והימים, ימי ראשית הקיץ. עונת הכדורגל נגמרה. משחקי הנבחרות הם קוץ בתחת לכדורגלנים הבכירים, שמתקשים להאמין לאכזריות של המשבצים שדפקו להם את החופשה. השמש נהיית חמימה יותר ויותר, האינסטגרם מפוצץ בספורטאים שמתרברבים בחופשות הבריכה שלהם, כבר אמצע יוני, אוטוטו יולי, רוצים לנוח, למתוח רגליים, להירגע, להתכונן לעונה הבאה, ועדיין, בכל זאת, עדיין, למרות הכל, לא רואים באופק את סופה של ליגת הכדורסל הישראלית. עד מתי, לעזאזל, עד מתי? למה זה עוד לא נגמר?
ומילא אם היה מדובר בקרבות הרואיים על תארים היסטוריים, זו בסך הכל ליגת הכדורסל. אנשים בכל פעם מופתעים מחדש שהיא עדיין מתקיימת. נכנסים לאתרי האינטרנט, רוצים לקבל קצת עדכוני ספורט, קוראים על בלאט וחלון ההעברות וסטן ואוורינקה, ופתאום נדהמים לגלות בשולי הכותרות שזה עתה הסתיים לו קרב אדיר בין ראשון לציון לירושלים, והם בכלל לא ידעו שהוא מתרחש. וייתכן שזה היה בכותרת הראשית, אבל העין פשוט לא מסוגלת להיעצר על התמונה של השחקנים האלה, עם הגופיות האלה, ופשוט ממשיכה הלאה, מדפדפת מטה, מגוללת במהירות למשהו מעניין.
מי זאת בכלל ליגת הכדורסל הזאת, שמרשה לעצמה להימרח כל כך הרבה זמן? מי ממנהליה יוצא מנקודת הנחה שגם ככה מדובר בקהל שבוי, ואין לו בעיה לגרור אותה עד דלאידע, עד שאפילו הקבוצות והאוהדים לא יודעים מתי הגמר? על השחקנים אנחנו כבר לא מדברים, על תחושת המיאוס שלהם, על הדרישה מהם לגלות מוטיבציה ורעב כשכל מה שהם מבקשים לעצמם רק שזה ייגמר, על הצורך שלהם בפגרה ובמנוחה, גופנית ומנטלית, על חוסר הוודאות, על הלו"ז התמוה. ואנחנו כבר לא מדברים על הפגיעה בהכנה של הנבחרות, גם העתודה וגם הבוגרת, אם למישהו עוד אכפת מהן. אנחנו מדברים על הקהל. על האנשים שלשמם זה משוחק. האוהדים. למי נשאר כוח לעונה הזאת?
אז נכון, יש עוד ליגות בכירות באירופה שעדיין נמשכות ביוני, אבל אצלנו התחושה שהעונה הזאת כבר נמשכת נצח. שהיא עול. שהאריכו אותה בצורה מיותרת, רק כדי למשוך את הזמן. שהיה סיבוב אחד מיותר, שהפלייאוף מעוות בצורה אומללה. שיש יותר מדי משחקים של אילת, בזמן שהגמר הגדול יוכרע על הפרש סלים. שמורחים את הבלוף, כאילו כדי לטייח את השקר, אבל ככל שמורחים אותו יותר, כך הוא יותר נחשף. גם עכברי המשחק מביטים בכאב לצדדים, ורואים שהם זן נכחד.
זו תוצאה של ליגה שעושה הכל כדי להיכשל. ליגה שרק בודדים יודעים להגיד מהי שיטת המשחקים שלה, כמה סיבובים ולמה. ליגה שרק בודדים יכולים להגיד שם של יותר משחקן או שניים בקבוצות צמרת כמו ראשון לציון ואילת. ליגה מסוכסכת מבפנים, ששתי היריבות הגדולות שלה יצרו קואליציה מוזרה. ליגה נטולת שאיפות, שקבוצות הביניים שלה מסרבות בתוקף לחשוב בגדול ולשחק באירופה. ליגה שכל שנה מחליפה שיטה, ממציאה חוקים, מאלתרת תקנות. מחפשת זהות, ולא מצליחה. ליגה שגם בעונה עם מאבק אמיתי בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים עוד עלולה להיות מוכרעת בצורה מפוקפקת, עוד אליפות עם כוכבית. כאילו מטרתם העיקרית של מנהליה היא להוציא את הכיף.
ובינתיים, ביקום מקביל, הישראלים מתים על כדורסל. מדברים על זה, חיים את זה, אלה ימים של חגיגה. אם יש משהו שסדרת גמר ה-NBA הוכיחה, זה עד כמה עם ישראל חולה על המשחק. כמובן שהרבה יותר מכדורסל, העם אוהב הצלחות. ונכון שעיקר העניין בסיפור קליבלנד הוא בתוכחה לגויים וגאווה לאומית וענייני כבוד למיניהם. ובכל זאת, זה לא היה קורה בכדוריד. אנשים פה מתעוררים באמצע הלילה, שמים שעון לשלוש בבוקר, הורסים לעצמם ימים שלמים - בשביל לראות כדורסל. ואחר כך הם עטים על כל דיווח ברשת, מפשפשים באתרים אמריקאיים, מדברים ומנתחים ומתמוגגים - מכדורסל. ואחר כך, באותו היום ממש, בפריים טיים, בערוץ הלאומי, בשעה נוחה, קבוצות שלנו, בערים שלנו, תל אביב וירושלים, ראשון לציון ואילת - משחקות כדורסל - ואף אחד לא מסוגל לראות את זה.
ואחר כך עוד מתברר שחלק מאנשי הכדורסל בישראל התלוננו בפני העיתונאים על הסיקור המופרז של קליבלנד בהשוואה לסדרות חצי גמר הפלייאוף. לכו תסבירו להם למה העם מעדיף את לברון וסטף על פני זרים אירעיים. או מה ההבדל בין זהות להזדהות. לכו תסבירו להם למה בעצם זה הרבה מעבר לאיכות או לרמה, כי העם נסחף גם אחרי כדורסל הגנתי, אחרי הנחישות של שחקני קליבלנד, אחרי דלבדובה. לכו תסבירו להם כמה קסומה יכולה להיות סדרת פלייאוף, וכמה מהפכים ושינויים ודרמות היו לנו, ואולי עוד מצפים לנו. לכו תסבירו להם שזה לא קשור לכמות הישראלים, לחוק רוסי או לחוק הצעירים - אלא לרומנטיקה. זה לא רק פערי הרמות - אלה משחקים עם סקור נמוך, שמוכרעים על גליצ'ים וגודל הלב. לא מחפשים כדורסל מעולם אחר, אלא מסירות ומחויבות, מקצוענות והגשה, סיפור ודרמה. או בקיצור, כל מה שכבר שנים אין בכדורסל הישראלי.