מסע הייסורים של דרק רוז החל במשחק הפלייאוף הראשון לפני שלוש שנים בו קרע את ה-ACL. מאז ועד לפני פחות מחודש הוא לא שיחק בפוסט סיזן, ובמהלך העונה הנוכחית נדמה היה שגם השנה זה כבר לא יקרה. היו לו כמה משחקי פלייאוף גדולים, גם לפני הפציעה וגם בקמפיין הנוכחי, אבל עד הלילה לא היה רגע הפלייאוף שרשום על שם דרק רוז. עכשיו יש. סל ניצחון ראשון בקריירה בבאזר ביטר במשחק פלייאוף, מול הקבוצה של לברון ג'יימס, משחק שייכנס לרזומה ההיסטורי כ-'משחק הבאזר ביטר של דרק רוז'. לא מסתובב ב-NBA כרגע מישהו שהרגע הזה מגיע לו יותר.
את המשמעות של הסל הזה נדע רק בהמשך. אולי זה יתברר כסל שהוביל לניצחון בסדרה וכחלק מפלייאוף יוצא דופן של קבוצה חבולה ומוספדת. שיקגו לא צריכה לזכות באליפות כדי שהפלייאוף שלה ייכנס לפנתאון, כמו כל קבוצה במזרח הסיכוי שלה לנצח בגמר נמוך, מספיק שהיא תגיע לגמר כדי שזאת תהיה אחת מהעונות האלה שעושים עליהן סרט שהסל מהלילה יהיה אחד מרגעי השיא שלו.
ואולי זה יתברר כרגע הגדול האחרון שהגוף של רוז אפשר לו. בכל פעם שרוז מסיים משחק פלייאוף קשוח של כ-39 דקות בהן הכול עובר דרכו בשיקגו זה נראה כמו חצי נס. אל המשחק הבא הוא יצטרך לעלות בראשון אחה"צ שעון שיקגו, לאחר כארבעים שעות מנוחה. למרות מחצית שנייה הרואית לחלוטין מצדו של רוז, הוא עדיין לא רשם בפלייאוף הזה משחק לאחר יום מנוחה בודד בו הגיע ל-40 אחוז מהשדה. בכל פעם שהוא מופיע למשחק גדול לאחר מנוחה ארוכה יותר, או שדרק רוז הישן מבליח לרגעים גם במשחקים הפחות טובים, אני לא יודע אם לשמוח שהוא איכשהו עדיין משחק ברמות הגבוהות ביותר או להתעצבן על השחקן העצום שהוא היה יכול להיות. הלילה, לאחר שהשתלט על המחצית השנייה למרות הגוף ולמרות שעדיין רוב הזריקות לא נכנסו, הסיפור של רוז הפך לעוד יותר מרגש ועוד יותר מעצבן בו זמנית.
דיוויד בלאט: "זה הכול? זה היה קל. אם היינו בישראל היו משפדים אותי עכשיו"
כריס פול חזר, לוס אנג'לס קליפרס ניצחה את יוסטון רוקטס ועלתה ל-1:2 בסדרה
מוציאים חוזה: חמשת השחקנים החופשיים שמשדרגים את מעמדם בפלייאוף
במחצית הראשונה רוז לא כל כך הורגש, אבל לא היה לבד בכך. זאת הייתה אחת מהמחציות האלה בהן השאלה מי משחקני המפתח בשתי הקבוצות הגיע חד ומוכן להצגה גדולה מקבלת את התשובה הפשוטה: אף אחד. שחקני המשנה בשני הצדדים, לעומת זאת, בהחלט הגיעו מוכנים ותרמו כל אחד את חלקו.
ברבע הראשון בלטו בעיקר שחקני הפנים. דיוויד בלאט בחר להישאר עם החמישייה שפתחה חזק מאוד את המשחק הקודם, עם טריסטן תומפסון וטימופיי מוזגוב ביחד. לפני יומיים ההתקפה לא נפגעה מהנוכחות של שניהם כי לברון פתח את המשחק חד מאוד ומצא נתיבים לטבעת למרות הצפיפות (ובגלל שאימן שאמפרט שכח שהוא קלע חוץ בינוני ולא החטיא), הלילה החמישייה הזאת נראתה כפי שהיא אמורה: בעייתית בהתקפה אבל נפלאה בהגנה. הגבוהים של בלאט חיכו בצבע לכל חדירה וברבע הראשון שינו כל זריקה, בעיקר מוזגוב ששמר על ג'ואקים נואה והתעלם ממנו. למוזגוב נרשמו שלושה גגות במשחק הזה, אבל הוא היה באזור של עוד 10-15 זריקות בצבע שלא נכנסו, רובן ברבע הראשון.
טריסטן שומר נהדר על פאו גאסול וזריז מספיק בפיק נ' רול כדי למנוע ממנו את המבטים הפנויים מחצי מרחק שהרגו את קליבלנד במשחק הראשון. שיקגו ניסתה לנצל את יתרון הגודל של פאו ולהוריד אותו לפוסט, אבל בימינו משחק הפוסט של גאסול פחות מפחיד ובאחד מהניסיונות הוא גם נפצע וגמר את המשחק. צריך להרחיב מעט על טריסטן תומפסון, שהופך להיות השחקן השלישי בחשיבותו של קליבלנד בסדרה הזאת. ההגנה שלו הולכת ומשתפרת, המיקום שלו בעזרה ותזמון העלייה לחסימה הרבה יותר טובים מאשר היו בתחילת העונה. כשמוסיפים לכך את שני התחומים בהם הוא מהטובים ב-NBA: הגנה על שחקני חוץ בחילופים אוטומטיים וריבאונד התקפה, את העובדה שהוא קולע עונשין מספיק טוב כדי שאופציית ההאק לא תהיה רלוונטית איתו (למרות שבוסטון ניסתה קצת) ואת הבריאות יוצאת הדופן שלו, מקבלים שחקן פנים משלים איכותי מאוד שהרוויח את הזכות לדרוש הרבה כסף בקיץ.
אם היה מקום הייתי מקדיש פסקה לכל שחקן משנה שבלט הלילה, אבל אין אז אכניס את כולם לפסקה אחת. הספסל של קליבלנד שוב הופיע, כאשר ג'יי אר סמית' שחזר, מתיו דלבדובה וג'יימס ג'ונס קלעו 8 שלשות ב-50 אחוזים. בשיקגו, נואה מצא דרך לנצל את ההתעלמות ממנו בהתקפה: הוא התנפל על כל ריבאונד התקפה והשיג שישה כאלה ב-21 דקות. נואה הוא עוד שחקן בסדרה הזאת שמשחק פצוע והלב הענק שלו הכריח אותו למצוא פתרון שימנע ממנו להפוך לנטל, בסוף הוא השפיע מאוד על הגורם שהכריע את המשחק: הריבאונד. גם מייק דנליבי רשם עוד משחק יעיל מאוד וצמד הגבוהים מהספסל, טאג' גיבסון וניקולה מירוטיץ', היו נהדרים. השניים האלה יהיו חשובים במיוחד לטום תיבודו במקרה שגאסול לא יוכל לשחק בראשון, בעיקר גיבסון שהנוכחות שלו בהגנה הייתה משמעותית מאוד וכפתה לא מעט החטאות על החודרים של קליבלנד.
החודר שסבל במיוחד מגיבסון היה קיירי אירווינג, שפשוט לא מצא דרך לסיים מולו. עם כל הכבוד למיקום המושלם של גיבסון, זה קודם כל היה משחק רע מאוד של קיירי, פעם ראשונה מזה זמן רב שהוא לא הצליח לסיים חדירות בצפיפות במצבים בהם בדרך כלל הוא מוצא פרצה. לעומת לברון, שגם בימים לא טובים כמו הלילה ימצא דרך להשפיע על המשחק, כשהחדירה לא עובדת קיירי הופך להיות שחקן די מוגבל. הוא לא מוסר טוב כשהוא חודר ויודע בעיקר להפעיל את שחקני הפנים שלידו, מה ששיקגו לא נותנת. כשהבולס הבינו שלא צריך לפחד מהחדירות שלו הלילה הם סגרו את נתיבי המסירה החוצה ולא השאירו לו ברירות חוץ מלנסות למצוא דרך לקלוע, מה שלא עבד כי הוא סיים את המשחק עם 0 מ-9 לשתי נקודות.
היה צפוי שיהיה משחק-שניים בסדרה הזאת שהריבאונד יהווה בעיה עבור קליבלנד, שאמנם פותחת את המשחק עם שני גבוהים אבל רוב הזמן משחקת בהרכבים נמוכים. בלאט לא יכול לבוא בתלונות לשחקני הפנים אלא יותר לשחקני החוץ. כשהקבוצה שלו משחקת 32 דקות בהרכב נמוך, בלאט לא יכול להרשות לעצמו שקיירי, שאמפרט וג'יי אר ייקחו 6 ריבאונדים משותפים בהגנה ביותר מ-100 דקות משותפות. במשחק הרביעי בבוסטון הוא הדגיש את הריבאונד והשחקנים שלו נענו, יהיה מעניין לבדוק האם הדגש יחזור ושחקני החוץ ימנעו חגיגת ריבאונד נוספת במשחקים הבאים.
קליבלנד הפסידה, אבל לא יוצאת עם תחושה שאין לה יכולת לנצח בשיקגו. היא אמנם קלעה הרבה יותר טוב מהבולס מבחוץ הלילה, אבל הפסידה את הקרב בריבאונד וסבלה מיום לא טוב של לברון (בסטנדרטים שלו) ויום חלש מאוד של קיירי (בכל קנה מידה) ועדיין נוצחה רק על ידי באזר ביטר שנכנס די במזל עם הקרש. הסדרה הזאת מתפתחת לכזו בה לשני המאמנים הפתרונות ההגנתיים עובדים יותר טוב מההתקפיים ומה שמכריע משחקים זו רמת הביצוע של הכוכבים הגדולים. ניתן לשער שללברון יהיו עוד כמה הצגות בסדרה הזאת. ומה לגבי דרק רוז? הגוף שלו ממשיך להיות שאלת המפתח של הסדרה.
