אזהרת טורנדו בחוץ, טורנדו רגשי בפנים. איזה משחק קיבלנו בטויוטה סנטר, עם ניצחון משכנע של יוסטון מבלי ששמטה את היתרון לרגע אחד. הטקסנים עלו ל-0:4 בפוסט-סיזן במשחקי הדחה, ושוב נתנו הצגה כשגבם אל הקיר. בניגוד לכמה מהענפים המקצוענים האחרים בארה"ב, ב-NBA אף קבוצה לא חזרה מפיגור 3:0, כידוע. אך עכשיו, כשהרוקטס השיגו את הניצחון הראשון שלהם בסדרה, עליהם לחשוב על הסטטיסטיקה הזו כסמנטית בלבד הפעם האחרונה שהם חזרו מפיגור 3:1 הייתה בסדרה שקדמה לזו, ופתאום המשימה נראית כמעט ברת ביצוע. היא לא, אגב, אבל זה לא מוריד פסיק מההצגה של הרוקטס, או מהעובדה שהם עצמם חייבים להמשיך להאמין.
יוסטון היא קבוצה של אתלטים מודולריים שלא מפסיקים לתקוף אותך משני הצדדים של הכדור. חלוקת הזריקות הקיצונית שלהם מבטיחה להם את הסיכוי המקסימלי לחזור למשחקים שנראים אבודים, או למתוח הפרשים קטנים לפערים רציניים בן רגע. היא לא הקבוצה הכי מוכשרת במערב, ברוטציה שלה חסרים שני שחקני מפתח, אך איש לא ייקח מחניכיו של קווין מקהייל את ההתקדמות של העונה הזו, או את ההשלכות שלה לעונה הבאה.
הטילים פתחו עם רבע ראשון היסטורי, וקבעו שיא עונתי ברבע של 45 נקודות במטח לוהט שאיים על שלמותה של הרשת. הלוחמים רק החלו לטפס במעלה הבור העמוק שחפרו לעצמם, אלא שאז טרבור אריזה הגיע מתחת לסל במתפרצת, וסטפן קרי עלה מאחוריו לניסיון חסימה. הפציעה של קרי נטלה את רוח החיים מהמשחק הזה, והחזיקה אותה כבת ערובה דקות ארוכות, עד שגילינו שהבחור בסדר. אלי הכדורסל זועמים על כולנו, אבל על מה? הפציעות המעיקות הפכו לדבר הכי עקבי בפלייאוף, והרשימה ארוכה כמעט כמו שהיא מדכאת. לקראת סוף המשחק האוהדים באולם התבקשו להישאר בפנים בגלל מזג אוויר קיצוני באזור. האם השלב הבא יהיה המבול הגדול?
בלאט: "אנחנו צריכים את קיירי על המגרש, אבל לא נסכן אותו"
כל אחד בדרכו שלו: קרב הקרדיטים על ההצלחה של קליבלנד מיותר
בזמנים כאלה חשוב שנתרכז בכדורסל. לאורך כל המשחק יוסטון השיגה את הזריקות שהיו האופציה הראשונה שלה בהתקפה, וקלעה אותן. חדירות עד לטבעת מהאמצע, שלשות בכל צבעי הקשת, אליהן עוד נגיע. גולדן סטייט התחילה את המשחק בווייב נונשלנטי, אבל אחרי הרבע הראשון ולאחריו הפציעה המלחיצה של ה-MVP, ציפינו שרמת האינטנסיביות והריכוז יעלו. במצב של 0:3 בסדרה, אחרי שהנחילו ליריבתם את התבוסה הכי גדולה שספגה בהיסטוריית הפלייאוף שלה בבית, חטא השאננות הוא כמעט בלתי נמנע כנראה, אבל כמוהו גם העונש שבעקבותיו. אה, וליאנדרו ברבוסה לא צריך לשמור על ג'יימס הארדן בשום אופן.
במהלך רוב הרבע האחרון ההפרש זיגזג בן שש ל-16. יוסטון החזיקה מעמד מול הריצות של גולדן סטייט. נואש, פנה סטיב קר להאק-א-סמית'. המאמן של הווריורס השתמש בטקטיקה לפרקים קצרים לאורך המשחק, ובחן את שלושת החשודים המיידים של הרוקטס לפני שבחר לקשור את גורלו בזריקות העונשין של סמית'. בצדק, ג'יי-סמוב סיים עם 3 מ-12 מהקו, והרוקטס ביצעו עבירה מכוונת משלהם רק כדי להוריד אותו מהפרקט ולגאול אותו מייסוריו, אבל זה היה פשוט מאוחר מדי עבור הווריורס, בערב שבו הטילים נלחמים על הגאווה שלהם בבית.
ככלל, הסיבות לניצחון המרשים הפכו גם לתקווה קלושה למהפך תקדימי. גם לגולדן סטייט יש לא מעט מה לאסוף מההפסד המפכח. הנה כמה מסקנות ועובדות שניתן לקחת מהמשחק, ולהשליכן על עתיד הסדרה.
שיא השלשות במשחק פלייאוף נשבר במשחק הזה 37 שלשות בין שתי הקבוצות. בהתחשב בכיוון הכללי שבו מתקדם המשחק המודרני, זה רק הולם שייקבע שיא חדש, ושאלה יהיו שתי הקבוצות החתומות עליו. מי אם לא סטפן קרי היה זה שתפר את השלשה ה-34 ששברה את השיא הקודם, אשר נקבע ב-1996 במשחק בין יוסטון לסיאטל סופרסוניקס. גם שיא הזריקות נשבר, עם מטווח של 78 (!) זריקות משותפות מחוץ לקשת. השלשה של הארדן מ-24 מטרים הגיעה כמה עשיריות שנייה אחרי הבאזר ולא נחשבה. אוף.
ג'יימס הארדן נותן סדרה לספרים. קצת מוזר לומר בהתחשב במצב של הקבוצה שלו, אבל המשחק האחרון לא מותיר בדל של ספק בעניין. על אף שהיה המועמד הכי רציני לתואר ה-MVP מבין אלה שלא זכו, ישנה דעת מיעוט הגורסת שהארדן עדיין לא מוערך דיו. הדרך שבה הוא משחק וחושב את המשחק, בשילוב עם הסט היכולות הייחודי שלו הופכים אותו לפשוט מרתק לצפייה. הארדן הוא סקורר יעיל מאין כמוהו, ופליי-מייקר משובח שמייתר לחלוטין את הצורך ברכז אמתי לידו. ההתקפה של יוסטון נבנתה סביב הכישרון שלו, והיא רוכבת עליו עד לשלב הארבע האחרונות. היכולת האדירה שלו לסחוט עבירות לעולם לא תהיה פופולארית, כמובן, אבל נמצא פיצוי ראוי על כך. כשהמצלמה מתמקדת בפניו על קו העונשין, אין לי כיף יותר מלספור כמה דברים נתקעו לו בזקן במהלך המשחק. במשחק 4 הוא ענה עם 45 נקודות ותשעה ריבאונדים למשחק 3 שבו קרי הפציץ 40. המערבון האפי של המאבק בין השניים שווה כל רגע.
הדיון מהקיץ האחרון על השוטינג גארד הטוב בליגה נסגר עד להודעה חדשה, לידיעת כל מי שלא היה מרוכז במהלך העונה הרגילה. קליי תומפסון הוא לא כוכב. לפחות לא בינתיים. וקשה לומר זאת בקול רם, והוא באמת התפוצץ במשחק הזה כשהמצב של הווריורס זעק לכך, אך עם זאת, בהתקפה סופר-מגוונת שבה כולם יודעים לעשות הכול, קליי מתפקד בתור השפיץ המסיים, והוא בינוני בכל פעולה אחרת. קבלת ההחלטות שלו יכולה להיות בעייתית מאוד לעיתים, והוא תלוי בחבריו לקבוצה ובשטף ההתקפי באופן שפשוט לא מאפשר לתת לו את התואר המחייב. את המשחק הזה הוא סיים עם 24 נקודות ושש שלשות, אך לאורך הסדרה טרבור אריזה ארז אותו באופן הרמטי כמעט. ברבע הרביעי הוא הצליח לפצח את המאץ'-אפ הזה, לפחות לכמה דקות לא יציבות של אריזה, אבל תומפסון עדיין רחוק מהרמה של הקרדיט שהוא מקבל.
ועם בכוכבים עם כוכבית עסקינן, הרבה נאמר על הווארד ועל המוכנות שלו לקחת תפקיד מוקטן בהתקפה למען טובת הכלל. עם איך שהארדן משחק, אני לא בטוח אם יש לדווייט אלטרנטיבה. כל הגדלה מלאכותית של הנטל ההתקפי שלו פוגעת בקבוצה באופן מובהק מדי. ואם זה המצב עדיף לכל המעורבים בעניין לתת להווארד את הכבוד המאולץ על ה"הקרבה" שלו. לאורך הקריירה שלו לדווייט תמיד היה אגו מגודל ורגיש, ואם זה הנרטיב המתבקש כדי לפייס את העוגן ההגנתי שלהם, הרוקטס יספקו זאת בחפץ לב. איך שלא נהפוך את זה, הווארד הוא לא אותו מפלצת שהיה בתקופת שלו באורלנדו. הימים האלה עברו. העבירה המכוונת שביצע לפניו של אנדרו בוגוט עוד עשויה להשתדרג לעבירה מכוונת מדרגה שנייה, מה שירחיק אותו מהמשחק החמישי בסדרה. הליגה תשקול את צעדיה בזהירות, שכן החלטה כזו עלולה להיות בעלת השלכות סופניות עבור יוסטון.
דריימונד גרין סיים הופעה הרואית עם העבירה הששית שלו כשנותרו 3:10 דקות על השעון. שורת הבוקסקור של גרין הייתה כל מה שאפשר לבקש מהטווינר שלך בעמדה ארבע: 21 נקודות, 15 כדורים חוזרים, ארבעה אסיסטים וחמש חסימות. גרין הוא הלב של הקבוצה. הוא גם הפה שלה, וכל משחק שהוא לא חוטף עבירה טכנית מפתיע מחדש.
הסדרה חוזרת למפרץ ביום חמישי לפנות בוקר. באורקל ארינה מלא עד אפס מקום האוהדים יחרישו אוזניים, בתקווה לראות את קבוצתם עולה לגמר ראשון מאז שלהקת "אבבא" הייתה רלוונטית. ה"רורקל ארינה" המפורסם רוצה היסטוריה במשחק החמישי בסדרה, ומצופה מגולדן סטייט להנחית את המכה המסיימת, אבל אם יש קבוצה שמסוגלת לזרוע פחד אחרי פיגור 3:0, הרי שהיא תתייצב ממול. לפחות נסתובב עם ההרגשה הזאת עד לג'אמפ-בול.
לטוויטר של אורן לוי