"ברבע האחרון שיחקתי יותר מדי לבד, היו יותר מדי מהלכי אחד על אחד שלי. נתתי לשעון ה-24 לעבור במהירות גבוהה מדי. המסירות שלי הגיעו לשחקנים מאוחר מדי, הם לא היו יכולים לעשות שום דבר מלבד לזרוק או לאבד. אני חייב לעשות עבודה טובה יותר, לא להגיע לסוף שעון ולקלוע באחוזים גבוהים יותר. אני מודע לכך שזאת בעיה"
(לברון ג'יימס, בסיום משחק 1 בגמר המזרח)
קשה היה לפספס את חוסר שביעות הרצון והחשש של מלך אוהיו בין השורות. המשחק ההוא מול אטלנטה אמנם הסתיים בניצחון, אבל אולי סימל נקודת משבר באמון של לברון בשיטה ההתקפית של קליבלנד. לאורך כל העונה נשמעו טענות חוזרות ונשנות על הנטייה של הקאבס להסתמך בצורה מוגזמת על לברון, במיוחד בסיומות של משחקים ובדקות הכרעה. אחת לזמן מה צצו טענות על סגנון המשחק הסוליסטי שהשרישו צוות המאמנים של קליבלנד בראשותו של דיוויד בלאט. האקסיומה הבסיסית ביותר היא כזאת: כדורסל הוא משחק קבוצתי. שחקן יחיד, טוב ככל שיהיה, לא יוכל לנצח משחקים לאורך זמן כל עוד לא יאפשר לאחרים לשאת בנטל. והרי לימדו אותנו מינקות שכדורסל אינדיבידואלי לא מביא ניצחונות.
ההכרה הזאת חלחלה גם ללברון. גם הוא פקפק.
שלושה שבועות עברו. לא רק שהקאבס לא חדלו מסגנונם המושמץ, הם אפילו לקחו אותו לנקודת קיצון ושכללו אותו. והנה, הפלא ופלא, המומנטום מסרב להיעצר. הניצחונות ממשיכים להגיע, ולא מול פראיירית מהמזרח, אלא מול המשוכה הגבוהה ביותר ב-NBA העונה. עכשיו גם לברון נשמע מפויס יותר. על הכדורסל של הקאבס הוא מעיד ש"מי שמחפש כדורסל חמוד וסקסי, לא ימצא אותו אצלנו". על אחוזי הקליעה הנמוכים שלו, או על מספר הזריקות הבלתי נתפס שלו, הוא מוחל ואומר כי "שבע שנים תמימות עבדתי כדי לשפר את היעילות ההתקפית שלי, עד העונה. לזרוק כל כך הרבה כמו שאני זורק בגמר זה לא האופי שלי, אבל אין לי ברירה אחרת".
ככה זה כשעולים על נוסחה מכוערת ומנצחת גם יחד.
4:00, ערוץ 5: קליבלנד-גולדן סטייט במשחק 4 בגמר
איך "הלוחם האוסטרלי המושלם" הפך לחבר הכי טוב של לברון?
בלאט: "דלבדובה? כבר בהתחלה הבנתי במי מדובר"
גריפין לשליח וואלה: "גם אם ניקח אליפות בלאט לא יקבל קרדיט"
סדרת הגמר הכי מרשימה אי פעם? דיון באולפן וואלה
רבות דובר בהגנה של הקאבס, שמצליחה למרר לספלאש בראדרס את החיים ומוציאה את העוקץ מהשטף ההתקפי המוכר של גולדן סטייט. מה שלא קיבל תשומת לב מספקת הוא העובדה שהנוקאאוט הטקטי של הקאבס, לפחות עד לשלב זה של הסדרה, הושג לא פחות בזכות ההתקפה שלה, שהיא בעצמה נדבך חשוב בעצירה ההגנתית של קרי וחבריו. סגנון ההתקפה הצנטרליסטי של הקאבס, שכל כולו ממוקד בלברון, משחק תפקיד חשוב מאין כמותו בשליטה שלהם בסדרה. פרימיטיבי, מיושן, לא אסתטי, מעורר דחייה, מוציא את החשק מה שלא תגידו כנראה יהיה נכון אבל העובדות מדברות בעד עצמן. השיטה מוכיחה את עצמה, ובגדול. ובגמר, על רקע המאסטר פלאן של בלאט להתמודדות עם יריבה דומיננטית כמו הווריירס, היא הפכה אולי לטקטיקה הכי חשובה ומכרעת.
למרות שקליבלנד מנסה בכל מאודה להתנער מתיוגה כאנדרדוג, הדבר הכי חשוב שהיא הבינה לקראת הסדרה הוא שהיא כזאת ועוד איך. לכן את טקטיקת הבידודים שאפיינה אותה במשך שלבים העונה היא הפכה למשנה סדורה של ממש. כמה שפחות מסירות, כמה שפחות איבודים, כמה שיותר לברון, כמה שיותר לנגוס בשעון ה-24. בהיעדר כלים מתאימים לעימות חזיתי עם הווריירס, קליבלנד כופה מלחמת התשה. למעשה, גם ההתקפה שלה היא כלי התגוננות. במציאות שכזו המושג 'תן ולך' מקבל משמעות אחרת לגמרי. יותר כמו תן את הכדור ללברון, ולך תשתה גייטורייד על הספסל.
מעטים האמינו שקליבלנד תוכל להפיק תועלת רבה מאסטרטגיה התקפית שכזו. זה, למשל, מה שכתב פרשן ESPN טום האברסטרו לקראת חצי גמר המזרח: "ממוצע הבידודים של לברון בסדרה מול בוסטון עמד על 11.2 למשחק, הרבה מעל כל שחקן אחר ב-NBA. הבעיה היא שהוא לא מספיק אתלט כדי לעמוד בזה. אולי בקליבלנד של לפני חמש עונות הוא יכול היה לצלוח את זה, אבל בגיל 30 אין לו את האתלטיות והכוח הפיזי כדי להתמודד עם זה כמו שצריך. נוצר מצב שהטקטיקה הזאת לא יעילה, מעבר לעובדה שפשוט לא כיף לצפות בזה. ובכלל, אם אתה חבר לקבוצה של לברון ואתה עומד בפינה וצופה בו הולך על שלושה שחקנים, בטוח שכל האוויר מהריאות יוצא לך".
מאז, ממוצע הבידודים של לברון רק הלך וגדל. בשלושת משחקי סדרת הגמר עד כה הוא נעצר על 16.3 בידודים למשחק, נתון פסיכי לחלוטין ויותר מכפול ביחס לממוצע הבידודים שלו בעונות קודמות במיאמי. אחוז השימוש של הקבוצה בו תפח לממדים בלתי נתפסים. גם הסטטיסטיקה הפשוטה מספרת את סיפור הדומיננטיות העצומה של לברון. מתוך 154 דקות עד כה בסדרה, לברון שיחק 142. הוא קלע 123 דקות, ממוצע של כמעט נקודה לדקה. מספר הזריקות שלו בסדרה עומד על 107, ממוצע של 35.6 נקודות למשחק - כפול מהממוצע שלו בשאר העונה (18.5). במשחק 3 הוא חדר לאזור הצבע 23 פעמים, כמעט פני שניים יותר מהממוצע של החודר הטוב בליגה, טייריק אוונס (11.9). זה לא אסתטי, לעתים זה אפילו קשה מאוד לצפייה וזה גורם לצניחה ביעילות ההתקפית של לברון, אבל במקרו זו התשתית לעצירה ולהאטה של גולדן סטייט העדיפה.
עד כמה קליבלנד משבשת לגולדן סטייט את סגנון משחק? בשלושת המשחקים בסדרה עד כה הם הורידו את הווריירס, הקבוצה המהירה בליגה עם ממוצע של 100.6 פוזשנים למשחק, לממוצע של 93.7; הם קיזזו את הנקודות של הווריירס בהתקפות מתפרצות מ-21 בעונה הרגילה ל-11.7 בגמר, כולל ארבע נקודות בלבד במשחק 3; ובשני המשחקים האחרונים הם הגבילו אותם לפחות מ-60 נקודות אחרי שלושה רבעים, מה שלא קרה בכלל העונה.
"בזמן שכולם ציפו שקליבלנד תתרפס בפני גולדן סטייט ללא קיירי אירווינג, היא בנתה לעצמה זהות חדשה", כתב הפרשן ג'ונתן טג'רקס ב-REALGM. "ההיעדרות של קיירי וקווין לאב פישטה את ההתקפה של הקאבס והעבירה את האחריות לידיים של לברון באופן בלעדי. הכדורסל הזה לא יפה, אבל יעיל להפליא. המפתח עבור קליבלנד היה למנוע התקפות מתפרצות ומעבר מהווריירס, ולשלוט במספר הפוזשנים. היכולת של גולדן סטייט לכפות איבודים, ללחוץ על הכדור ולהציג הגנה אקטיבית גרמה לה להיות כמעט בלתי מנוצחת בעונה הרגילה. ובכן, תוכנית המשחק הזאת אפילו לא חצי אפקטיבית כשלברון מחזיק בכדור במשך 15 שניות, ואז מחליט אם הוא רוצה לזרוק או למסור".
נראה שכולם בקליבלנד יוצאים נשכרים מהסגנון הזה, ומצליחים בזכותו להישאר עם הראש מעל המים למרות הרוטציה הקצרה והצרות הפיזיולוגיות המרובות. "בזכות הסגנון דלבדובה ושאמפרט, שממילא מרבים לאבד, נחים בהתקפה ונותרות להם מספיק אנרגיות כדי להישאר כל כך אקטיביים בהגנה. האריסון בארנס ואנדרה איגודאלה נשחקים בהגנה על לברון, וברוב המקרים לא מצליחים לתרום התקפית. דריימונד גרין מאבד לגמרי את הביטחון. לאסטרטגיה הזאת יש רווח צדדי עצום", כתב טום זילר מ-SBNATION.
אם יוצאים לרגע ממשאלת הלב הישראלית, שנוטה אוטומטית לטובת דיוויד בלאט, ברור שבסדרה הזאת יש בני אור ובני חושך. סיפור חזרתו של לברון לאוהיו שלמדה לאהוב ולשנוא אותו מעורר אמפתיה, אבל כשבוחנים את הכדורסל של שתי הקבוצות, החלוקה די ברורה: גולדן סטייט היא זו שהציגה את הכדורסל החיובי, הסוחף, המרגש יותר. היא הקבוצה שמעוררת השראה, שמציתה את הדמיון.
מנגד, קליבלנד הייתה רחוקה מלהלהיב לאורך העונה. אם לא די בכך, היא מייצגת, במיוחד בגרסתה הנוכחית, את ההפך הגמור מהטרנד החם ב-NBA מבית מדרשו של גרג פופוביץ': הנעת הכדור שלה מינימלית בלבד, והיא גאה בכך; היא תלויה במטאור יחיד וכל יכול; היא מסתמכת על בידודים; והיא משחקת בקצב איטי.
בחלוקה גסה, אפשר לומר שגולדן סטייט היא העתיד. היא מרבה לזרוק משלוש, כמו במגמה השלטת בליגה. הכדור זז בזריזות בין הידיים, כפי שפופוביץ' ושליחיו בליגה מטיפים. הם שולפים זריקות מהירות בהתקפה, בהתאם לבשורה שהפיץ מייק ד'אנטוני והתקפת שבע השניות שלו בפיניקס. קליבלנד, בטח בתצורתה הנוכחית, מחזירה את ה-NBA לאחור במובן מסוים.
אמנם גם היא הרבתה לזרוק משלוש או מסלים מקרבת הטבעת, כמיטב המסורת החדשה של חובבי הסטטיסטיקות המתקדמות, אבל בגמר היא מעט זנחה את הקו הזה. כתוצאה מכך, לברון זורק הרבה יותר מחצי מרחק, כביכול הזריקה הכי גרועה בכדורסל ובמשחק 3 הקאבס זורקים בצורה מבוקרת לחלוטין מחוץ לקשת (21 ניסיונות). אליפות שלה עלולה להביא ברטרו את הכדורסל הפשטני ותלוי הכוכבים. כי אם קליבלנד זכתה באליפות עם וואן מן שואו, למה שזה לא יצליח, במידה כזאת או אחרת, גם אצל אחרות?
