יום חמישי. קם בבוקר, פותח מחשב, ושם ביוטיוב את "המורי הזקן". דקלון שר מהרמקולים: "הגיע הזמן אומרת אמי", ואני חושב לעצמי שבאמת הגיע הזמן, ועובר עם עצמי לופ מחשבתי ארוך של אוהד הפועל: הלב אומר שההפרש הוא די והותר, וגם אם לא - זה בכלל לא משנה, כי זאת העונה שלנו, ואין מצב שהערב מסתיים בתרחיש אחר מלבד אליפות. הראש עדיין נזהר מלנחס. זוכר היטב את טראומת סמי בכר ומאיר טפירו. הייתי אז קצת לפני סוף השירות הצבאי, וסמל המחלקה פרגן לי באפטר כדי שאוכל לראות את המשחק בנוקיה, משחק שאחריו עברו כמה חודשים עד שהייתי מסוגל לדרוך שוב במגרשים. אתמול, גם הוא היה בארנה.
ככל שהמשחק מתקרב הזמן עובר יותר לאט. אם לפני שבוע כבר לא הצלחתי להתרכז בדברים שהם לא כדורסל, אז עכשיו זה כבר רשמית לא אפשרי. בניסיון להעביר את הזמן, צופה במשחקי עבר. הגביע הראשון עם עדי גורדון, גביע יול"ב עם שפר ומקארתי וסולומון, המהפך המטורף בגביע ב-2007, עם הרבע האחרון ההירואי של חג'ג' וטימי באוורס. מד הלחץ מטפס. מנסה לישון איזו שעה כדי להעביר את הזמן, אבל הלב דופק חזק מכדי לנוח. השעה בקושי חמש, המשחק עוד ארבע שעות, אבל כבר לא מסוגל להישאר בבית. יוצא לאולם מלחה הישן, שממנו מתארגנת צעדה לכיוון הארנה. האנרגיות לא דומות לשום דבר אחר שאני זוכר. באוויר יש הרגשה של היסטוריה. הם צעדו שם, בערך 250 איש שכבר ראו הכל, אבל באמת הכל. "איפה שמשחקת- אני נוסע", אומר השיר. אנשים שהלכו עם הקבוצה לכל פינה בארץ, 8 שנים רצופות בלי גמר ועוד הרבה שנים בהן גמר היה ואליפות לא. תקראו לזה סקפטיים, תקראו לזה חסינים מנטלית. אנשים שנשבר להם הלב יותר מדי פעמים, והגיע להם סוף טוב. 40 שנה לקח לבני ישראל להגיע לארץ המובטחת. להפועל זה לקח 72.
היה חם אתמול בארנה, וגם לח מאוד. אפילו מערכת המיזוג החדישה של האולם בן השנה לא הייתה יכולה להתמודד עם 11 אלף אדומים בטירוף. חבר ממלחה אמר לי לפני כמה חודשים שקשה לו לבוא למשחקים בארנה כי זה "אולם בלי נשמה". בשלבים מסויימים של העונה יכולתי להסכים איתו, אבל כשההיכל אתמול נצבע באדום מקצה לקצה, זו ככל הנראה הייתה תצוגת העידוד המחשמלת ביותר של הפועל אי פעם.
הרבה דובר על זה שככל שיבואו ההישגים, כך הפועל תאבד מצביונה המשפחתי, הנאיבי והצנוע. דווקא בגלל זה, רגע השיא באירוע לטעמי היה בכלל לפני הנפת הצלחת, כשיותם הלפרין לקח את המיקרופון, וביקש מכולם לעצור את המוזיקה והעידוד ולעמוד לחצי דקה של מחיאות כפיים לזכרם של ליאל גדעוני, אלעד ואמיר הירשנזון ז"ל. צמרמורת בכל הגוף. ההנהלה גם השכילה להזמין למעמד ההיסטורי את עדי גורדון, ארז מרקוביץ' וסמלים נוספים שהיו חלק מעונות גדולות ובאו לסגור מעגל. והחיבור הזה הוא חשוב מאין כמוהו, של מועדון שעשה צעד גדול קדימה מבלי לשכוח מהיכן הוא בא.
האלטרנטיבה שבנה אורי אלון חורגת בהרבה מהפרופורציות של הכדורסל. לירושלמים נמאס להיות אנדרדוג. "לא רק בספורט, בהכל". האליפות הזאת הביאה שמחה לאלפי אנשים שגרים בעיר ואוהבים אותה, ושומעים על בסיס יומי מחבריהם מהצד השני של כביש מספר אחת כמה היא עצובה, או אפורה, או דתית, או השד יודע מה. וזה בדיוק העניין עם הפועל כמו עם העיר עצמה. ירושלים היא לא תל אביב והפועל לא צריכה לנסות להיות כמו מכבי. היא משהו בפני עצמו. ההישג הגדול ביותר של אלון - וגם של פרנקו כמאמן, הוא העלמת רגשי הנחיתות. הפועל הפסיקה להתנצל. היא לא באה לגנוב אליפות מאף אחד והיא לא הגיעה לאן שהגיעה בטעות. היא ניצחה בפלייאוף 0:8 ועשתה את זה בסטייל.
אם צריך לחבר קו בין הקבוצות הטובות בתולדות המועדון, הסיפור הוא שילוב של כישרון, נשמה ואמונה. הפועל העמידה לא מעט קבוצות מוכשרות ואתלטיות לאורך השנים, אבל רק בודדות מהן הצליחו להסתכל ליריבות שלהן בעיניים, בלי פחד. פרנקו הצליח לבנות תלכיד כזה, שכולל כישרונות טהורים כמו ברייסי רייט לצד שחקנים עם נשמה ענקית כמו טוני גפני, וגרם לכל הסגל וגם לקהל להאמין.
כשיצאנו ביום שני בלילה מהמשחק הראשון באילת, התיישבנו על הדשא מחוץ לאולם בגין כדי לנשום קצת אוויר צח לפני הנסיעה הארוכה הביתה. אחד החברים איתם באתי מירושלים הדליק סיגריה, הרהר רגע, ואמר ברצינות תהומית: "אם ניקח אליפות, על מה נחלום מעכשיו?". והנה, זה קרה ולקחנו אליפות. עכשיו, דרוש חלום חדש.
גם אם תלכו אני נשאר, אמשיך לשיר.