ה"אלטנוישול", בית הכנסת העתיק ביותר שבו מתפללים באירופה, נמצא בלב פראג. במאי 2006, בשבת של הפיינל פור בבירת צ'כיה, פגשתי מול דלת הכניסה לאתר שני תיירים מברזיל. אחרי שיחת חולין על יהדות, שואה ותקומה, עברנו לדבר על הנושא החשוב באמת - כדורסל. "אנחנו קרובי משפחה של טיאגו ספליטר", סיפרו בני הזוג, שהגיעו לצפות בסנטר הצעיר של טאו ויטוריה מפסיד בחצי הגמר למכבי תל אביב. "ידעת שיש לנו שורשים יהודיים, ושרבים מבני משפחתנו נרצחו על ידי הנאצים?"
לא ידעתי. תייקתי את המידע המרתק במוחי, וכעבור פחות משנה, כשספליטר הגיע לראשונה לישראל כדי לשחק שוב נגד מכבי, נפגשתי עמו במלון שבו לנו שחקני ויטוריה. טיאגו הביא לי פתק, שבו שירטט אביו קאסיו את אילן היוחסין המשפחתי. העברתי את "רשימת ספליטר", כך קראנו לה בצחוק, ליד ושם.
הסנטר הוא דור חמישי ליהודים שחיו בגרמניה ובפולין, ושישה מבני משפחתו נספו באושוויץ. יוהאן, סבא רבא של קאסיו, נמלט לברזיל ב-1870 בנסיבות לא ברורות, ולפני חמש שנים ליוויתי את הוריו של טיאגו בסיור ביד ושם. "גדלתי וחונכתי כנוצרי, ושמעתי המון מאבא שלי על השורשים שלנו", אומר השחקן. "אני חושב שהבריחה מאירופה גרמה לאובדן הקשר עם היהדות, אבל כל אחד צריך לדעת מנין הוא בא".
טיאגו ספליטר, בן 30, הפך לפני שנה וחצי לאלוף ה-NBA הראשון מברזיל. הלילה (בין שלישי לרביעי) הוא יפתח את עונתו השישית בליגה, והיא תהיה שונה מכל קודמותיה: לראשונה, הוא לא ילבש את המדים השחורים-לבנים של סן אנטוניו, אלא את הגופייה מספר 11 של אטלנטה. את הצוות המקצועי בהוקס הוא מכיר היטב; המאמן מייק בודנהולצר היה עוזרו של גרג פופוביץ' בספרס בזמן שהברזילאי שיחק שם, ועוזר המאמן נבן ספאחיה אימן אותו בוויטוריה.
"הועברתי להוקס בטרייד, והאמת היא שהתבאסתי ולא ממש אהבתי את זה בהתחלה, אבל ככה זה ב-NBA", מספר ספליטר בראיון לוואלה! ספורט לכבוד פתיחת העונה. "זה לא שהופתעתי, כי השמועות והדיווחים זרמו במשך חודש וחצי, אבל אני לא טיפוס של שינויים. התמזל מזלי, וכמעט לא החלפתי קבוצות בקריירה. הייתי שייך לוויטוריה מגיל 15, אחרי עשר שנים עברתי לסן אנטוניו, ואלה היו כל המעברים שלי.
"עכשיו אני כבר מרגיש בנוח עם המעבר ואני מצפה לאתגר החדש. העובדה שאני מכיר את צוות האימון הרגיעה אותי, ידעתי לקראת מה אני בא. אפילו לא הייתי צריך ללמוד תרגילים חדשים. אלה אותם תרגילים, אותו מבנה, אותה שיטה שמשחקים בסן אנטוניו, רק השחקנים שונים".
- בשנתיים האחרונות שלך בספרס עמדת על 8.2 נקודות ו-5.5 ריבאונדים ב-21 דקות למשחק. אפשר לצפות שהתפקיד שלך בהוקס יהיה מכריע יותר? במשחקי ההכנה זה לא בא לידי ביטוי, עמדת רק על 3.6 נקודות ו-4.8 ריבאונדים ב-16 דקות בממוצע.
"אני עוד לא מרגיש שמצאתי את מקומי, כך שקשה לי לענות על זה. אני עובד קשה ומקווה לתרום כמה שיותר. עם הזמן, תוך כדי עונה, הדברים תמיד משתפרים".
- יכולת להיות עכשיו אחד הסנטרים הבולטים באירופה וכוכב בולט בכל קבוצה שהיית חותם בה. אתה לא מעדיף להוציא מעצמך את המקסימום, במקום להיות "רול פלייר" ב-NBA?
"זאת שאלה טובה, שמעסיקה אותי מדי פעם, ואין לי מסקנה חד משמעית. יכול להיות שבעוד שנתיים, כשאסיים את החוזה שלי כאן, אני אעדיף לחזור לאירופה בדיוק מהסיבה הזאת. אני לא פוסל את זה".
- סן אנטוניו היא קבוצה שבאה משוק קטן, בלי המון כסף, ואצלה הארגון גדול יותר מסך כוכביו, מה שלא תמיד קורה ב-NBA. מה הסוד שלה להצלחה?
"הסוד הוא שני אנשים, גרג פופוביץ' וטים דאנקן, ואליהם הצטרפו כמובן טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. אתה מסתכל על האנשים האלה, עוקב אחרי ההתנהלות שלהם, רואה איך הם משחקים בלי אגו, איך הם משחקים בשביל הקבוצה, ואתה רוצה להיות כמוהם, אתה חייב להתנהל באותו אופן. הייתי המחליף של דאנקן, שיחקתי גם לצידו, ופשוט הסתכלתי עליו ולמדתי. פופוביץ' מצא את הנוסחה הזאת, והוא משמר אותה. הוא אחד המאמנים הטובים שהיו במשחק, לא רק בכדורסל, אלא גם ביחסי אנוש ובניהול".
- אטלנטה די דומה לסן אנטוניו בתחום הזה.
"זה נכון. באטלנטה לא אוהבים את זה, אבל יש כאלה שכבר הדביקו לנו את הכינוי 'הספרס של המזרח'. אין מה לעשות, זה נכון, ואני חושב שזה דבר טוב. בודנהולצר מנסה לחקות את המודל של פופוביץ' בסן אנטוניו. הרי את לברון ג'יימס אי אפשר לשכפל, וגם את קווין דוראנט לא, כי הם יחידים במינם. אבל עבודה קבוצתית, שיטה ומבנה שמצליחים אפשר לשכפל, אז למה לא?".
ספליטר מעולם לא היה קלעי עונשין מצטיין במיוחד. לאורך הקריירה הוא נע סביב 60 אחוזים, אבל בעונה שעברה הצליח להעמיד שיא קריירה עם 75 אחוזי דיוק (שהפכו ל-31 בלבד בפלייאוף). "מאז שהגעתי לארה"ב שיניתי את המכניקה של הקליעה, הנמכתי את הקשת בזריקה שלי, ואני מרגיש שהשתפרתי. מצאתי את עצמי בפגרות הקיץ עומד לפעמים שלוש שעות ברציפות על קו העונשין וזורק, ואני מקווה להמשיך במגמה".
- בתקופה האחרונה דנו לא מעט בעניין ה"האקינג", עבירות מכוונות שנועדו לשלוח לקו שחקנים שמועדים להחטאות.
"פעם היה משחק אחד, שבו עשו לי 'האקינג', וזה היה קצת מביך, אבל זה רק גרם לי לעבוד עוד ועוד על הקליעה. אני יודע שזה לא הצד הכי יפה של הכדורסל, ושהקהל אוהב לראות משחק זורם ולא 20 זריקות עונשין בשלוש דקות, אבל אני חייב להודות שכל עוד זה נוגד את חוקי המשחק, קבוצה צריכה לעשות הכל כדי לנצח. זה לגיטימי".
- בתור מי שכבר היה שם, איך נראות מבפנים חגיגות זכייה באליפות ה-NBA?
"טכנית, זה לא היה מאוד שונה מחגיגות הזכייה באליפות ספרד. בהתחלה, כשנערך טקס הנפת הגביע, עוד לא קלטתי באמת איפה אני נמצא. אחר כך, בחדר ההלבשה, שתינו שמפנייה, עישנו סיגרים, הצטלמנו עם הגביע ויצאנו למסעדה עם אנשי המועדון ובני המשפחות. אני חושב שהבנתי את זה ממש עד הסוף רק כשערכו לכבודנו את מצעד האליפות על הנהר בסן אנטוניו. אחר כך חיכו לנו 65 אלף איש באיצטדיון הפוטבול בעיר. זאת הייתה חוויה לכל החיים, לא הצלחתי להירדם יומיים".
- האחרון שזכה באליפות עם שתי קבוצות שונות היי ריי אלן, עם בוסטון ומיאמי. אתה כבר אורב לו?
"ב-NBA לא קשה למצוא אתגרים חדשים. אתה צריך להוכיח את עצמך בכל יום מחדש, כי יש מי שרוצה לתפוס את מקומך. ברור שלזכות באליפות זה החלום, בעיקר אחרי שכבר עשית את זה, ובעיקר כשאתה מגיע למקום חדש. אני חושב שיש לנו סיכוי טוב. אנחנו מכירים את יחסי הכוחות במזרח, יודעים שקליבלנד ושיקגו חזקות מאוד, אבל אטלנטה הייתה בגמר המזרח בעונה שעברה, ואנחנו רוצים להישאר בטופ".
- אני לא מוצא דרך אלגנטית לברוח מהפרובינציאליות, אז אשאל אותך באופן ישיר: איך עונת הרוקי של דיוויד בלאט נראתה מנקודת המבט שלך?
"הוא עבר דרך ארוכה וקשה. זה לחץ לא פשוט להיות במקום חדש, דווקא כלשברון חוזר, ובכל זאת הוא הגיע לגמר ולא היה רחוק מאליפות. אני מאמין שהשנה יהיה לו קצת יותר קל, כי הוא כבר למד את המקום ואת החוקים שלו, ואני מניח שיעסקו פחות בפסקי הזמן שלו וביחסים עם השחקנים".
- כשמסתכלים על היחס לבלאט, זה נראה שהאמריקאים מבטלים את כל מה שקורה באירופה.
"אני לא חושב שזה ככה. לדעתי הם דווקא מאוד מכבדים את הכדורסל האירופי, ועובדה שהם מביאים הרבה שחקנים מאירופה. הבעיה של בלאט הייתה שאף אחד כאן לא ממש הכיר אותו, והוא היה צריך להרוויח את האמון ואת המוניטין. אז נכון שגם סטיב קר היה מאמן רוקי, אבל הוא היה כוכב בליגה וכולם ידעו מי הוא, לכן גם התייחסו אליו אחרת".
לטיאגו ולאשתו אמאיה יש ילד אחד, בנג'מין (3), והאב הגאה מספר שהוא כבר מפגין משיכה למשחקי כדור ונהנה מיתרון גובה על בני גילו. "יש לי תחושה שגם הוא יהיה ספורטאי, אבל אולי הוא בכלל יהיה טניסאי". לפני שש שנים הוא איבד את אחותו מישל, שנכנעה למחלת הלוקמיה. "אני מאוד מתגעגע אליה וחושב עליה", הוא אומר בקול רועד. "היא הייתה בשבילי סמל ללחימה, וכשאני עובר משברים ורגעים קשים אני נזכר במה שהיא עברה ומקבל פרופורציה לחיים. זה נותן לי המון כוח".
השנה הקרובה תהיה מאתגרת במיוחד מבחינתו לא רק בגלל מה שצפוי לו באטלנטה, אלא גם - ואולי בעיקר - בגלל הקיץ שיגיע בסיום העונה: ספליטר יופיע במדי נבחרת ברזיל באולימפיאדה הביתית שתיערך בריו דה ז'ניירו.
"זה נראה מאוד רחוק, כי נעבור כל כך הרבה עד אז, אבל מדי פעם אני מרשה לעצמי לחלום על טקס הפתיחה, ועל החיים בכפר האולימפי, ועל כל האוהדים שילוו אותנו. עזבתי את ברזיל בגיל 15, וכמעט לא יצא לי לשחק מול המשפחה שלי. האולימפיאדה זה השיא בקריירה של כל ספורטאי, ואני לא אוותר עליה. בלונדון הגענו למקום החמישי, ואני חושב שאנחנו מסוגלים להיאבק על מדליה".
- בגיל 18 כבר שיחקת ביורוליג, ממש בדומה למה שקורה היום עם דראגן בנדר במכבי תל אביב. יש לך עצה לתת לו איך להתמודד עם הסיטואציה הזו?
"לא ציפיתי שייתנו לי לשחק ביורוליג כבר אז, אבל התאמנתי חזק ועבדתי קשה וגם הלך לי טוב, אז קיבלתי את ההזדמנות. במשחק הראשון שלי כלום לא הלך, ואחריו ניגש אליי לואיס סקולה ואמר לי: 'אל תדאג טיאגו, תמשיך לעבוד. יום אחד אתה תיכנס למגרש ופתאום הכל יתחבר לך כמו באימונים, ואתה תרגיש בנוח'. אני שמח שהקשבתי לו".
