בדיעבד קל להגיד שזה היה צפוי, עניין של זמן, פצצה שמתקתקת את סופה לאחור. בדיעבד ניתן להצביע על כל סימני הדרך, ובכל זאת, כש-ESPN הודיעו ביום שישי על עזיבתו של ביל סימונס עם תום חוזהו בעוד ארבעה חודשים, האדמה שהיא תקשורת הספורט האמריקאית רעדה. לא בכל יום עיתונאי הספורט הפופולרי והחשוב בתבל עיתונאי כמעט מכונן, לטוב או לרע מחליף מקום עבודה, אבל גם זה רק חלק מהעניין: אם ביל סימונס סתם היה עוזב את ESPN, סתם היה מסיים את חוזהו וממשיך הלאה, מילא. העניין הוא כל מה שאנחנו עדיין לא יודעים הסיבות (משני הצדדים), המשמעויות (לשני הצדדים), העתיד (של שני הצדדים), וגם, למרבה הצער, העניין הוא של השאלה הפילוסופית ההיא שעלולה להפוך די מהותית בעתיד הקרוב.
עד כמה חופשי הוא, חופש הביטוי הזה שכל הזמן מדברים עליו?
את סיפורו של סימונס "הספורטס גאי" הבאנו בהרחבה באתר זה ב-2012. על רגל אחת: מברטנדר בבוסטון לעובד זוטר ב"בוסטון הראלד" לכותב טורים ב-ESPN, לכותב טורים מאוד פופולרי ב-ESPN, למגה-טאלנט שהפך לאימפריה של איש אחד, כזו הכוללת את אחד הפודקסטים הפופולאריים בהיסטוריה ("The BS Report"), מעורבות ישירה בסדרת סרטי הספורט הטובה בכל הזמנים ("30 על 30") והקמת אתר נפרד שזוכה להערכה רבה מאוד ("גרנטלנד"). הכל בזכות נקודת מבט ייחודית, לפחות במציאות של תחילת שנות האלפיים: כותב שכותב קודם כל כאוהד, ורק אחר כך (אם בכלל) כעיתונאי. תוסיפו אינספור רפרנסים לתרבות הפופולארית, וקיבלתם מתכון לא רע ליצירת קהל מעריצים עצום (כרגע יש לו 3.72 מיליון עוקבים בטוויטר, יותר מרוב העיתונאים בתבל, ולמעלה מחצי מיליון עוקבים בפייסבוק).
אלא שככל שסימונס נסק מעלה, כך נסק גם האגו שלו והחבל שקיבל ממעסיקיו, חבל בו השתמש כדי להפוך כל כך פופולרי מחד, שימש גם לתליה עצמית מאידך. גם בשערוריות בהן היה מעורב עסקנו כאן בעבר, ובכל זאת, חשוב להתעכב על אחת ספציפית ומכוננת. בספטמבר 2014 ביקר בפודקסט שלו את הקומישנר של ה-NFL רוג'ר גודל על מעורבותו (או, ליתר דיוק, אי-מעורבותו) בפרשת שחקן הפוטבול ריי רייס שחבט באשתו, ואמר: "גודל משקר. אני חושב שהבחור הזה משקר. אם תשים אותו במכונת אמת, הוא ייכשל. כל האנשים שמעמידים פנים כאילו הם לא ידעו זה פאקינג בולשיט... אני מקווה מאוד שמישהו יתקשר אלי או ישלח לי אימייל ויגיד שאני בצרות על מה שאמרתי על רוג'ר גודל. אם מישהו ידבר איתי, אצא לציבור עם זה. תעזבו אותי בשקט. הקומישנר שקרן ואני יכול לדבר על זה בפודקסט שלי".
כן, הוא בהחלט יכול היה לדבר על כך בפודקסט שלו, אבל היו לכך השלכות גדולות: סימונס הושעה לשלושה שבועות ההשעיה השנייה באורכה בתולדות ESPN כששבועיים מתוכם היו אמורים להיות נטולי-שכר. כשהסתכל בתלוש המשכורת שלו, הבחין שדווקא קיבל משכורת מלאה וראה בכך מחווה של שלום: אולי ESPN בסך הכל גינתה את דבריו באופן פומבי והענישה אותו למראית עין, אך לא יותר. אלא שבתלוש המשכורת שהגיע בחג המולד סימונס נדהם לגלות שבעצם לא קיבל תשלום על השבועיים המדוברים ("זה לא כמו לשים לו ראש של סוס במיטה, אבל המשמעות היתה ברורה", נכתב ב"אקספרס ניוז"). בנקודה הזאת, כך על פי מגזין "ואניטי פייר", "לסימונס נמאס. הסיכויים שיישאר ב-ESPN מאותה נקודה והלאה הפכו פחות ופחות סבירים".
אדם ממוצע שהיה רוצה לשמור על משרתו יותר מכל דבר אחר, היה מבין את הרמז וסותם את הפה כשזה מגיע לגודל אחד השותפים החשובים ביותר של ESPN, שמקבל ממנה משהו כמו שני מיליארד לשנה על זכויות שידור ה-NFL.
אבל ביל סימונס הוא לא האדם הממוצע, ואם יש דבר שהוא עדיין לא למד לעשות ב-45 שנותיו בעולם הזה, זה לסתום את הפה.
ביום חמישי שעבר התקשר סימונס לתכנית הרדיו של דן פטריק (שבעצמו עזב את ESPN ב-2007) כדי לדון בפרשת "דיפלייט-גייט" - במרכזה ניו אינגלנד הוציאה אוויר מהכדורים טרם גמר ה-AFC לפני ארבעה חודשים, ורק השבוע נענשה על כך. שלא במפתיע, הספורטס גאי ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף שוב את רוג'ר גודל: "הוא התמודד עם כל כך הרבה דברים בצורה כל כך רעה שזה הגיע לנקודה בה, בדבר הזה, לקחו לו ארבעה חודשים לשחרר את הדוח... והוא ידע שהיה שם משהו. הוא ידע את התוצאות לפני שהדוח שוחרר לציבור ועדיין אין לו אשכים חסונים לעשות משהו עד שיבין את תגובת הציבור (אייטמים שלמים כבר נכתבו על המונח הזה בו סימונס השתמש - "אשכים חסונים", testicular fortitude, באנגלית)".
(הקטע המעניין מתחיל ב-8:20)
"סימונס תמיד האמין שהוא יכול לעשות את עבודתו היטב רק אם יהיה חופשי להגיד מה שהוא חושב בכל נושא, אפילו אם זה מכוון כלפי גודל. ההופעה אצל פטריק, לעומת זאת, היוותה נקודת שבר", כתב ג'יימס אנדרו מילר, שאחראי לביוגרפיה Those Guys Have All the Fun על ESPN. במובנים רבים, זה היה סימונס קלאסי: מדבר על הנושא האחד עליו כביכול אסור לו לדבר, מבקר את האדם האחד שכביכול אסור לו לבקר, בין אם מתוך ילדותיות ועשיית-דווקא, התעקשות לתקוע עמוק יותר את דגל חופש הביטוי, או (וזו כנראה האפשרות הכי פחות סבירה) משום שהנושא באמת בער בו.
המנחה דן פטריק אמר שלאחר ההשעיה ההיא, בשנה שעברה, "ספינת האם בוודאי העמידה אותו במקום כי הם שותפים עסקיים של ה-NFL. בוודאי אמרו לו - אני לא יודע את זה בוודאות - היי, אל תגיד שום דבר על הקומישנר... ואז אתה מדבר על היעדר "אשכים חסונים"... אני משוכנע שהדברים הללו לא עברו היטב בספינת האם". הנה הקטע המלא:
24 שעות חלפו מאז הראיון אל פטריק, ועד שג'ון סקיפר, נשיא ESPN, אמר ל"ניו יורק טיימס": "החלטתי היום שלא נאריך את חוזהו של ביל סימונס. היינו במגעים, והיה ברור שזה הזמן הנכון לעבור הלאה. מערכת היחסים של ESPN עם ביל עזרה לשני הצדדים - הוא ייצר תוכן מצוין עבורנו לאורך השנים, ו-ESPN סיפקה לו הרבה הזדמנויות חדשות לפרוש כנפיים. אנחנו מאחלים הצלחה לביל בפרק הבא בקריירה". ספק אם סימונס האמין שזה יקרה ככה שדווקא ג'ון סקיפר, אחד החסידים הגדולים שלו בעולם, יהיה זה שיפטרו, והוא יידע על כך לא משיחת טלפון אמפתית, אלא ממבט בפיד הטוויטר שלו (ובכך, למעשה, חילקה ESPN את הסטירה הראשונה ולא אפשרה לטאלנט לצאת ראשון עם הצד שלו לסיפור).
ב-2011 סקיפר הפך ממנהל לנשיא הרשת, ובעוד היה לסימונס גב, לכאורה, מהנשיא, ביום יום האנשים שמעליו לא תמיד חפצו בטובתו המלאה. גם כוחו של ג'ון וולש, העורך האגדי שהביאו לאתר ב-2001 וחסיד גדול נוסף של סימונס, החל להצטמצם. וכשאין לך גב משתיים מהדמויות הכוחניות ביותר בחברה, אתה בצרות. כמעט לכל אורך הקריירה שמע סימונס טענות על סגנונו האנטי-עיתונאי (כביכול), על הגרפומניה. היו שהגדירו את הכתיבה שלו כ"אוננות ספרותית" אוננות שלעתים נמשכה 6,000 מילה פר טור והיו שצרכו בשמחה כל מה שיצא ממקלדתו. גם אם זה אומר 464 עמודים בספרו הראשון, על האליפות של בוסטון רד סוקס אהובתו, או 752 עמודים בספר הכדורסל שכתב. ספק אם מישהו אמר לו לקצר; ספק גדול עוד יותר אם הקשיב.
"רבים ברשת חשבו שלסימונס, שניהל את האימפריה הקטנה שלו הרחק בלוס אנג'לס, יש תחושת זכאות גבוהה, והוא התנהל כאילו החוקים לא חלו עליו. הם סלדו מהעובדה שהוא חיפש, ולעתים קיבל, משקל גדול בקבלת ההחלטות והמדיניות משהטאלנטים בדרך כלל קיבלו", כתב ג'יימס אנדרו מילר ב"ואניטי פייר", והמשיל את סימונס לאיקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונכווה: "הוא לא חישב כראוי כמה ESPN העריכה אותו ואת הכישורים הייחודיים שלו. אולי גם שכח את חוק החברה הקרדינאלי: אף אחד, אבל אף אחד, לא יותר גדול מארבע האותיות".
ג'יי מריוטי, שפוטר מ-ESPN ב-2010 בשל בעיות משמעת מחוץ לעבודה, השתמש במושג Superfan - אוהד-על - כדי לתאר את סימונס כשצייץ: "ESPN יצרה סופרפן, ועכשיו ESPN מבטלת אותו. סופרפנס לא אמיתיים והם לא יכולים להישאר לנצח". בטור שכתב ל"סן פרנסיסקו אקזמינר", הרחיב: "ESPN צריכה להתבייש שנתנה לו כל כך הרבה כוח לאורך כל כך הרבה שנים. לא הייתי מעסיק את ביל סימונס בגוף התקשרות שלי אם היה מגיש בקשת העסקה. הסטנדרטים שלנו גבוהים מדי".
ב-2010 חתם סימונס על חוזה חדש שהכניס לו בין 3 ו-5 מיליון דולר בשנה, והפך אותו לעובד ESPN היקר בהיסטוריה עד אותה תקופה. לאחר ההשעיה בספטמבר של השנה שעברה דווקא החלו דיבורים על חוזה חדש, אך מגעים של ממש לא נרשמו. במהלך החודשים שחלפו, כך על פי ג'יימס אנדרו מילר, סימונס החל לחשוש משלושה דברים עיקריים: (א') ההנהלה לכלכה עליו לסקיפר; (ב') אתר גרנטלנד לא קיבל אפשרות להעסיק עובדים חדשים מאז מאי 2014; ו(ג') חשוב מכל, "ניסו לקבור את הרעיון שסימונס הוא מעין קוסם שמאחורי כל דבר איכותי ב-ESPN". מוטב להתעכב גם על סעיף ב': גרנטלנד היה הבייבי של סימונס, וחוסר הנכונות לעבות את הצוות הכותבים היה חתיכת מסר, סטירה לאגו המאסיבי כל כך, אילוץ להתמודד עם המציאות לפיה לא כל מה שגדול בראשו של סימונס גדול גם בראשם של אחרים.
למרות זאת, לפרקים נדמה היה שהצדדים יסכמו על המשך ההתקשרות. בספטמבר שעבר אמר סקיפר לספורטס אילוסטרייטד: "אני מאוד רוצה להחתים את ביל על חוזה חדש. הוא עשה עבודה טובה עבורנו. עדיין יש לנו שיתוף פעולה טוב, ואני כבר לא יכול לחכות לראות האם נוכל להמשיך לעשות דברים ל-ESPN". בתחילת החודש התראיין במפתיע נשיא ESPN לסטודנט בן 19 ברדיו של אוניברסיטת דניסון, ואמר בין היתר: "ביל ואני חברים, וההעדפה תהיה להבין אתגרים ודברים מעניינים עליהם יוכל לעבוד אם יישאר. ביל ואני דיברנו, נמשיך לדבר ואני מקווה לסדר משהו. אני חושב שגם הוא מקווה שכך יהיה".
אלא שאז הגיע הראיון ההוא אצל דן פטריק, והעלה את מפלס המינוסים מעל הפלוסים כשברשת ניסו לשקול הכל על כף המאזניים. ב-ESPN הכריעו שסימונס לא שווה את הכסף אותו דרש (בין 6 ו-10 מיליון דולר לשנה). "גרנטלנד הוא הצלחה אמנותית, אבל האתר הזה אפילו לא קרוב להרוויח כסף", אמר לספורטס אילוסטרייטד עובד ESPN. ואכן, על אף ההערכה הרבה לפרויקט הייחודי בעיקר בקרב הברנז'ה האמריקאית מספרי הכניסות החודשיים לגרנטלנד נמוכים הרבה יותר משל אתרי ספורט אחרים (במרץ רשמו 6 מיליון יוניקים, לעומת קרוב ל-50 מיליון של בליצ'ר ריפורט ולמעלה מ-20 מיליון של SBNATION, כשגם דדספין פחות או יותר שילש את המספרים הללו).
לשם השוואה, תכניות הרדיו של מייק&מייק ו"פירסט טייק" מכניסות המון כסף לרשת. ואם ביל סימונס ירוויח 6 מיליון דולר לשנה, נניח, כמה ירוויחו המנחים של התכניות הללו כשהחוזים שלהם יסתיימו? הספורטס גאי עלול לקבוע רף מסוכן, כך חשבו חלק מאנשי הרשת ובכלל, על מה משלמים לו כל כך הרבה כסף? על ניהול גרנטלנד? על שני פרקים בחודש של תכנית הכדורסל שלו? על הטורים הספורים שהוא כותב בחודש? על הייעוץ שלו להמשך פרויקט 30-על-30? האם כל אלה שווים 6 מיליון דולר לשנה?
בימים האחרונים פורסמו אינספור מאמרים שתוהים מה יהיה עתידו של גרנטלנד ללא סימונס. ביום שישי התעקש ג'ון סקיפר ואמר כי "ESPN מחויבת לגרנטלנד ויש לנו צוות חזק שם. זה כבר לא אתר של ביל סימונס, אלא כזה שיכול לעמוד בכוחות עצמו", אבל לא כולם מסכימים. ללא סימונס, שהגה את האתר ורוחו ריחפה מעליו כל הזמן (בזמן שאתרים אחרים בעיקר הצטמצמו, והעדיפו קליפים קצרצרים על אייטמים ארוכים, בגרנטלנד כתבות בדרך כלל מתחילות מספירה של 1,500 מילה וצפונה), לא מן הנמנע שהאתר יעבור שינוי מסוים. וללא הבוס הגדול (עד לא מזמן ההפניה ב-ESPN לאתר הראתה: "ביל סימונס מציג גרנטלנד"), ניתן רק להניח שמספרי הכניסות יהיו קטנים עוד יותר יותר, וששמות גדולים לא ימהרו להגיע.
אבל לא מדובר כאן רק ביכולת להביא כמה מהכותבים הטובים ברשת (בעיקר בתחילת האתר, שכלל אז שמות גדולים מאוד כגון דייב אגרס העילאי, מלקולם גלדוול, צ'אק קלוסטרמן ואחרים שכבר לא כל כך כותבים) או לפתות כשרונות צעירים ועולים ולטפח אותם; חלק מהעניין היה גם היכולת של סימונס לעשות דבר שכמעט לא ייעשה בעידן האינטרנט, וזה להגן על הכותבים שלו מנושא הרייטינג. המחשבה על הטראפיק שיביא טקסט כזה או אחר לא מטרידה את ראשי האתר, ובעוד שאחרים אולי היו חוששים ומגיבים עם אייטמים קלילים, רשימות פרובוקטיביות וקליק-בייטס סטייל באזפיד, גרנטלנד פחות או יותר נותר כשם שהיה בתחילת דרכו. ללא סימונס, יהיה הרבה יותר קשה להסביר את מספרי הכניסות הנמוכים למפרסמים, וגם ל-ESPN עצמה. איאן שייפר, מנכ"ל חברת השיווק "דיפ פוקוס", אמר לאתר השיווק "גידידיי" כי עזיבתו של סימונס עלולה לרסק את אחד האתרים האיכותיים ברשת: "זה לא נראה טוב לגרנטלנד. אני בספק אם ESPN אפילו ירצו להשאיר אותו בחיים".
בינתיים, אגב, הכיוון לא נראה מאוד חיובי: עוד באותו יום שסימונס פוטר, הודיע על עזיבתו דייויד צ'ו, שהצטרף לאתר ב-2011 על תקן אחד הבוסים הראשיים. אחרים עלולים ללכת בעקבותיו (או יותר נכון, בעקבות סימונס) וכולם, בלי יוצא מן הכלל בינתיים, שומרים על שתיקה. בעוד ב-ESPN לא כולם אהבו את האגו-מניאק המוכשר, בגרנטלנד יש לסימונס עדת מעריצים שלא מסוגלת להגיד עליו אפילו מילה רעה אחת.
באתר "ספורטסגריד" דמיינו כיצד עלול גרנטלנד להיראות בעתיד
בדומה לגרנטלנד, כך גם עתידו של סימונס לוט בערפל. אפשרויות יש, ובלי סוף. על פניו, דומה ששתי הפייבוריטיות לקפוץ על מי שנבחר לא מזמן לאיש הספורט ה-36 הכי משפיע בלוס אנג'לס הן פוקס ספורטס, ורשת טרנר. לראשונה יש זכויות שידור ל-NFL ול-MLB וכיסים מאוד גדולים של רופרט מרדוק, כמו גם בוס חדש בדמות ג'יימי הורביץ, אקס ESPN שנחשב מקורב לסימונס. "זו נראית כמו ההתאמה החכמה כי יש להם טונות של כסף, נוכחות טלוויזיונית ענקית וערוץ כבלים 24/7 שמתחרה עם ESPN", נכתב באתר Awful Announcing. "עניין הרייטינג עלול להיות מסובך אם סימונס ירצה תכנית יומית או אפילו שבועית".
לטרנר יש את זכויות השידור ל-NBA בשנים הקרובות, וסימונס יוכל להצטרף מיד לצוות של TNT שכולל גם את חביבו צ'ארלס בארקלי. אם מוסיפים לכך את בליצ'ר ריפורט שגם כן בבעלות טרנר, אתר ספורט שמתקרב בפופולריות שלו (הגם שלא באמינות העיתונאית) ל-ESPN (במרץ האחרון 80.5 מיליון יוניקים נכנסו לענקית התקשורת האמריקאית. 62.6 מיליון יוניקים ביקרו בבליצ'ר, שהגיע למקום השני, לפני יאהו), מקבלים פלטפורמה לא רעה בכלל להתבטא (וזאת בלי לדבר על יכולת לקבל כ-10 מיליון דולר לשנה, או לבקר חופשי את רוג'ר גודל, שכן לרשת אין הסכמים עם הNFL).
גם HBO, שואוטיים ורשתות טלוויזיה אחרות הוזכרו כמועמדות, וביכולת של כמה מהן להציע לו חופש יצירתי מוחלט לנסות ולשחזר את 30-על-30. גם האפשרות לעשות משהו משלו, בצלמו, עם כספו או כספי משקיעים, בהחלט על הפרק (יש לציין שאת סימונס מייצג הסוכן ג'יימס "בייבי דול" דיקסון, הסוכן של ג'ימי קימל, סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, קרסון דיילי, אדם קרולה ואחרים, שמעורה מאוד בעולם הטלוויזיה). בינתיים, סימונס עושה את מה שלא עשה כל הקריירה, וזה לשמור על שקט. מאז ההודעה ההיא ביום שישי הוא צייץ פעמים ספורות (ביום שלישי, מספר סרטוני ספורט), לא העלה פודקסטים חדשים ולא כתב דבר. "אני מכיר את סימונס הרבה זמן ולא מעריך שהוא יגיד הרבה בזמן הקרוב", ניתח ריצ'רד דייטש את המצב בספורטס אילוסטרייטד. "אבל תהיו בטוחים, תהיה לו הרבה מוטיבציה לבנות משהו שיתחרה במעסיקיו הקודמים".
דבר שסימונס ידרוש ללא ספק יהיה חופש ביטוי מלא. אחרי שנים של צנזורות על ידי ESPN, דומה כי נמאס לו לשקול מילים, או להגיד אותן ולהיענש. רוי בראג כתב ב"אקספרס ניוז" כי הצעד של ESPN היה מעין חץ שנורה על כל עיתונאי ארצות הברית, "מסר לקוראי התיגר שיהיו סבלניים איתם עד שלב מסוים, אבל זמנם יגיע".
אז הנה, זמנו של סימונס הגיע. לא ברור לאן יילך בחודש ספטמבר הקרוב אולי אפילו עוד קודם לכן, אם יחליט לפוצץ את הכל אבל אם לשפוט על פי 14 השנים האחרונות, ניתן רק לשער שהוא עצמו כבר לא ישתנה, כשם שלא השתנה בעבר. זו הסביבה, כנראה, שהפכה פחות סבלנית, יותר אינטרסנטית. ב-2001 החדות הבלתי מתפשרת, הכנות המכאיבה ומחסור בולט בפילטרים גרמו ל-ESPN לשכור אותו.
כיום, בדיוק אותם דברים גרמו לו לאבד את משרתו.
