בלגיה - ישראל, קפריסין - בוסניה: שלישי, 21:45

מדורים ובלוגים

זה מה שאנחנו שווים: הסיבות להווה העגום והעתיד השחור של נבחרת ישראל

הכישלון המרכזי של גוטמן, המחסור בשחקני ההכרעה, היעדר האלטרנטיבות. נבחרת ישראל מציגה לא מעט בעיות, אבל הצרה האמיתית נעוצה בחוסר ההבנה שיכול להיות שעוד נתגעגע למצב הנוכחי. כי מכאן זה עלול להיות הרבה יותר גרוע. הבלוג של אופיר סער מפרט

13/10/2015
צילום: איציק יצחקי, עריכה: שניר דבוש

1. התכנסות אחרונה של הנבחרת, אלי גוטמן לוקח את אחד השחקנים לשיחה אישית. השחקן יוצא מהשיחה וחוזר אל כמה מחבריו שבדיוק עולים לכר הדשא. אחד השחקנים שואל אותו: "הוא אמר לך שאתה הכי חשוב במשחק הזה?". השחקן ענה עם חיוך: "הכול יקום או ייפול עליי".

זו לא סיטואציה נדירה. לא מעט מאמנים מדברים יותר מדי עם השחקנים ומנסים לשדר להם כי הם הכי משמעותיים בקבוצה. יחד עם זאת, המקרה הזה והציניות שליוותה אותו חושפים טפח מהאופן שבו לא מעט שחקנים בנבחרת מסתכלים על המאמן הלאומי.

"לא הצלחתי לגעת בשחקנים", אמר גוטמן לאחר ההפסד לקפריסין, ובכך הדגיש את הנקודה המרכזית דרכה ניתן להסביר מדוע הנבחרת לא מיצתה את יכולותיה. שחקנים שמגיעים לנבחרת רוצים להצליח. הם משתדלים ליישם את ההוראות הטקטיות וממלאים את בקשות המאמן. אבל לגעת? כשרוצים לגעת ברמת נבחרת, צריך להגיע ללב ולנשמה של כל שחקן. ואת זה גוטמן לא עשה. מתחילת הקמפיין הוא איבד את האמון של חלק גדול מהשחקנים.

אפשר לחזור אחורה, לא חסרים מקרים. פרשת רפאלוב, פרשת אלירן עטר, ההתעקשות על שכטר שלא פגע בכלום, ההדלפות שאין לו קשר אליהן, מסיבות העיתונאים המביכות. התחושה היא כי הוא עובד אצל כלי התקשורת ומתחנן לכבוד. גוטמן לא רק שלא נגע, הוא פגע בעצמו תדמיתית והפסיד הרבה מאוד נקודות זכות מסיום הקדנציה בהפועל תל אביב.

בימים לפני המשחק נגד קפריסין, היו שחקנים בנבחרת ששאלו שאלות בנוגע להעברת המשחק מטדי. את מסיבת העיתונאים לקראת המשחק התחיל גוטמן עם המשפט: "נבחרת ישראל תשחק בטדי. נקודה". חלק מהשחקנים לא ראו את מסיבת העיתונאים אלא רק את הכותרות באינטרנט, ואז אמרו "הופה, נהיה ברוך מרזל".

זה היה קצת אכזרי כי במקרה הזה גוטמן נראה אמיתי. המצב במדינה לא עבר לידו והוא ניסה לקחת הכול למקום חיובי ולאחד, לנצל כאן את הפטריוטיות של הקהל והייחוד של העיר ירושלים למשחק הספציפי הזה. ואין זו הפעם הראשונה שהיו סיטואציות כאלה. נוצר מצב בו גוטמן נאלץ להוכיח לא מעט פעמים כי אין לו אחות והתמודד עם מצבים הזויים אל מול התקשורת, ולמעשה שילם על תדמית מאוד בעייתית ולא ראויה שנוצרה לו. כדי לגעת בשחקנים בעתיד, הוא יצטרך לחשב מסלול מחדש בנוגע לדרך ההתנהלות שלו. זה לא רק אימון קבוצה מול אימון נבחרת.

חמד: "צובט שנבחרת קטנות מגיעות ליורו", ורמוט פסימי

הסיוט הגדול של גוטמן: המקום החמישי

גוטמן: "ההכנה לא באה לידי ביטוי, תביאו מנהיגות"

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה
צריך לחשב מסלול מחדש. אלי גוטמן(צילום: קובי אליהו)

2. כולם מוזמנים לחזור לפתיחת הקמפיין של נבחרת ישראל, לאותו משחק בו ניצחה 1:2 בקפריסין. דמיון רב היה בין המשחק ההוא להפסד בטדי, רק עם חילופי תפקידים. בדקות הראשונות הקפריסאים מפעילים לחץ, שולטים ולא מצליחים להבקיע ולאט לאט ישראל משתחררת, יוצאת למתפרצות מצוינות ובכמה דקות של דומיננטיות גם מכריעה את המשחק עם שני שערים לקראת סיום המחצית הראשונה, של עומר דמארי וטל בן חיים.

וזה אולי הסיפור. עם כל הכבוד לתפקוד הלקוי מאוד של גוטמן, הוא לא הבעיה הגדולה. זה פחות או יותר מה שאנחנו שווים. פעם אחת זה לטובתנו ופעם לרעתנו. כך גם בצמד המשחקים בין ישראל לבוסניה, שהייתה מאוד אנמית ברוב שלבי הטורניר. ההבדל הוא שלבוסניה היו את השחקני הכרעה כשהייתה צריכה אותם, מה שלנו היה חסר יותר מכל.

כולם גם מוזמנים לחזור למשחק בו ישראל ניצחה 0:3 את בוסניה 0:3 בחיפה. אותה בוסניה הייתה אז ללא אדין ד'זקו וודאד איבישביץ', בעוד לנו היו שני שחקני הכרעה בכושר שיא - ערן זהבי ודמארי. רק שניים היו לנו בארסנל ולאחר המשחק הזה הייתה עוד תקוה שהקילינג אינסטינקט שלהם עוד יוביל את ישראל לפחות להצלבה.

הבעיה היא שדמארי של 2014 לא הגיע ל-2015. מי שסיים את 2014 עם מאזן מדהים של 32 שערים ושישה בישולים ב-35 משחקים, הלך לאיבוד בין יכולת דלה לפציעות ב-2015. רק נזכיר, דמארי כבש בכל אחד משלושת הניצחונות של הנבחרת בפתיחת הטורניר - סך הכול חמישה שערים בשלושה משחקים. שלושער נגד אנדורה, שער נגד קפריסין ושער נגד בוסניה.

ברגע ש-50 אחוזים משחקני ההכרעה יצאו מהתמונה, נשארנו רק עם ערן זהבי. וזהבי שחקן אדיר, אך צריך גם הרבה מזל לעשות את מה שעשה עם מכבי תל אביב באירופה, שם אחוז ניצול המצבים היה בלתי ייאמן והכול הלך לטובתו. יכול להיות שהמזל הזה נגמר שם וישראל הייתה צריכה הרבה יותר משחקן אחד שמסוגל לתת תוצרת אמיתית ברגעי ההכרעה. יש הרבה כבוד לתומר חמד ומונס דאבור. אולי הם יכולים להיות שחקני הכרעה, בטוח שהם מאמינים בעצמם ככאלה, אך עד עתה הם לא קיבלו מספיק קרדיט כדי להוכיח את זה.

משניים נשאר אחד, וגם לו אזל המזל. ערן זהבי עם עומר דמארי(צילום: קובי אליהו)

3. הבעיה הגדולה בכל הסיטואציה שנקלענו אליה, היא שאנשים לא מבינים שיכול להיות שזו נקודת הפיק. מכאן סביר להניח שרק יהיה גרוע יותר. אולי באחד הטורנירים הקרובים ישראל עוד תצליח לעשות את זה ולהשתחל איכשהו, אבל בראייה לטווח ארוך הבעיה רק תלך ותגדל.

לפני כחודשיים ערכנו כתבה על מצב הנוער בישראל ושוחחנו עם מיכאל נס. כשהגענו לנבחרת הבוגרת, הוא אמר משפט מאוד פשוט שמסביר את הכול: "נבחרות קטנות מפתיעות מדי פעם ומגיעות לטורנירים גדולים, אך איפה שאין השקעה ודרך מסודרת זה לא מחזיק. יש רצון בישראל, יש אנשי מקצוע מאוד רעבים, אבל חסרים תקציבים. צריך להזרים הרבה כסף כדי לבנות מנגנון נכון ובריא, לעשות סקאוטינג נכון בכל פינה ובאמת לייצר שחקנים איכותיים".

נס הוסיף: "יש מדינות שאין השקעה גדולה וגם התשתיות לא משהו. הן מצליחות להבליח פעם או פעמיים, אבל לאורך זמן הן לא במשחק. העולם מתקדם ולאט לאט כולם יבינו את זה. מי שלא יבין ולא ישקיע במשאבים, פשוט יישאר מאחור. היחידות שכן שורדות ללא ארגון אלה הנבחרות מאפריקה ואסיה, ששם עדיין הכישרון נשפך מהרחובות ויש מבחר אדיר של שחקנים שרק צריך לעצב".

מסביר שאפשר להבליח, להפתיע לרגע, אבל לא לשקר. מיכאל נס(צילום: ברני ארדוב)

4. ומה הולך לקרות אחרת בישראל? נכון להיום שום דבר. עיני טוען שצריך לבחון מחדש את הכדורגל, אבל גם הוא לא יודע מה הולך כאן ומאיפה להתחיל. ויש את המקובעים שבטוחים שמאמן זה 80 אחוז מהבעיה, בלי לשבת ולנסות לבחון את הנושא לעומק או לחפש פיתרון אמיתי, שורשי ויציב עבור הכדורגל הישראלי.

בכלל, חלק מחברי ועדת האיתור מרגישים שכעת הם חוזרים למרכז העניינים לקראת מינוי מאמן חדש. הם מרשים לעצמם לדבר כמו המטבחון המדיני ומעבר לכך, גם להכפיש את המאמן והשחקנים ולהתבטא כמו אחרון האוהדים. אלה אותם חברי ועדה שרצו את דרור קשטן בנבחרת הצעירה ואז שמעו כי בשל המצב הכלכלי הולכים על אריק בנאדו, שגם כך עובד כבר בהתאחדות.

גם הוא לא יודע בכלל מאיפה להתחיל. עופר עיני(צילום: מגד גוזני)

5. ואם מישהו רוצה לחפש את הבעיה בבחירת השחקנים, רצוי שינסה לבחון את האלטרנטיבות על מנת לקבל תמונת מצב אמיתית. הבלם והקשר האחורי הטובים ביותר שיש לנו היום הם עדיין טל בן חיים וגל אלברמן. אילו שחקנים מהנבחרת הצעירה של השנים האחרונות יכולים להוות תחליף ראוי לבלמים? אדי גוטליב? בן והבה? אותה בעיה קיימת גם בעמדות המגנים. עכשיו מתחילים להאמין בדסה ובצד שמאל לא מוצאים פתרונות, כשטאלב טואטחה עדיין לא נתן שלושה חודשים יציבים שיוכיחו שהוא ראוי.

שבעה מתוך 11 השחקנים שפתחו מול קפריסין משחקים בישראל. כולם במכבי תל אביב. עוד אחד בליגת המשנה באנגליה, אחד בסקוטלנד, אחד בשוויץ ושוער שאיבד את מקומו בקבוצת תחתית בבלגיה. אף לא אחד בליגה בכירה. זה מה שיש לנו היום, וזה לא משהו מיוחד. אפשר לראות זאת גם בשנתונים של הנבחרות הצעירות - הרבה רעב, אך מעט מאוד כישרונות ברמה יוצאת דופן. השינוי לא נראה באופק.

רוצים שינוי? חייבים לחזור לאותן הקלישאות ולהתחיל ליישם אותן. משאבים, נוער, דרך, סוף לעסקנים ואינטרנסטים, מחויבות לערכים והתפתחות אמיתית מהגילאים הצעירים בכל רחבי הארץ. לא יקרה? אפשר כבר עכשיו להתחיל לצלוב גם את המאמן הבא. או את זה שיבוא אחריו.

יש בכלל אלטרנטיבות? בן והבה(צילום: יותם רונן)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully