זה באמת הזמן לשינוי? סיכום המחזור בליגת העל בכדורגל

כמו תמיד, בית"ר ירושלים פגשה את השד שלה בטיימינג לא נוח. כי מאז שגיא לוי פתח את תיבת הפנדורה של המדיניות הגזענית של המועדון ודיבר באותו ראיון מפורסם כאילו מדובר במציאות שיש לחיות איתה באופן שגרתי, באה אותה מציאות והוכיחה לו אחרת. מאז המועדון רק הולך ומסתבך. בקריאות מכוערות, בהעמדות לדין, בהודעות מתוחות של הבעלים, בתגובות כועסות של האוהדים. טעות רודפת טעות, בלגן אחרי בלגן, ולא פלא שהבעלים נשבר ושוקל לעזוב. עונש חמור מאוד בבית הדין ביום רביעי על צעקות ה"מחבל" לאחמד עאבד, עונש שבכל מדינה מתוקנת שבאמת נלחמת בגזענות היה מתקבל ללא בעיה, והסרט הזה עוד עשוי להשתלט לגמרי על העונה המקצועית הטובה שעוברת בית"ר ירושלים.

אחת העצות שטביב מקבל כרגע היא להביא שחקן מוסלמי לקבוצה. גם כי הגרעין הקשה לא עמד בסיכום איתו בנוגע להפסקת השירים שעולים לו המון כסף בבתי הדין, וגם כי זה מה שימנע ענישה הרבה יותר חמורה במוסדות כמו פיפ"א. מדובר בעצה טובה, השאלה רק מתי עושים זאת. בית"ר לא צריכה להיכנע לדרישה הפופוליסטית לעשות זאת כמה שיותר מהר, אלא רק כשהמועדון יהיה מוכן לכך. הפופוליסטים חושבים שזו התחמקות, השעיה, אבל זה הסיכוי היחיד שדבר כזה יוכל להצליח: בית"ר ירושלים צריכה להיות קבוצה חזקה, מובילה, בריאה מקצועית ויציבה פיננסית, כדי שמהלך כזה יוכל להיות לעבור בשלום.

הדוגמה הכי טובה לכך היא ארקדי גאידמק. הבעלים הקודם של בית"ר היה, למי ששכח, התומך המרכזי בתקציבה של בני סכנין. האם למישהו בקרב אוהדי בית"ר זה הפריע? אין צורך לבדוק – התשובה היא לא. ההסבר לכך פשוט: לבית"ר היתה קבוצה נוצצת וזה כל מה שעניין את הקהל שלה. קולם של אותם אלפים שהתנהגו בברבריות בימי הצ'צ'נים לא יכול היה להישמע כי האצטדיון היה מלא בעשרות אלפי אוהדי בית"ר אחרים, שבניגוד לימי הצ'צ'נים, היתה להם סיבה טובה להמשיך לבוא לאצטדיון.

הדרך הטובה להוציא את הקהל הטוב של בית"ר היא לתת להם קבוצה טובה (וגם לא יזיק לתקן משמעותית את דרכי הגישה לטדי שהופכים את ההגעה לאצטדיון הזה לסיוט). הדרך הרעה היא לעשות את זה כשיש בבית"ר קבוצה לא מספיק טובה, שלא תעמוד בלחץ מהיציעים ותשאיר בבית את האוהדים שלא רוצים לשמוע רק קללות כשהם באים למגרש כדורגל. אם בית"ר היתה חושבת להביא שחקן ערבי בשנות ה-90 העליזות שלה, הסיכוי שכל זה היה מתפוצץ למועדון בפנים היה נמוך. אם בית"ר רוצה באמת לעשות זאת בשנות ה-2000, היא חייבת ללמוד מכל הטעויות שלה בשנים האחרות בנושא הזה, ולהגיע לאתגר הזה כשהיא מוכנה באמת להתמודד איתו.

בית"ר הנוכחית היא עדיין לא כזו. עם 5,000 צופים בטדי, במשחק צמרת חשוב על כרטיס לאירופה, אחרי תקופה ארוכה שהקבוצה לא שיחקה בבית - תמיד יהיה רוב לאלו שלא מבינים למה לצעוק למישהו "מחבל" זה משהו הרסני.

מה גרם למנחם קורצקי לעשות את הטעות הכי קריטית שלו העונה ולהחזיר את קאלה דרשלר למשחק ההזדמנות הכמעט אחרונה של הפועל פתח תקוה מול הפועל חיפה – זו שאלה שתלווה את המאמן והמועדון עוד הרבה מאוד שנים. נדמה כי התשובה לשאלה הזו מסתתרת לא מעט באירוע הכי זכור מקורצקי של העונה, הקלטת הלוהטת שלו עם אותו אוהד בית"ר שהתקשר לאיים עליו ערב העימות הראשון עם הפועל תל אביב.

הקלטת הדוחה, האלימה, המזעזעת, חשפה גם פן ספורטיבי בעייתי שפחות שמנו לב אליו מרוב צעקות וקללות: לקורצקי יש בעיה עם לחץ. הוא אולי נראה גבר-גבר, הוא אולי מתנהג כמו גבר-גבר, אבל כשהעומס המנטלי מתחיל להיות קשה יותר ממה שרגילים ברמת השרון או ברעננה, מאמן הפועל פתח תקוה נוטה לטעות.

את הבעיה הזו אפשר לזהות היום בבירור לאורך כל עונת המפתח של קורצקי, שבה הוא עבר מקבוצות ללא קהל למועדונים שבהם התפקוד המנטלי מדבר בקול רם: בית"ר ירושלים והפועל פתח תקוה. זה מופיע בשיחות המתוחות שלו עם טביב, בפאניקה אליה נכנס כשהרכש של ינואר התעכב, והנה זה חוזר על עצמו גם בהפועל פתח תקוה. כאשר מצמידים את קורצקי לקיר, לפחות ספורטיבית, הוא נוטה להגיב מהבטן ולא מהראש. אחרי הכל, באיזו אמתלה הוא החזיר לשער את מי שהרס להפועל פתח תקוה את העונה. אחרי הכל, לא בגלל אוראל כהן הוא הפסיד להפועל עכו.

כל זה מתחבר לשלל התכונות של קורצקי ומסדר באופן מלא את התמונה – מצד אחד מאמן מוכשר מאוד, קפדן, רציני, שצבר הישגים מרשימים מאוד בקבוצות שבהן אין כמעט הישגים. ומצד שני, מאמן שלא מתפקד היטב במקומות רועשים ולחוצים. גם בבית"ר קורצקי בנה קבוצה נהדרת, תוססת, טקטית, חזקה, אבל כל זה קרה כשלא היו ציפיות ולא היו דרישות. בזמן שהפועל פתח תקוה תנסה להתאושש מכל זה, ככל הנראה, בליגה הלאומית, קורצקי יצטרך לסחוב את הכתם האישי שלו, ועד שלא יסיר אותו ויתקן את החולשה המרכזית שלו, לא יוכל להפוך למאמן מוביל באמת בכדורגל הישראלי.

מכבי תל אביב בוחנת היטב את העתיד שלה בימים אלו, ולכולם ברור שמשהו בנוסחת ההצלחה של שלוש השנים האחרונות חייב להתרענן. אחת השאלות הכי חשובות שצריכות לעלות בימים אלו במועדון שחושב ושוקל מה לעשות בהרבה מאוד גזרות, זה איך משתפרים בסוגיית הזרים. איך מביאים עוד באנקרים כמו מיטרוביץ' ומוצאים שחקנים יותר משפיעים מנוסא איגייבור, אף שהאחרון השתפר מאוד בחלק השני של העונה.

ייתכן מאוד שההתחלה של התשובה המורכבת הזו נמצאת במדיניות. מכבי תל אביב של ג'ורדי קרויף ניסתה ביותר מדי מקרים להביא לכאן שחקנים מליגות יחסית בכירות. שחקנים שאתם אומר עליהם – אם הם היו טובים בספרד, אנגליה, הם בוודאי יהיו מעולים בישראל. את המשל החשוב מספר העונה בעיקר נוסא איגייבור, אבל אסור לשכוח את אלו שהיו לפניו: פידלף (היהודי) שבא מאיטליה, ארנשו שבא מאנגליה, מראבל שבא מבלגיה, מאנה שבא מספרד, ממנה חזר אלינו נוסא איגייבור פחות טוב ממה שהכרנו אותו בהפועל תל אביב.

למה פחות טוב? כי כשאיגייבור הגיע לכאן כצעיר מליגה סקנדינבית, הוא היה ילד הרבה יותר רעב ממה שהוא היום. הוא היה יותר מיטרוביץ'. הסרבי הנפלא של מכבי תל אביב הוא לרוב – למרות שצריך תמיד להיזהר מהכללות – הטיפוס של הזר המצליח מישראל: אחד ששיחק בליגה בינונית ומטה כמו הונגריה, וקבוצה בישראל היא תמיד שדרוג עבורו. אופק מקצועי ו/או כלכלי. זרים שמגיעים לישראל מספרד נוטים קצת להתאכזב, קצת להתעייף, קצת לזלזל באתגר, והרוח שלהם לא סוחפת ברוב המקרים את הקבוצה.

יהיו כמובן שימהרו לנסות לחפש דוגמאות שיסתרו זאת ואם הם יתמידו הם בוודאי ימצאו. אברהם פאס יכול להיות אחד כזה, כי לכל כלל יש יוצא מהכלל, אבל אסור לשכוח שלעונת השיא שלו במכבי חיפה הוא הגיע אחרי קידום מסכנין. מיצ'ל ממכבי חיפה הוא דוגמה יותר טובה למדינות בהן מכבי תל אביב צריכה להפסיק לחפש זרים וסוג המדינות השונה ממנו קרויף יכול לשאוב יותר שחקנים כמו מיטרוביץ'. בשווקים האלה הוא אולי פחות בקיא, אבל שם הוא ימצא יותר רצון לפרוח בישראל ולא רק להעביר את הזמן.

אם מכבי תל אביב תחפש טיעונים שיצדיקו את הרעיון שלה להקים קבוצת בת, עמרי אלטמן יוכל להיות דוגמה מצוינת. שוב, כפי שנכתב כאן בעבר – יש יותר מדי אגו מאחורי הרעיון הזה, יותר שיקולים בירוקרטיים להתמודד עם בעיות ביורוקרטיות כמו עודף חריגי גיל בקבוצת הנוער והאיסור למנוע שיתוף מושאלים החל מהעונה הבאה בליגת העל. כל עוד מכבי תל אביב לא תהיה רצינית באמת בנוגע לכוונות שלה לשלב שחקני בית בקבוצה הבוגרת, גם על חשבון הצלחות, דור מיכה ימשיך להיות כמו חזיון הולך ונעלם.

אבל מצד שני, יש את עמרי אלטמן. כדורגלן שהמעבר שלו בין קבוצות שונות ומאמנים שונים מפריע לו להתמודד באמת עם החסרונות שלו ולהפוך לכדורגלן מוביל באמת. אצל עמרי אלטמן אתה לא רואה שום שיפור במשחק. תמיד אותה פעולה, ותמיד אותה החמצה. תמיד אותה הבטחה, ותמיד אותה אכזבה בסופה. הוא רך מדי, לא מספיק יעיל, ולאט לאט מתגלה כמו שחקן של מעט מדי טריקים.

כדי לעקור זאת, אלטמן צריך עזרה. מאמן או מועדון שיהיו אותו לאורך זמן, ולא יבקשו ליהנות מהפירות שלו כאן ועכשיו. למכבי תל אביב יש עשרות כמו אלטמן. כמה מהם לא פחות מוכשרים ממנו. אבל הם לא מתפתחים נכון כשהם יוצאים לכאוס של הכדורגל הישראלי האמיתי, אלא אם כן הם בוחרים בקו העצמאי של רועי קהת. אלטמן, שלא תטעו, ימשיך להיות מבוקש אם יירד ליגה בשבת עם הפועל פתח תקוה, אבל ספק רב אם המציאות הזו שלו לא תמשיך לפגוע בו ולהנציח את החסרונות.