כשנדאל דועך ופדרר מתקשה, נותר רק דג'וקוביץ': 10 הערות על ווימבלדון

תחילה לסוף. הוא מרים ידיים, שולח מבט לעבר התא שלו ולמאמן בוריס בקר, שלפני 30 שנה זכה בתואר בעצמו, וחוגג עם אגרופים קפוצים וקפיצות. לא שהזכייה בווימבלדון 2015 לא מרגשת את נובאק דג'וקוביץ', ברור שהיא כן, אבל נראה שעם אישה, תינוק ושמונה תארי גרנד סלאם על החגורה עוד לפני הגמר מול פדרר, הוא כבר בוגר. הוא יודע שהכול עליו, שהוא השחקן הטוב בעולם והפייבוריט לזכות בכל טורניר שהוא משתתף בו, ועומד בזה בצורה מעוררת כבוד והערכה. לכן החגיגות כבר לא בטירוף כפי שהיו בעבר. אפילו העצבים במהלך המשחק ואחרי שטויות וטעויות הן לא כמו בעבר. נולה בשיאו, מכל הבחינות.

דג'וקוביץ' יסגור בקרוב ארבע שנים כטניסאי הטוב בעולם (פרט לפרקים מסוימים וכמה ירידות פה ושם), והוא כבר מודע למעמד הזה והרוויח אותו בכבוד. כך זה גם נראה. המשחק של הסרבי מול פדרר בגמר לא היה הטוב בקריירה שלו, המשחקים מול רפא נדאל תמיד אפיים יותר, אבל הוא היה משחק אדיר וסולידי ששוב צעק בגדול, אם למישהו היה עוד ספק: אני השחקן הטוב בעולם, וידי עוד נטויה.

רוב הגמר, אם לא כולו, היו בשליטה של דג'וקוביץ'. באופן קונספירטיבי, נראה שאפילו השבירה של פדרר במערכה הראשונה, שהעלתה אותו ל-2:4, הייתה צעד מכוון של המדורג מספר אחת בעולם. הוא בוודאי ראה את חצי הגמר של פדרר מול אנדי מארי וידע שהבריטי השיג נקודת שבירה אחת לאורך כל המשחק, וגם היא במשחקון הראשון. זה יצר ריטואל בו בכל מערכה מארי הגיש כדי להישאר בחיים וכל הלחץ עליו. דג'וקוביץ' אולי רצה לרסק מהר את הקרח של עניין השבירות, אז הוא נשבר והחזיר בשבירה מיידית, אותה השיג בצורה די שגרתית ולא מרגשת במיוחד מבחינתו. מהשלב הזה, היה נראה שכל המשחק בשליטה גמורה שלו.

"תופעת דג'וקוביץ'" מתחילה קודם כל ביכולות שלו. כבר הרבה שנים לא זכור טניסאי שחקן שמחזיר הגשות בצורה כל כך מרשימה. כל הגשה של פדרר חזרה אליו היישר לקו הבסיס, גרמה לתסכול עצום של השוויצרי והפכה את משחקוני ההגשה שלו לבלתי משמעותיים כמעט. היה נדמה שככל שפדרר יגיש טוב, חזק ומדויק יותר, כך ההחזרה תהיה קטלנית יותר. מסוג הדברים שנכנסים גם לטניסאי עצום כמו פדרר לראש ומוציאים אותו מאיזון. תמיד מדברים על דג'וקוביץ' ומארי כשני המחזירים הטובים בעולם, אבל בגמר ווימבלדון הסרבי הראה שהוא המחזיר הטוב בעולם ובהפרש גדול. פדרר נשבר רק פעם אחת לאורך כל הטורניר ומול מארי לא חווה שום קושי במשחקוני ההגשה שלו, כלום, אפס. פתאום הגיע דג'וקוביץ', והפך את כל זה ב-180 מעלות.

ועכשיו לדבר הבאמת גדול בהקשר לטניסאי הטוב בעולם. הוא מקום ראשון בעולם ומחזיק בתשעה תארי גרנד סלאם בדיוק בגלל סוג המשחק שהיה לו מול פדרר. כל מצב מלחיץ, כל רגע מותח, הוא עמד בו והביא את הטניס הכי טוב שלו (חוץ משובר השוויון במערכה השנייה, כשגם מזה התאושש מיד ובצורה די צפויה). במערכה הרביעית ב-3:4 לזכותו ופיגור 30:0 על ההגשות שלו, הוא הגיב בשתי הגשות בלתי ניתנות להחזרה והשלים זכייה בארבע נקודות ברציפות כדי להרוג את המשחק. בכל נקודת שבירה נגדו, הוא הוציא סרב אדיר או סיפק את אחת הנקודות הגדולות ביותר שלו. במשחק מול קווין אנדרסון בשמינית הגמר הוא חזר מפיגור שתי מערכות והפסקה שנכפתה בגלל החשיכה לניצחון ורק יצא מזה מחוזק. זה מה שמבדיל בין שחקנים מעולים להכי טובים בעולם, בכל תחום. היכולת הזו להביא את המיטב שלך כשהיד רועדת והלחץ עצום. בגלל זה אתה אלוף אמיתי ומדורג מספר אחת בעולם. בגלל זה נובאק דג'וקוביץ' הוא נובאק דג'וקוביץ'. וגם אם השנה סטן ואוורינקה לקח לו את רולאן גארוס בגמר, גם הזכייה בטורניר בפאריס תגיע. היו בטוחים בכך, ואל תתפלאו אם הוא גם יאתגר את שיא הזכיות של פדרר בתארי גרנד סלאם בעתיד.

חצי הגמר מול אנדי מארי היה מהמשחקים הטובים ביותר שלו בקריירה. רבים מתעצבנים כשאומרים את זה, אבל אין שום השוואה בין הטניסאים אותם עבר פדרר כדי לזכות במרבית תארי הגרנד סלאם שלו, לבין אלה שצריך לעבור עכשיו כדי להניף את הגביעים הכי יוקרתיים של הענף. השוואה בין אנדי מארי או נובאק דג'וקוביץ' לבין לייטון יואיט ואנדי רודיק מעליבה את האינטליגנציה, וזה עוד כשרפא נדאל מחוץ לעניינים ולא בכושר.

לכן הניצחון על מארי היה מהגדולים בקריירה של פדרר. האגרסיביות, הלחץ, ההגשות המעולות, ההחזרות וההתמודדות עם טניסאי פיזי ברמה הכי גבוהה בסבב (מארי נראה כמו מתאגרף) היו משהו שגם בימיו הגדולים פדרר לא הצליח לייצר. לנצח במשחק כזה, ועוד בשלוש מערכות, היה קסום. פתאום נראה שהטענות על כך שהוא כבר צריך לפרוש הן לא רלוונטיות. פתאום נראה שכל הסבל של השנים האחרונות - רק לפני קצת יותר מחודש הוא קיבל ברולאן גארוס בעיטה בישבן מסטן ואוורינקה ברבע הגמר - היה שווה את זה. סוף סוף הוא חוזר לבמה המרכזית ומציג את הטניס המושלם שלו. גם בגיל 33, כשגם הנינים של הנינים שלו מסודרים כלכלית בזכות הכישרון הנדיר שלו, הראה פדרר שהדבר שבאמת מניע אותו זה הרצון, הטירוף, התשוקה והאהבה למשחק ולתחושה הזאת של הניצחון, של הגביע, של הזכייה, להיות שוב אלוף. זה מה שכל כך מרגש בטורניר המצוין הזה של פדרר.

הבעיה היחידה היא שקשה לו מאוד, ובינתיים גם בלתי אפשרי, לנצח את מארי ודג'וקוביץ' אחד אחרי השני במשחק של הטוב מחמש מערכות עם הפרש של יומיים בין המשחקים. הפעם האחרונה בה הוא עשה את זה הייתה בווימבלדון 2012, כשגם אז דג'וקוביץ' היה בסוג של דעיכה אחרי השנה המושלמת ב-2011. למעשה, מאז אליפות אוסטרליה ב-2010, חמש שנים וחצי ו-22 טורנירים, הוא עשה את זה רק פעם אחת. לעשות את זה שוב, יהיה כמעט בלתי אפשרי, אבל רק בשביל הסיכוי שזה יקרה, שווה לו להמשיך לנסות. וגם בשבילנו.

כבר נגמרו מזמן הסופרלטיבים לתאר את הטניסאית הטובה בדורנו. נראה שסרינה וויליאמס נמצאת במאבק מול עצמה ומול ההיסטוריה, כדי להוכיח שהיא הטובה אי פעם גם מבחינת תארים ומספר זכיות בטורנירי גרנד סלאם. בינתיים היא עומדת על 21 גביעים, על אף שזה לא הוגן להשוות את הטניס כיום לזה של לפני 30-40 שנה, לא מבחינת רמה או סגנון יריבות, לא מבחינת השכלול של הציוד ועוד ועוד. אבל סרינה השלימה זכייה רביעית רצופה בתואר גרנד סלאם ואת ה"סרינה סלאם" שהיא דיברה עליו כל כך הרבה.

כמו במקרה של דג'וקוביץ' מול אנדרסון, גם המשחק בו הייתה במצב קשה מאוד מול הת'ר ווטסון ביום שישי הראשון של התחרות, הפך את סרינה רק לטובה יותר ובלתי ניתנת לעצירה בהמשך. כך גם במשחק מול ויקטוריה אזרנקה, הטניסאית היחידה שבאמת נמצאת באזור הרמה שלה ביום טוב, שהקשתה עליה. בגיל 33 ואחרי אינספור פציעות ובעיות רפואיות, סרינה משחקת את הטניס הכי טוב בחיים שלה ובהפרש ניכר. מעולם היא לא הייתה יציבה כל כך, מעולם היא לא הייתה מרוכזת כל כך, מעולם היא לא נעה טוב כל כך ומעולם היא לא הגישה טוב כל כך (24 אייסים, מערכה שלמה מול אזרנקה) כמו שעשתה בווימבלדון 2015. היא פשוט הייתה בלתי ניתנת לעצירה.

ג'ון מקנרו ומאטס וילאנדר דיברו במהלך הטורניר על "ימים כאלה". לכל ספורטאי, גם ללברון ג'יימס, ליאונל מסי או נובאק דג'וקוביץ' יש ימים שבהם כלום לא הולך. הכול הפוך, הכול מתחרבש. מחטיאים ליי-אפ ממילימטר, מחמיצים מול שער ריק או מפספסים את כל הנקודות החשובות. אין מה לעשות, פשוט יש ימים כאלה. לסרינה של השנה האחרונה, כלומר זאת שמאז ההפסד לאליזה קורנה בווימבלדון אשתקד, אין ימים כאלה. בכל יום הדברים הולכים, וגם אם הם לא הולכים, אז בסוף הם מסתדרים. זה פשוט מדהים.

לכל המתלוננים על רמת טניס הנשים, כדאי לדעת שזו הרמה הגבוהה ביותר שהייתה אי פעם ובהפרש ניכר. עד לפני 10-15 שנה ואפילו הרבה פחות, המדורגות הבכירות היו מגיעות לחצי הגמר/גמר כשבדרך כל התוצאות שלהן היו 0:6, 1:6 במשחקים חסרי כל עניין לציבור. היום הטניסאיות מכות בעוצמות הרבה יותר גבוהות מאי פעם, הרבה יותר אתלטיות וחזקות מאי פעם והיכולות שהן מגיעות איתן מהנוער הן הרבה יותר גבוהות מאלו שבעבר היו מציגות בסבב המקצועני. כל טניסאית מהמקום ה-40-50 בעולם יכולה לתפוס יום ולשחק מעולה. נכון, התנודתיות שם היא הרבה יותר חדה וטניסאית מהמקום ה-20 בעולם יכולה לספק יום טניס מביך במקרים רבים, אבל באופן כללי הרמה כן גבוהה, ובניגוד לענפי נשים אחרים (כדורגל, למשל) גם כוללת עומק.

במונדיאל הנשים, שנגמר רק עכשיו, גרמניה ניצחה 0:10 ו-0:4 בשלב הבתים, שוויץ ניצחה 1:10, קמרון 0:6 וצרפת 0:5. דווקא האמריקאיות, שזכו בטורניר, לא דרסו לאורכו. לעומת זאת, סרינה וויליאמס הייתה צריכה לעבוד קשה כדי לזכות בתואר, לנצח את הת'ר ווטסון במשחק קשה, את אזרנקה, שראפובה ואת גרבינייה מוגורוסה. טניס הנשים לא יתקרב לעולם לרמה של טניס הגברים, אבל הרמה בו היא גבוהה מאי פעם. אם זה לא מספיק לכם זה דבר אחד, אבל הטענה כאילו הרמה היום נמוכה יותר ובגלל זה סרינה זוללת כל תואר אפשרי, פשוט לא נכונה.

מכאן למעבר טבעי למאבקי גברים-נשים שהתחוללו בווימבלדון השנה. קרוליין ווזניאקי טענה שהנשים לא מקבלות מספיק זמן במגרש המרכזי ובמגרש מספר אחת, טענה שהתבררה כנכונה. לאחר מכן סרגיי סטחובסקי הגיב בגסות ובאומללות כשאמר שלא ירצה שהבת שלו תהיה טניסאית כי "50 אחוז מהשחקניות בסבב לסביות". הטענה העניינית שלו הייתה שאם יציבו את דג'וקוביץ' מול פדרר לעומת סרינה מול מוגורוסה באותה שעה, אז רוב האנשים יעדיפו בלי להתבלבל בכלל לצפות בגברים. הוא גם אמר שאין הצדקה שהנשים ירוויחו סכומי כסף זהים לאלה שמרוויחים הגברים כי הן משחקות רק הטוב משלוש מערכות. אחר כך זה גלש לוויכוח עם מרטינה נברטילובה סביב הטענה המטופשת עם הלסביות, אבל הוויכוח הזה כאן לא מהיום (היה בעבר בין ז'יל סימון למריה שראפובה) וימשיך להישאר איתנו עוד הרבה זמן.

קשה להתעלם מזה שהוא משחק טניס פשוט לא מספיק טוב כבר למעלה משנה. בהתחלה עוד היו הפציעות ואפשר היה להבין את זה, אבל עכשיו רפא נדאל פשוט נמצא באיחור של צעד אחד לכל כדור, נראה מותש ומאוד לא כשיר פיזית ואפילו הפורהנד שלו מייצר המון טעויות. כרגע בעיקר עצוב לראות אלוף ענק כמוהו משחק כך, גם אם דסטין בראון באמת סיפק תצוגה הרואית מולו. נותר רק לקוות שהשור ממאיורקה יתאושש ויתחיל להיראות הרבה יותר טוב כי הוא חשוב מאוד לטניס והוא עדיין רק בן 29. לכל אלה שממהרים לחגוג או לקבוע שהקריירה שלו נגמרה ושלא ישיג את פדרר במדד זכיות בתארי גרנד סלאם (14 מול 17), לאט לכם.

באופן אישי מאוד שימח אותי לראות את השחקן הזה עולה לחצי גמר ווימבלדון. קשה שלא לאהוב את הצרפתי בן ה-29. יש לו כנראה את הטניס היפה ביותר בעולם, משהו שמלמדים כנראה רק באקדמיות המפוארות בצרפת, וגם החרדתיות והאמונות הטפלות המוזרות שלו מקשים שלא לאהוב אותו. הוא תמיד מבקש את הכדור איתו ניצח נקודה, מחליף גריפ בידית של המחבט כל כמה משחקונים וכורך אותו רק על 3/4 מהידית, ועושה תנועות מוזרות עם המחבט על הקרקע לפני הנקודה, כמו גם תנועות גוף והליכה פנימה והחוצה מהמגרש. קשה שלא לחבב את הטניסאי הנהדר הזה. מה לעשות שהוא לא מספיק טוב בשביל לנצח את דג'וקוביץ', פדרר, מארי או נדאל?

אחרי 2014 אדירה עם חצי גמר באוסטרליה וברולאן גארוס וגמר בווימבלדון, הקנדית בת ה-21 נמצאת בשנה מחרידה וגם מווימבלדון התעופפה כבר בסיבוב הראשון על ידי יינג יינג דואן. היא ירדה למקום ה-26 בעולם אחרי עוד טורניר גרוע (הייתה חמישית בעולם רק באוקטובר אשתקד). למרות הכול, ספק אם היכולת הזו מייצגת, ואפשר להניח שיש לה מה שצריך כדי להיות בטופ העולמי. כמו שאנה איבנוביץ' אמרה בטורניר הזה, "היה לי קשה להתרכז בטניס בגלל כל הפוקוס שהיה עלי בעבר". כנראה שזה מה שחווה גם בושאר.

אז כן, למארגני טורניר ווימבלדון יש אובססיה כלפי לבן. אפשר לכבד את הדרישות וללבוש רק לבן? מה העניין המסובך בזה כל כך? כמי שרואה בעצמו ליברל, אני לא מבין מה כל הטענות נגד ווימבלדון, שראשיו מתעקשים על שימור המסורת. יש משהו יפה במסורת הזו, ואם צריכים ללבוש לבן, אז שיהיה.

איזה כישרון עצום, אבל כמה שטויות הוא עוד יעשה בדרך למימוש הפוטנציאל הזה? נקווה שלא יילך בדרכו של בן ארצו וחברו ברנרד טומיץ', ששוב הצליח להסתבך עם איגוד הטניס האוסטרלי.