פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עוד באירופה הם היו סקפטיים: על ההימנעות של קבוצות לשחק בחו"ל

        לקבוצות שאינן מכבי תל אביב או הפועל ירושלים אין סיבה הגיונית לשחק באירופה, מה שמונע מהשחקן הישראלי להתקדם. אז מי אחראי לזה? המנהלת, שצריכה להגדיר זאת כחובה. האוזמן על ההחלטה של אילת והמכשול היחיד שימנע ממנה לאתגר את מכבי תל אביב

        עוד באירופה הם היו סקפטיים: על ההימנעות של קבוצות לשחק בחו"ל

        1. סיומו של שלב רבע גמר הפלייאוף, מטבע הדברים, מציג בפנינו ארבע קבוצות שאמורות להיאבק על אליפות המדינה. טוב, נו, סתם צחקנו. שתי קבוצות אמורות להיאבק על תואר האליפות. ושתיהן, על פי פרסומים זרים, ישחקו בעונה הבאה ביורוליג.

        ומה לגבי האחרות? על פי פרסומים מהימנים והגיוניים, הפועל אילת איננה מעוניינת להשתתף (גם בעונה הבאה) במפעל אירופאי. גם מכבי ראשון לציון לא. וגם הפועל חולון לא. והפועל תל אביב. ומכבי חיפה. נמשיך?

        לקבוצות השלולית שאינן מכבי תל אביב או הפועל ירושלים יש מגוון סיבות מדוע לא. רובן הגיוניות לחלוטין. היסטורית, קבוצות ששיחקו באירופה הפסידו כסף. וחטפו בראש באירופה. וחטפו בראש גם בליגה, מול קבוצות רעננות יותר. סימוכין ותימוכין לטענות אלה יש למכביר.

        העניין הוא שזה לא אמור לעניין את מי שאמור לנהל את הכדורסל הישראלי.

        השתתפות במפעלים אירופאיים איננה זכות. היא חובה. קבוצות ליגת העל אמורות להיות מחויבות לייצג את הליגה הישראלית ואת הכדורסל הישראלי בתחרויות הרשמיות באירופה. בין אם הן רוצות ובין אם לאו. במיוחד כל עוד לא השעו אותנו עדיין מאירופה.

        שחקן הפועל אילת עמית שמחון (ניב אהרונסון)
        איך הוא יתקדם אם לא דרך שני משחקים בשבוע? עמית שמחון (צילום: ניב אהרונסון)

        עם כל הכבוד (ואין שום כבוד) לחוק הרוסי המטופש, שלא מקדם את הכדורסל או הכדורסלן הישראלי, הרי ששני משחקים בשבוע באופן סיסטמטי, עם קבוצות שנאלצות לבנות את הסגל שלהן בהתאם, הוא מהלך שאשכרה יכול לעזור לשפר כאן שחקנים. בלי אפליה מתקנת, בלי חוקי צעירים, בלי חוקים רוסיים ובלי בלבולי ראשים.

        וברגע שההשתתפות תהפוך להיות בבחינת מאסט עבור כולן, לא תישאר אף קבוצה כשהיא בעמדת נחיתות לעומת יריבה אחרת לשלולית.

        למה? כי (כמעט) כולן ישחקו פעמיים בשבוע. נסביר.

        אם אכן תקבל אף האלטרנטיבה מירושלים כרטיס ליורוליג, תואיל נא מנהלת הליגה היקרה להעביר החלטה לפיה שתי הקבוצות הבאות יחויבו לשחק ביורוקאפ. יחויבו. וארבע הנוספות בפלייאוף יחויבו לשחק ביורוצ'אלנג'. יחויבו. אין יותר אדריאטית, בלקנית, בלטית או ברונטית. ואין שחרורים ממפעל אירופאי. קבוצה שתסרב להשתתף – תספוג קנס בשיעור של כמה מאות אלפי שקלים חדשים (על דרך קיזוז מהתקציב שמוזרם מהמנהלת).

        לצד הסנקציות, מטבע הדברים, צריך לעשות כל מאמץ על מנת לתמרץ, לסייע ולתמוך כלכלית. אבל צריך להוריד מסדר היום את שיקול הדעת של הקבוצות.

        אוהדי עירוני קרית אתא (ברני ארדוב)
        רמה ירודה. מילס עם אוהדי קרית אתא (צילום: ברני ארדוב)

        2. סיום עונת הליגה הלאומית יצר באז לא קטן. סדרת הגמר של דרבי הקריות סיפקה דרמה, מתח ועניין. ובכלל, ליגת המשנה השנה הייתה צמודה, בלתי צפויה ואטרקטיבית. הכל טוב, עד שמתחילים לדבר על הכדורסל עצמו.

        כמי שעקב מקרוב אחר הליגה השנה, אין אלא לומר את האמת. זו הייתה אחת הליגות החלשות ביותר שנראו כאן. קבוצות שבשנים קודמות יכלו לדגדג מלמטה את המקומות שמובילים לפלייאוף התחרו כאן על המקום לליגת העל. וגם קרית גת וקרית אתא, בכל הכבוד הראוי, הן שתי קבוצות שברוב העונות הקודמות לא היה להן שום סיכוי לקחת אליפות.

        יש כל מיני נסיבות מקלות. החוק הרוסי אכן קידם לליגת העליונה שחקנים שמקומם בליגת המשנה. ועניינים כלכליים שונים ומשונים דרדרו לליגה השלישית שחקני ליגה לאומית ליגיטימיים. ובכלל, העונה הבאה אמורה להיות טובה יותר, עם הכניסה לליגה של באר שבע וקבוצת האוהדים מרמת גן. ואולי גם גלבוע.

        ועדיין, רמת הכדורסל העונה הייתה ירודה. קבוצות עם רמה נמוכה מדי של כשרון, שעל חלק גדול מהן קשה לומר שהן מאומנות מספיק.

        הבעיה הופכת חמורה במיוחד אם תרים בליגה השנייה אחר כישרונות צעירים שמתאימים לליגת העל. אי אפשר להגיד שאין בכלל פרוספקטים מתאימים כאלה. כן אפשר להגיד שיש, אולי, שניים או שלושה. לא יותר. וגם הם לא נראים בשלים לעשות את הקפיצה כבר עכשיו.

        אנחנו לא מדברים כאן על כאלה שכבר היו בליגה הראשונה, דוגמת הרביעיה הישראלית המובילה של האלופה מקרית גת (יוני ניר, אלעד הופמן, ליאור ליפשיץ וגל איתן). אנחנו מדברים על צעירים. צעירים אמיתיים. כאלה שבגזרת גיל 21 ומטה.

        מבט על הליגה הראשונה מגלה כי הישראלים המובילים הולכים ומזדקנים. אם תבחנו את מרבית הקטגוריות הסטטיסטיות, תראו שחלק הארי של המובילים הישראלים הם בגיל 29 צפונה.

        בקצב הזה, יכול להיות שאנחנו עוד נתגעגע לרמה שאנחנו מקבלים כיום בשתי הליגות הבכירות. יכול להיות שמכאן זה רק הולך ומתדרדר.

        שחקן הפועל אילת קאליף וואייט (מגד גוזני)
        לאילת יש את הכלים להתמודד מול מכבי תל אביב. וואייט (צילום: מגד גוזני)

        3. ברכות להפועל אילת ואריק שיבק על ההעפלה לחצי הגמר. אפשר להגיד על הקבוצה של הרציקוביץ' מה שרוצים, אבל לסיים ברביעיה הראשונה שלוש שנים ברציפות זה לא עניין שמובן מאליו.

        לאחר פתיחת עונה בעייתית וכן כניסה לא חלקה של אריק שיבק לנעליו של דן שמיר, משהו התייצב שם בסיבוב השלישי. אפשר לשים את האצבע את מספר נקודות מקצועיות ועל התאמות שבוצעו שם, דוגמת הרחבת הרוטציה והקניית ביטחון עצמי לשחקנים שנבלו בשלבים מוקדמים יותר. לא פחות חשוב, נדמה שבאילת פשוט הצליחו להחזיק את הקבוצה. להבדיל מקבוצות אחרות בשלולית שנבלו וקמלו ככל שהעונה התקדמה, כמו הפועל תל אביב, נס ציונה וחולוניה.

        על הנייר, יש לאילת את הכלים כדי לייצר סדרה מול מכבי. יש קו אחורי סופר התקפי ומוכשר בדמות אפיק נסים וקאליף וואייט (איך לעזאזל הפך הפרוספקט מטמפל להיות שחקן ספסל באילת?). יש פורוורדים אתלטיים כמו פאלמר ואסברי שיכולים לתת פייט לעדיפות של הצהובים בפרמטר הזה + לייצר הרכב סמול בול מרתיע. יש גם קשיחות בקו הקדמי עם יוטר ואלישי כדיר (בעונה מצוינת).

        ספק גדול אם יש את האופי המתאים.