטטיסטיקה, התשובה הראשונה לשאלה תגיע מהאחוזים של הרוסים ל-3 נקודות. ברבע הראשון קלעו הרוסים 1 מ-4 ל-3 נקודות. ברבע השני 3-6. בשלישי 4-5 (!!). וברבע הרביעי 3-7 לשלוש נקודות. סך הכל 11-22 (50%). ואם ננכה את 10 הדקות הראשונות, אז זה כבר 10-18 (56%).
אז בהחלט יכול להיות שכל ניסיון לספק פרשנות בזמן אמת או בדיעבד, שמנסה לצקת תאוריות מקצועיות כדי להסביר את ההפסד של הצהובים חוטאת לאמת. ושההבדל בין טקסטים מהללים לכאלה שמבקרים נעוץ רק בשפיץ של התאודוסיץ' וביכולת לקלוע זריקות פנויות (או ממש לא פנויות) ל-3 נקודות. ויכול להיות שאחוזי הקליעה הם רק סימפטום לפער האיכותי העצום בין הסגלים.
דיברנו לפני פתיחת העונה על הקו האחורי המרשים של מכבי. התקפית. על היותו אחד מהקווים האחוריים המרשימים ביורוליג. אתם יודעים, השילוב בין ג'ורדן פארמר למלך הסלים ביורוליג, פלוס כמה תוספות. אז נכון שבשלב הזה של העונה נראה הקו האחורי הזה חיוור למדי גם כשמשווים אותו לגארדים של קבוצות בינוניות מהשלולית, אבל כשמניחים אותו כתף לצד כתף אל מול קבוצה שמחזיקה את תאודוסיץ'-דה קולו-ג'קסון-פרידזון-היגינס ושות' זה נראה הרבה יותר ממביך. ההשוואה בעייתית, מטבע הדברים, בכל הנוגע לקליעה מבחוץ. פארמר-רוצ'סטי-לנדסברג-אוחיון, בכמעט 80 דקות משחק משותפות, הצליחו להרים 2-8 משותפים ל-3 נקודות. מה הרוסים עשו, אתם כבר יודעים.
אבל ההבדלים לא באים לידי ביטוי רק ביכולת לדפוק שלשות. מכבי תל אביב השיגה אמש שיא יורוליג של זריקות עונשין. כשהיא מחזיקה ממוצע יורוליג חלש של 15.6 זריקות עונשין למשחק, אתמול הלכה לקו 35 פעמים, שזה מרשים למדי. צסק"א הגיעה לקו רק 27 פעמים. העניין הוא שבמכבי הגיעה כל רביעיית הקו האחורי, במצטבר, ל-4 זריקות עונשין. הקו האחורי של איטודיס זרק במצטבר 18 פעם מהקו.
רגע, נעזוב את נושא ההתקפה. טבק קיבל החלטה מודעת, עם כניסתו לתפקיד החדש, שלא לנסות ולהתעסק עם משחק ההתקפה של מכבי, בימים הספורים שעמדו לרשותו. ובצדק גמור. ניתן היה להתרשם אתמול מהעקרונות ההגנתיים שניסה לערוך בהגנה. את ההגנות המתוחכמות-מתחכמות שעוברות בירושה במכבי, מדור לדור, זנחו והשליכו הצידה. במקומן קיבלנו ניסיון ללחץ בסיסי על הכדור. נשמע פשוט, אבל מסובך למדי לביצוע. קיימת טענה (ישראלית למדי), שלשמור זה לא סיפור כל כך גדול. שכל שחקן יכול לשמור טוב, אם רק יחדירו בו את המוטיבציה הנכונה. פתאום, גם בהרכבים שכוללים שחקנים מאותגרים-בצד-שבו-שומרים כמו ג'ורדן פארמר, ראינו איך מכבי מצליחה להלחיץ את שחקני צסק"א. איך היא כופה עליהם 6 איבודי כדור כבר ברבע הראשון. איך היא מאלצת את צסק"א לחסום כבר על קו חצי המגרש למובילי הכדור שלה, רק כדי להתחיל את המהלך. איך היא מצליחה להחביא שחקני הגנה בעייתיים דווקא באמצעות לחץ גבוה על הכדור.
האמת שגם איטודיס, מאמן כדורסל יוצא מן הכלל, נראה כמי שעוזר בתחילת המשחק. כשצסק"א מנסה להריץ תרגילי פיק אנד רול עם חסימה גבית לחוסם (הגבוה), היא מאפשרת לשלושה שחקני הגנה לעזור האחד לשני ולהסתיר את החולשה ההגנתית הגדולה של שחקנים כמו אונואקו או פארמר את רוצ'סטי. אבל זהו, שהפתרונות מצד אחד והאמת מהצד השני החלו להתגלות ככל שהתקדם המשחק. כי אי אפשר להחליף יכולת הגנתית אמיתית בסיפורי מוטיבציה, מול יריבה ברמה הזאת ולאורך משחקים שלמים. לא ברמה הקבוצתית ולא ברמה האישית.
כשהחלה הקבוצה של תאודוסיץ' להרגיש בנוח עם עצמה, הפכה מורשת הקרב הקרואטית לבלתי רלוונטית. מילוש הגדול התחיל להפגיז, הכדור החל לזוז וחלק גדול מההתקפות היו שירה וריקוד בתנועה. הכי הכי יפה היה הרגע כשנותרו ארבע וחצי דקות לסיום הרבע השלישי, בשיוויון 53. פיק אנד רול של דה קולו-קייל היינס (המלך, הגאון, הענק) בפינה עירב הגנתית את אונואקו. כבר מצחיק. חדירה לסל, מסירה פנימה להיינס, שמעיף לפינה לקורבנוב, שמעביר לתאודוסיץ', שמשום מקום מחזיר לקורבנוב לסל ועבירה. על הפרצוף (המשתומם) של רנדל, סמית' והחבורה.
מכבי תל אביב תיקח מהמשחק הזה לא מעט נקודות מעודדות. שינוי הגישה ההגנתי וההחלטה המודעת לעבור לעקרונות בסיסיים וקשוחים הם תמיד התשובה הנכונה. הניסיון לעבור ממשחק התקפה סטטי ומבוסס כדררת לסגנון דינמי ומהיר יותר גם הוא מבורך ומדויק. התרומה ההתקפית שהגיעה אתמול מעמדה מספר 4 (בריאן רנדל ואייק אופוייבו עם 34 נקודות משותפות) וגם האסרטיביות מכיוונו של טיילור רוצ'סטי עשויים לסמן עתיד טוב יותר. גם מזעור דקות המשחק של בנדר את פבראני.
העניין הוא שלמכבי לא נותר זמן לנקודות מעודדות. היא צריכה למצוא את הדרך לנצח ועכשיו, לפני שהיא מוצאת עצמה עוברת לשחק בימי רביעי. בהיעדר יכולת לבצע שינויי סגל שישפיעו כאן ועכשיו, יצטרכו הכיוונים החדשים של ז'אן טבק להספיק כדי לנצח בשבוע הבא במשחק החוץ במלאגה. וגם במשחק הבית מול מכבי חיפה.