"רק כשמפסידים רצים מיד לדף הסטטיסטיקה", אמר ארז אדלשטיין במסיבת העיתונאים שלאחר ההפסד לבוסניה. שתי דקות חלפו וכאשר אנשי התקשורת הישראלים באו לראיין אותו בנפרד, המאמן כבר היה שקוע עמוק בתוך הבוקסקור, כאילו מנסה לפרוט את ההיעלמות של הדקות האחרונות למספרים. יחסית לנבחרת שמצבה באליפות לא רע בכלל, אפילו טוב למדי, נראה היה שההפסד הזה טראומתי במיוחד עבור המאמן והשחקנים. למרות האכזבה, ישראל עדיין נמצאת בעמדת זינוק מצוינת לשלב הבא ועדיין מספקת לרוב כדורסל נהדר כאן במונפלייה, אבל עצם העובדה שההפסד בא כתוצאה מנפילה מנטלית שכזאת וזאת הייתה חתיכת נפילה מנטלית מפוארת הותירה תחושה חזקה של הלם. להפסד הזה יש משמעויות אופרטיביות על סיכויי ההעפלה לשלב הבא, אבל המכה המוראלית שניחתה על הנבחרת היא המכשול האמיתי. ישראל עבדה קשה כל כך כדי לזקוף קומה ולצבור ביטחון, אך דווקא כשהוא נסק לשמיים, הוא צנח ארצה בבת אחת ויצטרך להיות מושג מחדש מנקודת ההתחלה.
זה קרה בעיקר בגלל שהדקות האחרונות התנהלו בסוג של כאוס והפעולות חסרות הריכוז לא פסחו על אף אחד. יוגב אוחיון איבד כדור חשוב בהוצאת חוץ. ליאור אליהו מסר חזרה ליריבה ביתרון שלוש אחרי ריבאונד התקפה. דיאור פישר פספס שתי קליעות עונשין שהיו יכולות לסגור עניין. גם בספסל היה לא מעט אקשן וההתנהלות שידרה לחץ, על סף ההיסטרי. ככל שהתקרב המאני טיים וההפרש ננגס, אדלשטיין נעזר יותר ויותר בפיני גרשון. המבטים של השניים הצטלבו בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר במשחקים קודמים והחלפת המסרים כללה אפילו התייעצות בפסק זמן מכריע חצי דקה לסיום הזמן החוקי. ככה זה בנבחרת ישראל של קיץ 2015. יש את עוזרי המאמן הרשמיים על הנייר, אך לעתים הם חוסים בצלו של השותף האמיתי לצוות האימון, פיני גרשון.
עם הישמע הסוויש ומיד לאחריו הבאזר ושאגות השמחה של הבוסנים בעקבות השלשה המשווה של קיקאנוביץ', גרשון, שישב בכיסא סמוך לספסל הישראלי על קו הבסיס, עזב את מקומו ונעלם. אולי ניסה שלא לגנוב את הפוקוס ולא להראות השתתפות מוגזמת בניהול המשחק, אולי סתם כך הלך לפינה חבויה כדי להפיג את המתח לבדו. כך או אחרת, אדלשטיין המשיך לחפש אותו גם בדקות הבאות, אך לשם שינוי, סרק את השטח ללא הועיל כי גרשון כבר לא היה בעמדה הקבועה. רק באמצע ההארכה, מיד אחרי שישראל עלתה ליתרון שש, גרשון שב למקומו. אלא שאז איבוד העשתונות על הפרקט ובספסל חודש.
דושקו איבנוביץ' הוא המאמן הראשון עד כה בטורניר שטמן לאדלשטיין מלכודות של ממש. את פאשוטין ודטמן, המאמן הלאומי הוריד מעליו בנוקאאוט, אבל מול הרכב שני הגבוהים הבוסני, שעד כה נעשה בו שימוש במשורה, הוא התקשה למצוא תשובות. זה הלך והתעצם ככל שהעייפות של החמישייה הישראלית השחוקה נתנה את אותותיה. ניסיונות הרחבת הרוטציה של אדלשטיין הסתכמו בהימור מושכל על יניב גרין, שאמור היה לתת גוף מול הפיזיות של הבוסנים מתחת לסלים, אך לא תרם יותר מדי בסופו של דבר. מנגד, הדקות של שון דאוסון שוב קוזזו ומאגר השחקנים התורמים הולך ופוחת ככל שמתקדמת האליפות.
במקרה הזה, הסטטיסטיקה לא טועה: בוסניה ניצחה 9:46 בנקודות מהספסל וניצחה את המשחק כולו לא מעט בזכות טריות בדקות הסיום ובהארכה. לעומתה, ישראל נראתה תשושה וכשהחמצן לא זורם למוח, נעשות שגיאות מטופשות ואנטי-אדלשטייניות כמו אי ביצוע עבירה ביתרון שלוש בכדור האחרון של הזמן החוקי. הפוזשן הבוסני ההוא, אגב, הוא נושא למחלוקת בנבחרת. גם בשעות שאחרי סיום המשחק התקשו לספק בנבחרת גרסה אחידה לגבי ההנחיות שניתנו מהספסל. "הייתה מעין ערבוביה", העיד גל מקל בסיום והמחיש שוב את הבלגן שאפיין את ישראל במאני טיים.
גם הטעות הזו נבעה מתשישות. אחרי שלושה משחקים, לישראל יש שחקן שמוביל את האליפות בדקות למשחק (כספי 38.7), שחקן נוסף במקום הרביעי (מקל 34) ועוד אחד במקום השישי (אליהו 32.7). העניין הוא שמתערבבים כאן ענייני אמון: רות'בארט ובמידה מסוימת גם דאוסון, שאמור היה לפרוץ בטורניר, הם לא בדיוק כוס התה של המאמן, בעיקר על רקע סיבות הגנתיות. בר טימור דווקא כן נמנה על חביביו, אבל יושב על משבצת שבה יש למאמן יותר מדי אלטרנטיבות אחרות. זאת הסיבה שאדלשטיין לא צפוי לסור מדרכו, אבל זה עלול להביא לעומסים שישפיעו גם במשחק אחר.
יחסי הכוחות בין מחנות האוהדים במונפלייה מקבלים ביטוי מושלם דווקא בחנות המזכרות שבמרכז הארנה. הגופיות הרשמיות של נבחרת פינלנד נחטפות במהירות על ידי אלפי הפינים הנלהבים והצבעוניים. גם הגופיות של צרפת ובעיקר של טוני פארקר פופולאריות למדי. בימים הראשונים של האליפות נתלו החולצות של נבחרת ישראל במקום בולט למעלה, אך לאור ההיענות האפסית, הורדו לאחר כבוד לקולב התחתון. המלאי שלהן, כך נראה, לא התחדש מאז תחילת האליפות.
בוועדה המארגנת של האליפות ציפו ליותר ישראלים מכפי שהגיעו ביומיים הראשונים. באליפויות קודמות הנוכחות של הישראלים הייתה מורגשת, גם אם קטנה. במשחק פתיחת האליפות מול רוסיה, בהערכה זהירה, היו לא יותר מ-30 ישראלים ביציעים, לא כולל משפחות השחקנים. אמש מספר הישראלים יותר מהכפיל את עצמו, אם לשפוט על פי העלייה בדציבלים. הגל השני של אוהדי הנבחרת הגיע בעקבות ההצלחה בשני המשחקים הראשונים, תופעה שלא מוצאת חן בעיני משה גזלה ואלעד מוטאי, שני צעירים מראשון לציון שנמצאים כאן החל מהיום הראשון.
"בגלל ההפסדים במשחקי ההכנה, לא באו יותר מדי אנשים. ככה זה עם הישראלים, אלה אוהדי הצלחות. לנו לא אכפת. אם אין ישראלים, אז אפשר ליהנות עם הפינים", אומר מוטאי. בזמן השיחה שלנו, עובר לפתע זוג ישראלים נוסף בכניסה ליציע. המפגש האקראי תופס את מוטאי וגזלה לא לגמרי מוכנים. עבורם זהו מחזה די נדיר. הם מספרים כי "למרות האזהרות ששמענו מכל מיני אנשים, אנחנו מרגישים די בטוח להסתובב בעיר". בימים האחרונים הצרפתים דאגו לסכל כמעט כל יוזמה פוליטית שקשורה לישראל. מדי יום מגיעים לכניסה לארנה עשרות בודדות של מפגינים עם דגלי פלסטין, אך המשטרה מפנה אותם במהירות. שלשום עוכבו לחקירה כעשרה אוהדים בוסנים שהשמיעו קריאות נגד ישראל במהלך ניגון ההמנון ותועדו במצלמות הטלוויזיה. הם נאלצו לשלם קנס של כמה אלפי יורו ושוחררו, אבל זה הספיק כדי שהם ישמרו על השקט בזמן שנוגן ההמנון אמש לפני המשחק.
גזלה ומוטאי מסתובבים בקרבת האולם כשהם עטופים בדגל ישראל, אך מורידים אותו כשהם מסתובבים במרכז העיר. "אנחנו לא רוצים למשוך יותר מדי תשומת לב, אז ברחוב אנחנו נשארים עם כובע ודגל של מכבי ראשון לציון, הקבוצה שאנחנו אוהדים. בינתיים לא נתקלנו ביחס עוין בשום מקום, אבל לא רוצים להיכנס לצרות", אומר גזלה. לעת עתה, אוהדי נבחרת ישראל הם מיעוט קולני. אולי בשלב הבא בליל, אם וכאשר, ישתנו פני הדברים.
