את מופע התירוצים וגלגול האחריות של אלי גוטמן אחרי חזרתו לארץ אפשר להשוות להאשמות המפורסמות של שלמה שרף כלפי רפי כהן. יש כמובן הבדלים בין הסגנון ה"שרפי" הישיר לסגנון הערמומי וכאילו נעים של גוטמן, אבל הפער המרכזי הוא בטיימינג. הפרשן המזעזע והלא הגון של יציע העיתונות עשה זאת בלהט של משחק. גוטמן בחר לדבר כך אחרי שנח, אחרי שנשם, אחרי שעיכל את הדברים במשך יום שלם. ואז, עדיין, ניסה לנקות את שמו מהמפלה מול בוסניה בצורה הכי עלובה שיש: אין לי ברקוביץ' ורביבו, אין לי זמן עם השחקנים כמו מאמן ליגה, כמה שגרירים מובילים יש לי חוץ מרפאלוב ונאתכו? איפה אלירן עטר, שנשאר מחוץ לסגל לא מזמן בגלל עימות עם גוטמן, שיגיד לו: וכמה מאמנים כמו דוביד שוויצר יש לנו היום?
הדברים של גוטמן הם כמובן מופרכים. בעוד כמה ימים, כשהוא יתנצל וינסה למזער נזקים, כמנהגו בקודש, הוא בוודאי ייזכר ברמי גרשון, שלקח אליפות בבלגיה. בניר ביטון, שהפך לבורג משמעותי בסלטיק. בתומר חמד, חלוץ לגיטימי בליגה הספרדית כבר כמה שנים טובות. במונס דאבור, שמצטיין במדי גראסהופרס במשך שנתיים רצופות. בטוטו תמוז, שמחוזר על ידי סטיאווה בוקרשט וגם אם לא כבש לאחרונה, הוא חלוץ שהוכיח את עצמו בכל הרמות.
גוטמן יכול גם להיזכר שיש לו את שחקן הליגה הכי גדול והכדורגלן הכי משפיע ודומיננטי שהיה כאן מאז אבי נמני וכמובן, את נאתכו ורפאלוב, אבל הטיעון כבר מובן. המאמן חייבים לומר, צודק בדבר אחד (למרות שגם אם אתה צודק, אתה צריך להיות חכם לגבי התזמון של הדברים ולא לנקות את עצמך באמצע קמפיין): נבחרת ישראל באמת צריכה שכולם יהיו ממש טובים כדי לעלות למשהו. היא צריכה דור זהב אמיתי והחבורה הטובה למדי שיש היום לגוטמן הוכיחה סופית בבוסניה שהיא לא דור זהב. יש כמה שחקנים טובים, יש כמה שחקנים טובים מאוד, אבל בדור זהב אין כל כך הרבה חורים בעמדות מסוימות כמו בהגנה ובקישור האחורי.
אלא שכאן מגיע תפקיד המאמן. גוטמן מדבר על ברקוביץ' ורביבו, אבל בואו נזכיר לו עם אילו שחקנים אברהם גרנט העמיד כאן נבחרת שהייתה חזקה מנטלית וכזו שלא מרבה לטעות: עם אבי יחיאל, רביד גזל, עבאס סוואן, קלמי סבן, עם עמרי אפק כמגן ועם יגאל אנטבי. הנבחרת הזו, או בשפתו של גוטמן, "השחקנים האלה", רשמה תיקו מול צרפת במשחק הפתיחה של הקמפיין וחזרה עם 1:1 משוויץ במשחק שקבע מאוד. היא סיימה את הבית מעל אירלנד.
אפשר להתפלפל על הערך המוסף שגרנט הביא לנבחרת, על הטעם ועל הריח, אבל אי אפשר להתווכח על השורה התחתונה. גרנט הביא ערך מוסף לשחקן הישראלי כי הוא יותר ממאמן כדורגל טוב. הוא אישיות. בדומה לגוטמן, הוא עסוק כל הזמן בתקשורת, אבל להבדיל מהמאמן הלאומי הנוכחי, הוא יודע את הגבולות של המשחק הזה: הוא לעולם לא היה רומז כאלה דברים בזמן קמפיין, בטח כשיש עוד סיכוי ולכן, באופן גס, הוא גם ידע לקבל מהשחקנים חוסן שלא רואים בליגה הישראלית, עליה גוטמן כל כך התלונן. אם היום אומרים שדיוויד בלאט הקרין לא מעט מיכולת העמידות שלו לשחקנים בקליבלנד, מה תגידו על מאמן נבחרת שאחרי הניצחון על בוסניה אמר: "זו נקודת ציון שמוכיחה שהכדורגל הישראלי מסוגל אחרת" והיום טוען שלא לגמרי.
אפרופו ליגה ואפרופו מכבי תל אביב, שבה, לפי גוטמן, מותר לבן הרוש לטעות כפי שטעה בבוסניה: אצל ג'ורדי קרויף אולי מותר למגן לטעות, אבל למאמן אסור לדבר ככה. במיוחד למאמן בקבוצה מקצוענית בכירה. במיוחד למאמן נבחרת. קמפיין הנבחרת עדיין לא חתום, ממש לא, אבל גוטמן סגר אותו עם הרמזים העלובים שסיפק והתזמון האגואיסטי בו בחר להוציא את אשר על ליבו. כי כמו שלמה שרף, שקיבל דור הזהב ובזבז אותו, גם לגוטמן אין האישיות הגדולה שיכולה לשנות את המנטליות הירודה של נבחרת ישראל. אין לו את השפיץ של הנעל שהופכת מאמן טוב למאמן גדול באמת.