פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הפרנקופילים: החלק של דני פרנקו בהצלחה של הפועל ירושלים

        אין לו הילה של מאמן גדול, הוא היה הבחירה הכי פחות סקסית וגם אחרי האליפות הוא יסבול מתדמית אפרורית, אבל בפעם הבאה שתזלזלו בדני פרנקו, תיזכרו שהוא חתום על הישג נדיר. אודי הירש על השילוש הלא קדוש שהביא אליפות לירושלים: המאמן, השחקנים והרוח החדשה

        הפרנקופילים: החלק של דני פרנקו בהצלחה של הפועל ירושלים
        צילום ועריכה: יוסי ציפקיס

        המאמן. בקיץ התלבטה הפועל ירושלים בין שלושה מאמנים: דן שמיר, עודד קטש ודני פרנקו. הבחירה בראשון הייתה כמעט טבעית: הוא ירושלמי מלידה, הוביל את הקבוצה בעבר לגביע ומרחק סל מאליפות וחזר מעונה לצדו של אטורה מסינה המעוטר; השני היה המועמד הסקסי, שאמנם לא הצליח בקדנציה קודמת בירושלים אך הצליח להשתקם בהפועל אילת. אלא שירושלים בחרה דווקא בשם האפור מכולם, באיש שלא נהנה מהילת שחקן העבר הגדול או מתדמית של גאון מחשבים. היא פשוט בחרה במאמן הכדורסל הטוב מבין השלושה.

        בניגוד לקטש, שהחליף את פרנקו בעבר באמצע העונה בגליל, במהלך מביש, ולשמיר, שהחליף אותו בחולון, שום דבר לא הלך בקלות בקריירה של אלוף ישראל הטרי. הוא צמח מלמטה, ממחלקת הנוער של הפועל תל אביב (שבה הדריך את עוזרו השנה, אורי קוקיה), מקבוצת הנוער של מכבי רמת גן (שם אימן את ליאור אליהו) ומנבחרת בית ספר בליך; עבודה כעוזר מאמן בליגת העל, בין השאר של ארז אדלשטיין; העפלה מהליגה השנייה עם רמת גן; פיטורים מאותה רמת גן ועונה בעפולה בליגת העל; ואז עלייה על מסלול ההצלחה, עם גביע מרשים כמאמן חולון הענייה, עונה לאחר האליפות; עונות יפות בנתניה; גמר פלייאוף – וכמעט אליפות – בחיפה; והעונה אליפות בירושלים. מבין מאמני דור הביניים של הענף, פרנקו הוא המצליח והיציב ביותר בעונות האחרונות, והישגיו עולים לא רק על אלה של קטש ושמיר, אלא גם על אחד, גיא גודס, וגם על שרון דרוקר.

        הפועל ירושלים אלופה: סיקור מיוחד

        לראשונה בתולדותיה: הפועל ירושלים זכתה באליפות המדינה

        הלפרין: "יזכרו את זה עוד 200 שנה", ליאור אליהו: "אין מילים"

        מד כוח: חמשת האנשים שהביאו לירושלים אליפות ראשונה

        מי נשאר, מי עוזב ומה ישתנה? הצצה ראשונה לעונה הבאה

        הרגעים שלא נשכח מהעונה ההיסטורית של הפועל ירושלים

        מאמן הפועל ירושלים דני פרנקו חוגג אליפות (קובי אליהו)
        חתום על הישג נדיר. פרנקו (צילום: קובי אליהו)

        נדמה שהתכונה הבולטת והקריטית ביותר שאימץ פרנקו בשנים הארוכות במדבר של הכדורסל הישראלי היא פרגמטיות וגמישות. בעוד מאמנים אחרים מתקבעים על שיטה (קטש) או גישה לשחקנים (שמיר) בגיל צעיר, פרנקו הצליח לאורך השנים עם כל מיני סוגים של קבוצות ושל שחקנים, החליף שיטות משחק הגנתיות והתקפיות ופשוט למד לעשות מה שצריך כדי לנצח. חשוב מכך, הוא למד לשרוד בג'ונגל של ההנהלות הישראליות, של חוסר הסבלנות, של הלחצים ושל אימת הפיטורים. מי שקבוצות כמו עפולה ונתניה העדיפו להחליפו בקיץ בשמות כמו רובי בלינקו ואבנר יאור, יודע שבענף המטורלל הזה כל התסריטים אפשריים. הדחה מוקדמת מאירופה? בעיות משמעת של דונטה סמית וברייסי רייט? שמועות על פיטורים? לחץ ירושלמי? קטן עליו.

        אלא שהתמקדות בצד המנטלי תעשה עוול לפרנקו. בעונה בלתי נגמרת, מפרכת ומתישה, הוא הצליח להביא את קבוצתו לשיא המקצועי ברגע הנכון. בעוד בתחילת העונה ירושלים הייתה נתונה לקפריזות של סמית, בסיומה היא מסרה את הכדור פנימה בכל הזדמנות (זרקה אמש רק 14 פעמים לשלוש), נהנתה למסור ולחלוק את הכדור (26 אסיסטים אתמול), רצה נפלא להתקפה מתפרצת ועשתה עבירות יעילות בירידה להגנה. גם אם לא היו הברקות טקטיות יוצאות דופן, אלו הסממנים החשובים באמת של קבוצת כדורסל מאומנת. כן, גם אחרי ההישג לפרנקו לא תהיה כריזמה מתפרצת או יחסי ציבור משובחים, והוא יזכיר במראהו פקיד חרוץ. רק שבפעם הבאה שמישהו ינסה לזלזל בו, יהיה עליו לזכור שהוא אחד משני המאמנים היחידים מאז שנות ה-60 שהשיגו גם אליפות וגם גביע מחוץ למכבי תל אביב. לשני, אגב, קוראים פיני גרשון.

        דני פרנקו מאמן הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        גם אחרי ההישג לפרנקו לא תהיה כריזמה מתפרצת או יחסי ציבור משובחים. פרנקו (צילום: ברני ארדוב)

        השחקנים. אורי אלון דיבר אחרי הזכייה באליפות על חשיבות השחקנים הישראלים. אחרי העונה הטובה של ליאור אליהו, השיפור העקבי של בר טימור והתרומה ההפכפכה (כרגיל) של יותם הלפרין, קשה להתווכח איתו. עם זאת, ירושלים לא הייתה זוכה באליפות אלמלא האגרסיביות שגילתה בתחום פחות רומנטי, השחקנים הזרים.

        במשך שנים התלוננו כאן על כך שמכבי תל אביב גונבת שחקנים ליריבות כדי לשים אותם על הספסל, אבל ירושלים עשתה בדיוק את זה במקרה של ג'וזף ג'ונס ודרווין קיצ'ן, שהיו יכולים להיות אחלה זרים במרבית קבוצות הצמרת בליגה או בליגות איכותיות יותר באירופה. היא הייתה החלטית ונטולת סנטימנטים במהלכיה העונה. דונטה סמית הוחתם עוד לפני מינוי מאמן. כשקיצ'ן נפצע, טייוויין מקי החליף אותו והמשיך גם כשהחלים. כשנחשפה רכות מתחת לסל, צורף פופס מנסה בונסו. אחרי ההדחה מאירופה הוא נחתך, ואז הגיע דיון תומפסון, שחקן יורוליג לכל דבר, בלי חוזה ארוך טווח, רק כדי לקחת אליפות השנה.

        הצעד החשוב ביותר היה בכלל הארכת חוזהו של ברייסי רייט. פעם, ממש לא מזמן, מכבי הייתה גונבת לירושלים מתחת לאף שחקנים מסוגו, בדיוק כפי שעשתה במקרה טרנס מוריס. למרות אליהו, למרות הלפרין, למרות סמית ולמרות דיון תומפסון, אם רייט היה משחק העונה לצדו של ג'רמי פארגו במקום מרקז היינס האנמי, מכבי, ולא ירושלים, הייתה ככל הנראה גוזרת רשתות. פעם הייתה להנהלת הצהובים התבונה, החדות והנחישות לזהות זאת ולפעול, אבל כיום יש רק הנהלה אחת בארץ שבאה לטרוף. הקבוצה שלה לובשת אדום.

        שחקני הפועל ירושלים חוגגים, במרכז ברייסי רייט (ברני ארדוב)
        המהלך הכי חשוב של העונה. רייט, במרכז (צילום: ברני ארדוב)

        הרוח. לעדי גורדון, שנכח אתמול בארנה, יש זכויות רבות בגיבוש המיתולוגיה של הפועל ירושלים. הוא לא היה רק שחקן גדול, שהביא במו ידיו גביע ראשון לבירה, אלא גם מנהיג רב השפעה, שהחדיר למועדון את אידיאולוגיית "יש בנו אהבה והיא תנצח". באחד המשפטים הידועים ביותר של גורדון הוא אמר על מכבי תל אביב במהלך סדרת גמר פלייאוף: "אם הם כל כך רוצים אליפות, שייקחו אותה". המשפט הזה, שמקדש את הדרך במקום את המטרה, באמת יפה מאוד, לו ספורט היה סדנה ניו אייג'ית כלשהי. אלא שספורט תחרותי אינו מקום שמתאים לאנשים אמביוולנטיים, שמחפשים את עצמם, והשנים מאז פרישתו של גורדון הוכיחו שהגישה הזאת הרסנית כשהיא הופכת למדיניות של מועדון.

        במשך תקופה ארוכה ניסו אוהדי ירושלים להגדיר עצמם כהפך הגמור של אוהדי מכבי. אם ביד אליהו נוטשים את האולם לפני הסיום כשמסתמן הפסד, אוהדי ירושלים יצאו מגדרם כדי להרעיף אהבה על הקבוצה גם אחרי תבוסות ב-40 הפרש לצהובים. אם במכבי שורקים בוז אחרי כשלונות, אוהדי ירושלים גילו סבלנות יתרה לניהול הכושל של דני קליין, למרות טעויות מקצועיות רבות מספור, שלטון יחיד כוחני ומבוכות כגון פרשת הדרכון של קני וויליאמס. רבים מאהדי ירושלים לא היו מגיעים אתמול לארנה בלי עדי גורדון, אבל הפועל ירושלים הנוכחית, הכוחנית, הקפיטליסטית והמקדשת אך ורק את המטרה, היא הדבר הכי רחוק מחזונו. וטוב שכך.

        ליאור אליהו, יותם הלפרין, הפועל ירושלים (יוסי ציפקיס)
        זנחו את מורשת עדי גורדון, וטוב שכך. שחקני ירושלים חוגגים (צילום: יוסי ציפקיס)