בואו נדבר על כוכביות. כשרוג'ר פדרר יפרוש ביום אחד, ובואו נקווה שהיום הזה לעולם לא יגיע, רק נודניקים כפייתיים יצמידו כוכבית לזכייה המרגשת שלו ברולאן גארוס בגלל שלא ניצח בדרך את רפאל נדאל. כשפיני גרשון יפרוש יום אחד (רגע, הוא כבר פרש פעם, לא?), סביר שלא יהיה אחד שיטיל ספק בזכייה שלו באותו פיינל פור במוסקבה, רק בגלל שטאו ויטוריה של דושקו איבנוביץ' הדיחה בחצי הגמר את צסק"א, המארחת והפייבוריטית. נמשיך? הדבר האחרון שצריך לעניין את הפועל ירושלים, בהמשך לאליפות המרגשת שלה אמש, הוא זהות היריבה בגמר. כשהיא מוקפת בקבוצות שהלכו ודעכו ככל שהתקדמה העונה, הקבוצה של פרנקו הצליחה לתחזק מגמת שיפור בולטת, שבאה לידי ביטוי ברצף עשרת הניצחונות שסגרו את העונה. הפועל ירושלים בטח שאיננה צריכה להתנצל נוכח העובדה שמכבי תל אביב התרסקה בשליש הקובע של העונה. בניגוד לקבוצות כמו חיפה או גליל גלבוע שגזלו אליפות במשחק מקרי אחד, האליפות העונה מוענקת לקבוצה הכי טובה בארץ. הכי מוכשרת בארץ. הכי מחוברת בארץ. הכי מאומנת בארץ.
אבל זה איננו הסיפור כאן. הסיפור האמיתי שמגיע בעקבות התואר ההיסטורי של אלופת המדינה החדשה נוגע למה שיקרה כאן עוד מעט. העונה הזאת הייתה אחת המשעממות, הארוכות והמעייפות בהן חזינו. ודווקא עכשיו, שניה לאחר הסיום, הציפייה היא שעונת 2015/16 תתחיל כאן, עכשיו ומיד. כאשר גליל עליון זכתה באליפות ההיסטורית שלה, אי שם בעונת המשיח והדובדבנים, המשמעות המיידית הייתה הסקת המסקנות באימפריה הצהובה, שהפיקה לקחים, העמיקה הכיסים ודיכאה באלימות כל מתפרע פוטנציאלי. יכול להיות שגם הפעם תתחלף הזחיחות הפוסט מכביסיטית של הפדרמנים בתחושה של דחיפות ומירוץ התחמשות. אבל הפעם, בניגוד לשנות התשעים העליזות, היא כבר לא השחקן היחידי במגרש. כשאורי אלון מתייצב מול המצלמות, כשהוא ספוג שמפניה, ומבהיר שירושלים סימנה לעצמה כמטרה את השחקנים הישראלים הטובים ביותר, אנחנו צריכים להאמין לו. וכשאני כותב אנחנו, הכוונה היא לכדורסל הישראלי.
בין אם תצליח ירושלים לשכנע את גאוני היול"ב שמקומה ביורוליג ובין אם לאו (ובינינו, ירושלים ראויה וחייבת להיות ביורוליג כבר עכשיו, על פי כל פרמטר הגיוני), הזכייה שלה באליפות המדינה היא האירוע המשמעותי ביותר של הכדורסל הישראלי מאז ששמעון מזרחי קיבל את המפתחות של מכבי תל אביב, אי שם בסוף שנות השישים. ולא, אין כאן שום ניסיון לערער את ההישגים העצומים של מכבי בגביעי אירופה לאלופות או ביורוליג, אלא להתייחס לחלום לפיו יום אחד תהיה לנו כאן ליגה אמיתית. או לפחות ליגה בת מפלצת דו ראשית. ולא ליגה עם סופר קבוצה אשר מוקפת בכלום ושום דבר. היכולת לשנות כאן סדרי עולם לא קמה בגלל שכמה עסקנים ממורמרים ונטולי כישורים הרימו ידם ובכסות של דמוקרטיה מטורללת הצביעו בעד פיינל פור, חוק רוסי או חוקי צעירים. בגלל שבפעם הראשונה יש כאן אלטרנטיבה. שמשתמשת ברטוריקה כוחנית של אלופים. שמתנהלת כמו אלופה. שלא מברברת על אהבה. שלא מפחדת ממכבי תל אביב.
את המוטיבציה של אורי אלון, חומסקי, גיא הראל ושות' לצעוד צעד אחד קדימה רצוי לחבר גם לתהליכים שעוברים על היבשת הישנה. זאת שמעונה לעונה מידלדלת מנכסיה ומשחקניה. בעולם שמחוץ לטורקיה ורוסיה (כשגם מצב הקבוצות הרוסיות פחות טוב מבעבר), יש פחות ופחות ליגות וקבוצות אשר מציבות רף כספי בלתי אפשרי בכל הנוגע להתמודדות על שחקנים. אם וכאשר תחליט הפועל ירושלים להרים את הרף התקציבי שלה, היא תמצא עצמה בעלת יכולת להתמודד, באופן קבוע, על שחקנים בלבל שבעבר היה בגדר פנטזיה פרועה.
כנראה שבשבועות הקרובים נתבונן מהצד בדו קרב על כל נכס אסטרטגי אפשרי. אפשר בהחלט לדמיין מצב שבו האלופה הנכנסת והיוצאת נאבקות ראש בראש לא רק על גל מקל, אלא גם על דיאור פישר, אלכס טיוס ואולי אפילו על ברייסי רייט ודיון תומפסון. כשלכל אחת מהן חשוב מאוד לנצח בכל מערכה, אבל אם לא לפחות לוודא שגם הצד השני יפסיד. שאם אלכס טיוס לא ילבש עוד צהוב, לפחות שיתעופף לאיזו קאזאן מרוחקת. שאם ברייסי רייט יחליט שדי, שלא יקשט את הקו האחורי של גודס.
חובבי האגרוף המתינו משך שנים עד ליום שבו יתמודדו מני פקיאו ופלויד מייוות'ר, ראש בראש, בקרב על התואר. לנו נותר לקוות ולהאמין שההמתנה בכדורסל שלנו תארך רק שנה. רק חבל שאם וכשההתמודדות אצלנו תצא אל הפועל, היא תהיה במסגרת הפיינל פור המחורבן.