פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דימיטרי קרויטר בראיון: "שום הישג חוץ ממדליה אולימפית לא יספק אותי"

        הקשר המיוחד עם אחיו שנפטר ("חלם שאהיה אלוף אולימפי"), ההחלטה לפרוש ("הרגשתי לוזר") וההתפוצצות בחודשיים האחרונים ("לא הצלחתי להוציא מילה בשיחה עם אמא"). דימיטרי קרויטר, מי שהוכתר לפני שש שנים כאלוף העולם לקדטים, מבטיח שעוד לא אמר את המילה האחרונה

        דימיטרי קרויטר בראיון: "שום הישג חוץ ממדליה אולימפית לא יספק אותי"

        זה קרה במסיבת העיתונאים לפני אליפות ישראל. דימיטרי קרויטר התייצב לאירוע החגיגי עמוס האתלטים והעסקנים עם הראש כמעט באדמה. הוא היה נראה מעט מבויש, וכמעט אי אפשר היה לשמוע את הקול שלו באותו אירוע. כאילו קיווה שידלגו עליו ויניחו לו עם השאלות על ציפיות ומתי נראה אותו סוף סוף פורץ. רק כשמטילת הכידון, העולה החדשה מרגריטה דורוז'ון, נשאלה שאלות והיה נדרש תרגום, הקופץ לגובה סייע במלאכה ולרגע היה נדמה שהוא נמצא שם לא על תקן ספורטאי. האירוע הזה מעיד יותר מכל על השינוי הגדול שעבר מי שהוכתר בגיל 16 וחצי כאלוף העולם לקדטים, כלומר הקופץ לגובה הטוב בתבל עד גיל 17, במהלך החודשיים האחרונים.

        מאדם מבויש שאין ממנו כל ציפיות, פתאום קיבלנו אתלט בכיר בן 22 שסוף סוף מספק קבלות לתקוות הגדולות שתלו בו במשך כל השנים. בחודשיים הללו הוא סתם כל כך הרבה פיות של מבקרים, עיתונאים ואפילו סתם אנשים שראו בו עוד תקווה שאכזבה. בחודשיים האלה הוא גם עשה את מה שאף אחד לא האמין שהוא יעשה, וספק אם הוא בכלל חשב שזה אפשרי באותו זמן: קבע שיא אישי של 2.29 מטר, תוצאה שמבטיחה לו את ההשתתפות באולימפיאדה בקיץ הבא, ועוד קודם, כבר בשבוע הבא אפשר יהיה לראות אותו בתחרות החשובה ביותר של השנה, אליפות העולם שנפתחת בבייג'ינג. ממש לא משהו שהיה עבורו בתכנון.

        כל הדיווחים והכתבות לקראת אליפות העולם באתלטיקה

        צפו בדימיטירי קרויטר מבטיח את מקומו באליפות העולם

        סבסיטאן קו נבחר לנשיא התאחדות האתלטיקה העולמית

        לנסקי: "כבר ראיתי את הכרטיס לריו, ובאו ולקחו לי אותו"

        דמיטרי דימה קרויטר סגן אלוף אירופה בקפיצה לגובה, 2015 (יוסי ציפקיס)
        כבר לא ילד פלא. דימיטרי קרויטר (צילום: יוסי ציפקיס)

        "זה לא שלא התלהבתי כשעברתי 2.29, הרגשתי כיף כזה והרבה רגשות שטפו אותי מיד אחרי שעברתי את זה, אבל להגיד לך שהראיתי את זה בזמן התחרות? ממש לא", הוא אומר בראיון לוואלה ספורט בעקבות ההופעה החלומית שלו בלוקסמבורג בתחילת החודש. "מיד אמרתי לשופט לשים לי 2.31. המאמן שלי (אנטולי שפרן, א.ק) כל הזמן מדגיש לי לא להראות את הרגשות שלי בזמן התחרות, לא שמחה ולא עצב. צריך להיות סמוראי ברגעים האלה. כשאתה מתלהב משיא וישר קופץ משמחה, אחרי דקה כשאתה קופץ שוב, אתה נראה כמו סוללה שרוקנו אותה כי יש נפילת עצבים ממש רצינית. פשוט שמרתי כוחות להמשך. אני רוצה מאוד להיכנס לקבוצת הקופצים של 2.30 פלוס. לצערי זה לא הסתדר לי באותה תחרות, אבל אני מאמין שאני מסוגל לזה".

        הסיפור של קרויטר היה עד לפני חודשיים תמונת ראי לספורט הישראלי. הרבה תקוות וציפיות, ומעט קבלות. הוא זכה לכינוי "ילד פלא", ולא בכדי. כמה אתלטים ישראלים שגדלו פה הצליחו כבר בגיל צעיר להטביע את חותמם בליגה של הגדולים? שנה אחרי שהוכתר כאלוף העולם בברסנונה לפני שש שנים, קרויטר הראה שיש לאתלטיקה הישראלית על מי לבנות בשנים הבאות כשחטף את מדליית הזהב גם באולימפיאדת הנוער שנערכה בסינגפור. אבל זהו, משם בעיקר התבשרנו רק על אכזבות. השיא האישי שלו שקבע כשהיה ילד, 2.28 מטר, היה כמו רף שהיה קשה להאמין שהוא יגיע אליו אחרי שמתחרות לתחרות הוא התקשה להתקרב לתוצאה הזו. גם מחשבות על פרישה היו. מה זה מחשבות? החלטה כבר הייתה, ועם הרבה מזל זה לא קרה.

        אבל עוד לפני שנדבר על מה שקרה שם, נחזור לשיחה של קרויטר עם אמו מיד אחרי שהגיע לנקודת השיא בקריירה שלו, ממש בתחילת החודש. "דבר ראשון שעשיתי זה טלפון לאמא שלי. שנינו אנשים מאוד רגישים", הוא משחזר את אותו רגע. "אני בדרך כלל לא מראה את זה בתחרות, וכלפי חוץ אני מקרין רצינות וקשיחות, אבל עם אמא אני פתוח מאוד. באותו רגע הייתה נפילת עצבים. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. התחילו לי רעידות בכל הגוף, ממש גמגמתי. פשוט אמרתי לה: 'אמא, עשיתי את זה'. היא התחילה לבכות כי היא ישר הבינה במה מדובר ושעשיתי משהו מיוחד אחרי ששבוע קודם לכן קפצתי 2.28".

        דמיטרי דימה קרויטר סגן אלוף אירופה בקפיצה לגובה, 2015 (יוסי ציפקיס)
        הוכיח שיש לו גם יציבות. דימיטרי קרויטר (צילום: יוסי ציפקיס)

        ואכן גרף העלייה של קרויטר בשנה הזו פשוט מוכיח מעל לכל ספק שמעבר לכישרון שתמיד ידענו שקיים בו, יש לקרויטר גם את היכולת להראות יציבות. זה התחיל למעשה במשחקים האירופיים בבאקו, שם עבר הקופץ בן ה-22 גובה של 2.20 (אחרי שכלל לא היה ברור כחודש לפני שהוא יהיה הקופץ שייצג את ישראל). זה המשיך בהופעה באליפות ישראל, בה שיפר בעוד סנטימטר את תוצאת השנה שלו. לאחר מכן באליפות אירופה עד גיל 23 קרויטר התפוצץ בגדול, ובעיקר הראה שהוא מלא בביטחון עצמי כשהתגבר גם במוקדמות וגם בגמר על מרבית הרפים שהוצבו לו כבר בניסיון הראשון, ובסופו של דבר הוא נעצר ב-2.24, תוצאה מדהימה עבורו שהספיקה לו למדליית כסף. קרויטר המשיך להעלות את הציפיות שלו מעצמו, ולקראת סוף חודש יולי הוא שיפר בעוד ארבעה סנטימטרים את תוצאת השנה שלו, ולמעשה השווה את השיא האישי שלו כשעבר 2.28 בתחרות בפורטוגל, מה שהעניק לו את הכרטיס לאליפות העולם. ואז כמובן הגיע השיפור הנוסף בסטימטר נוסף בלוקסמבורג, שהוכיח שקרויטר חזק במשחק.

        "מה שעבד לטובתי באותה תקופה זה שהצבתי לעצמי מטרות ריאליות", מסביר קרויטר. "כשאתה מציב מטרות לא ריאליות ואתה לא מצליח לעשות אותן, אתה מתחיל להרגיש כמו לוזר. כשאתה מגשים את המטרות הריאליות, אתה מבין שאתה יכול להתקדם. בזמן אליפות ישראל, למשל, הדבר היחיד שעבר לי בראש זה להגיע מוכן לאליפות אירופה. ב-2.29 התחלתי להאמין רק בתחרות הבאה במוסקבה. ראיתי שאני ממש נמצא שם, ורק עם העקב הפלתי את הרף. אז הבנתי שאני ברמה להשיג קריטריון לריו".

        ואכן ההישגים האחרונים רק פותחים עבור קרויטר את התיאבון. כך, למשל, הוא לא מתבייש להזכיר שבמשחקים האולימפיים בלונדון, רק לפני שלוש שנים, מדליית הארד הוענקה לשלושה קופצים שעברו גובה של 2.29, אותו מקום שבו קרויטר נמצא כיום. מאז אמנם מקצוע הקפיצה לגובה הלך קדימה, אבל לפנטז זה משהו שהוא בהחלט מרשה לעצמו. "זה היופי בתחרויות הגדולות כשאין 'לידר'. אתה רואה שבכל תחרות בדיימונד ליג מנצח מישהו אחר עם 2.32. הלוואי שאני אצליח באליפות העולם הזו לשחזר את השיא שלי, אבל צריך לזכור שזה שיא, וקשה להגיע אליו. קח למשל את מאטוסביץ', שבאוסטרליה הגיע ל-2.36, ומבלי לזלזל בו, מאז הוא פשוט לא הצליח לשחזר את זה. אני עדיין לא יכול להגיד על עצמי שאני בחור של מאני טיים שעובר גובה חשוב בניסיון ראשון". ועדיין קרויטר מרשה לעצמו להיות מעט חוצפן, ומקווה להשתחל לגמר יחד עם 11 הקופצים הטובים בעולם באליפות בבייג'ינג, זאת אחרי שבאולימפיאדה האחרונה גובה של 2.26 הספיק בשביל המטרה הזו.

        דימיטרי קרויטר עם מאמנו אנטולי שפרן (יוסי ציפקיס)
        "הייתי כבר כמו לימון סחוט". קרויטר עם שפרן (צילום: יוסי ציפקיס)

        אבל מעבר לתחושת אופוריה שבה עדיין שרוי קרויטר, מעניין להסתכל על התקופה השחורה בקריירה שלו, זו שהביאה אותו כבר להודיע לשפרן על פרישה. ב-2010 הוא נפצע ונאלץ להתמודד עם הכאבים והסבל עד החורף בשנה שעברה. במשך כל הזמן הזה היו משוכנעים הרופאים שמדובר בפציעה בגב, למרות שקרויטר בכלל סימן על כאבים בנקודה אחרת ברגלו. הרופאים מצידם התעקשו שהפציעה מקרינה מהגב לרגל, וקרויטר המשיך להתאמן ולהתחרות כשהוא פצוע ומבלי שהבעיה הזו נפתרת אחת ולתמיד. "עד הפציעה, קו ההתקדמות שלי היה בדיוק כמו שקיווינו, אבל הכול השתבש מאז אותה פציעה", הוא משחזר.

        "הייתי שבור", הוא ממשיך. "אלוהים נתן לך כישרון, ואתה פשוט לא יכול לעשות איתו כלום. הרגשתי שלא הצלחתי לעמוד במטרות ולהגשים את החלומות, ממש לוזר. הייתי טרוד בשאלה איך אני אוכל להמשיך את החיים שלי אחרי הספורט ולעסוק במשהו ולהצליח בו. הרגשתי שלנצח תהיה בי הידיעה שהיה לי כישרון שלא עשיתי איתו משהו, וחששתי שזה ישליך על דברים נוספים כמו משפחה, עבודה וילדים. באותו זמן אמרתי לעצמי שגם אם אני לא אהיה אלוף העולם או אלוף אולימפי, אני רק רוצה לקפוץ סנטימטר אחד יותר מהשיא שלי, ולא משנה מה יהיה. זו למעשה הייתה המטרה שלי כשהייתי פצוע. לא רציתי לסיים את הקריירה כלוזר".

        האופטימיות של קרויטר הייתה שם עד שכוחו נגמר ב-2010. "הייתי כבר כמו לימון סחוט. אנשים היו מסתכלים עליי וראו בן אדם מסכן", הוא נזכר בתקופה הקשה ובהחלטה שלו לפרוש. "כבר לא היה לי נוח לפנות לאנשים שיעזרו לי כי אף אחד כבר לא האמין בי. עד שהגיע אימון אחד, שהגעתי אליו על אזרחי בג'ינס וטי שירט, וראיתי את אנטולי, המאמן שלי. הוא ראה על הפנים שלי שהייתי כבוי. כל הדרך לשם חשבתי רק איך אני מבשר לו שזה נגמר. כשהתקרבתי אליו הוא כבר הרגיש את זה. אמרתי לו: 'אנטולי, זהו. אני לא יכול יותר. עשיתי את כל מה שאני יכול, ושום דבר לא עזר'. הוא לא אמר לי: 'דימה, יא לוזר. מה אתה פורש'. הוא פשוט חיבק אותי, ואמר לי: 'אני מבין אותך, דימה. רק תזכור שלא משנה מה תבחר לעשות בחיים שלך בהמשך, רק בזכות הרצון וההתמדה שלך אתה תצליח במקצוע שתבחר'. התחבקנו, היו דמעות, ואחרי שנפרדנו הוא צלצל אליי, ואמר: 'תקשיב, לפרוש אתה תמיד תוכל. בוא ניסע לרופא בגרמניה כמוצא אחרון. מה יש לך להפסיד?'. למעשה זו שיחת הטלפון שהצילה את הקריירה שלי".

        ארבע שנים אחרי הפציעה, התברר לקרויטר אצל הרופא המומחה בגרמניה כי מדובר בכלל בפציעה בשריר הירך האחורי. מאז שעבר את הטיפולים והתבררה הנקודה האמיתית שהכאיבה לו, הוא יצא לדרך חדשה, ורק עכשיו אפשר סוף סוף ליהנות שוב מהכישרון שלו. "למרות כל מה שקרה, אני לא מתחרט על כלום. בזמן הזה למדתי הרבה מאוד דברים והכרתי הרבה מאוד אנשים. עשיתי קורס כמדריך חדר כושר, למדתי אנטומיה, והיום אני יכול להגיד בצורה הרבה יותר טובה למאמן שלי מה אני מרגיש", הוא מוסיף. "בארבע השנים הללו של הפציעה אני מרגיש שצברתי ניסיון של 12 שנה לפחות. ברור שמשהו בקריירה שלי נעצר אז ובטוח גם שהייתי היום במקום אחר לולא אותה פציעה, אבל אני לא מתחרט על מה שעברתי".

        "ברור שחזר לי הביטחון בחודשיים האלה", הוא מתגאה. "כשאתה שובר שיא אישי, אתה יודע שאתה בשיא הכושר שלך. זה נותן המון ביטחון לעומת אז כשהיה לי את ה-2.28 וזה היה צל שרדף אחריי כל השנים. הייתי מגיע לתחרויות, מופיע בהן שיא אישי 2.28, ואני עובר 2.15. אנשים מסתכלים עליך ואומרים לעצמם: 'כנראה שפעם הוא אולי היה טוב'. השנה כשרק התחלתי את האימונים והייתי קופץ 2.15, ראיתי כמה ילדים שהגיעו לצפות באימון. שמעתי את אחד הילדים אומר: 'הנה, זה דימה קרויטר', והחבר שלו אמר לו: 'עזוב, הוא לא ברמות שהיה', וקם והלך. באותם רגעים עבר לי בראש שהוא צודק, אבל נראה לי שאם זה היה קורה עכשיו, הוא היה ממשיך לשבת ולהסתכל עליי".

        דיאנה ויסמן אתלטית ישראל (מגד גוזני)
        "הכול תלוי בה". דיאנה ויסמן (צילום: מגד גוזני)

        בין לבין דיבר קרויטר גם על נושאים נוספים שקשורים לאתלטיקה, וניכר עד כמה חשוב לו לראות את מלכת הספורט עושה כמה צעדים קדימה בארץ. על האצנית הצעירה, דיאנה ויסמן, שמסומנת כיום ככישרון גדול כפי שהוא עצמו סומן, הוא אומר: "הדבר היחיד שאני יכול להגיד לה שזה הכול תלוי בה. המאמן פותח בפניה את הדלת להצלחה, אבל הספורטאי הוא זה שצריך להיכנס. אי אפשר לדחוף אותו לשם". על שיאנית ישראל בקפיצה לגובה, דניאל פרנקל, חברתו לאגודת מכבי תל אביב שבימים אלו עומלת על קאמבק אחרי התאוששות מפציעה, הוא מעריך: "יש לה את זה. אני רואה איך היא עובדת ומתאמצת ורוצה את זה. אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תשיג את זה ותחזור לעצמה. היא נראית טוב באימונים ומתכוננת להיאבק על הקריטריון לריו. כשספורטאי חוזר מפציעה, אתה לא יכול לדעת למה לצפות ממנו. תן לו סיכוי קטן, והוא יאכל את כולם. השמיים הם הגבול מבחינתה".

        על ניקי פאלי בן ה-28 שמתקשה לשחזר את היכולת שלו ולהתקרב ל-2.30 שהשיג ב-2006: "קוראים לזה יריבות, אבל יש לי יותר תועלת כשהוא מצליח. אם הוא יחזור לעצמו, זה יהיה בונוס ענק בשבילי כי אני ארוויח תחרות. הוא חבר שלי, הייתי באותו מצב כמוהו, והלוואי והוא יחזור. אין לי ספק שזה יעזור לשנינו. אנחנו הספורטאים חייבים לתמוך אחד בשני כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה". על אולגה לנסקי, שהעסיקה את התקשורת בסוגיית הרוח שלא הייתה בתחרות שבה קבעה 23.18, תוצאה שהוכרה לאליפות העולם אבל ככל הנראה לא תוכר לריו, הוא אומר: "כואב לי מאוד לראות שבמסיבת העיתונאים שאלו בעיקר על הנושא הזה וישר התחילו לקבור אותה. זה לא היה נעים לי לראות את זה. התקשורת היא זו שמרימה אותנו כל כך גבוה, וברגע אחד אתם יכולים להוריד אותנו למטה. צריך להתמודד עם זה, אבל צריך לזכור שהיא לא אשמה. אני בטוח שהיא לא עשתה שום דבר בכוונה או שהייתה לה מטרה לזייף משהו. אהבתי לשמוע גם את מה שאמר רפי פלד (יו"ר האיגוד, א.ק), שביקש לעזוב את הספורטאי, ציין שהיא לא אשמה, ולקח את האשמה על עצמו. הגיע הזמן שנראה באמת יו"ר חזק שנותן גב לספורטאים. אני בדעה שצריך לתת לספורטאי צ'אנס. לצערי התקשורת פשוט יכולה להרוג אותך ברגע, וזה מפחיד. הלוואי שהיא תוכל להשתיק את כולם ולרוץ טוב, כי אם היא לא תרוץ טוב, לצערי אתם תחגגו עם זה עוד קצת".

        על אימון אחרי הפרישה אין בכלל מה לדבר, וקרויטר מסביר: "בחיים אני לא אראה את עצמי כמאמן. היחס למאמנים בארץ הוא כל כך משפיל ואני לא יכול לראות את זה. זה מגעיל אותי לחשוב בכלל על משהו שקשור לאימון. אני רואה מאמנים שמשקיעים הרבה פעמים מכספם. לצערי בישראל לא מכירים במקצוע המאמן, אין משרה כזו, אין סגל מאמנים. איך זה יכול להיות? יש שרת ספורט חדשה, והלוואי שיבוא שינוי. לחשוב שיש מורה לספורט שיש לו תקן ומשרה, אבל למאמן, שהוא אמור להיות בארבע או חמש רמות מעל, אין תקן לזה. הלוואי ויהיה שינוי בעניין הזה כי בעיני פה טמונה ההצלחה. מאמנים בארץ לא מרוויחים כמו שצריך, אין להם שקט כלכלי. זה מפחיד. מי שהולך לאמן זה רק אנשים פנאטיים שהדבר היחיד שמחזיק אותם זו האהבה למקצוע. זו הבעיה הכי גדולה של האתלטיקה. חומר של ספורטאים תמיד היה ותמיד יהיה, זה משהו מאלוהים וברוך השם בכל מדינה יש ספורטאים טובים, אבל כשאין לך בסיס, כישרונות רבים פשוט ילכו לפח".

        ניקי פאלי קופץ לגובה ישראלי (ברני ארדוב)
        "יש לי יותר תועלת כשהוא מצליח". קרויטר על פאלי (צילום: ברני ארדוב)

        רגע לפני אליפות העולם, קרויטר מבקש, בכל כך הרבה רגישות, שפשוט ניקח בפרופורציות את ההופעה שלו ובעיקר את הציפיות ממנו. "ברור שאם אני כבר נוסע, אני רוצה לתת מעצמי מאה אחוז, אבל אני לא רוצה גם שאנשים יחשבו שאני מגיע לשם, עולה לגמר ונכנס לשמינייה הראשונה, כך שאם זה לא יקרה, אנשים יכתבו או יגידו שקרויטר אכזב שלא עלה לגמר או שלא התברג גבוה. אני הולך למעמד שלא הייתי בו ארבע שנים (סיים במקום ה-31 בדאגו). בחודשים האחרונים שמתי לב שכשאני מגיע משוחרר ובלי הרבה לחץ עליי, אני פשוט עושה את זה".

        גם לגבי המטרות לגבי העתיד, הוא מבקש להרגיע: "חלומות זה משהו שאתה יכול להרשות לעצמך. אני חולם על שיא עולם, אבל זו לא מטרה שאני מציב לעצמי. המטרה שאני מציב לעצמי היא שבחמש השנים הקרובות אני אעבוד בצורה נכונה ואגיע טוב לאולימפיאדה הבאה בטוקיו בשיא הכושר שלי או שאהיה קרוב לשיא שלי. הלוואי שזה יספיק לי למדליה. אני מת לעלות לגמר, אבל זו לא מטרה שאם אני לא אגשים אותה, אני אתבאס".

        בינתיים הוא מתחזק זוגיות יציבה עם אנג'ליקה, חברתו בארבע השנים האחרונות. בזמן שהוא היה פצוע וחשב לפרוש, הוא חשב ללמוד רפואה. "אני עוד מתלבט לגבי העתיד. יש לי בגרות טובה עם 44 יחידות, ואני די בטוח שיקבלו אותי בכל מקום שאני אבחר. משהו ספציפי לעתיד? עדיין לא יודע. יש לי ניסיון בשיקום פציעות", הוא מזכיר. בשנים הקרובות הוא מקווה כאמור להגיע לשיא, ומאמין שיפרוש כשיחוש ירידה משמעותית בהישגים. ויש לו עוד חלום אחד. להגשים את חלומו של אחיו הבכור, יבגני לובגין, שלפני ארבע שנים הלך לעולמו בשל אי ספיקת כבד. "אני יודע שהוא חלם שאני אהיה אלוף אולימפי ושיום אחד אני אעשה את זה. שאני אגיע למדרגה הכי גבוהה שאני יכול. מבחינתי שום הישג לא יהיה מספק חוץ ממדליה אולימפית בגלל שזה מה שהוא רצה. כששאלו אותי כמה אני שמח שעברתי 2.29, אמרתי שאני שמח, אבל זה עדיין רחוק מהטופ העולמי. מבחינתי זו רק נקודת הזינוק".

        דמיטרי דימה קרויטר סגן אלוף אירופה בקפיצה לגובה, 2015 (יוסי ציפקיס)
        "אני חולם על שיא עולם, אבל זו לא מטרה שאני מציב לעצמי". דימיטרי קרויטר (צילום: יוסי ציפקיס)