וידוי מפתיע: לא כל המכביסטים חזירים. דעו לכם שישנם לא מעטים, כולל כותב שורות אלה, שלא רק שלא לקחו ללב את ההדחה מול פנרבחצ'ה, אלא אף קיבלו אותה בהשלמה. זה אומנם היה מתסכל ומאכזב, אף פעם לא נעים לעוף בסוויפ, אבל מה נגיד, לא קרענו בגד לאות אבל. לא הרגשנו השפלה. זה לא היה מההפסדים שצורמים וצורבים ולא מרפים, כאלה שגורמים לך לשחזר מהלכים בלילות. זו לא טרגדיה, לא פאדיחה, לא ביזיון. זה היה פשוט הפסד.
יש שיאמרו שזו בדיוק הבעיה, שבמכבי תל אביב מקבלים את ההפסד הזה בהשלמה לא אופיינית. ושההשלמה הזאת אמורה להדאיג את אנשיה, כי היא מסמלת התפשרות על בינוניות ופוגעת במסורת השאפתנית של המועדון, זו שדורשת הישגיות בכל מחיר. אבל זו לא השלמה, אלא שלווה. רוגע. ביטחון. תאמינו או לא, לא כל המכביסטים הם חזירים. חלקנו יודעים שובע. חלקנו יודעים לשמור על פרופורציות, לשמור על קור רוח, יודעים להביט לצדדים כדי להבין את מצבנו. ואין הכוונה לתלאות האמיתיות של החיים, אנחנו לא שומרים על אופטימיות על ידי השוואת מצבנו למהגרים אומללים בספינות בים התיכון, אלא גם לקבוצות ספורט אחרות, לרבות אלה ששמן מתחיל בהפועל.
וכן, הזכייה בשנה שעברה מילאה אותנו. שוב, את חלקנו. אם נדמיין בראשו של אוהד דלי אושר, הרי שהגביע מאשתקד לא רק הציף אותו עד גדותיו, מתברר שאף הצלחנו לשמור קצת אקסטרות בצד לימים קשים (כמו אלה). זה היה כל כך מדהים, כל כך סנסציוני, תחושת האופוריה היתה כל כך חזקה, שנדמה שעד עכשיו אנחנו נישאים על גליה. הלא הדהמנו את העולם. או לפחות את אירופה. או לפחות את ישראל. היה שם גביע מזהיר, לא פחות, שיצר תחושת שובע שסחפה אותנו שנה שלמה. אומנם אין שום כוונה להתחיל לבנות מסורת תבוסתנית של קבוצה שמתרפקת על העבר ומסתפקת בשמינייה הראשונה, ונקווה שכבר מהעונה הבאה ננסה להסתער על הגביע, אבל מה נגיד, איכשהו השנה למדנו גם בהפסדים למצוא נחמה.
למשל, השמחה לאיד של יריבינו, שמחממת לנו את הלב. ממש ככה. לראות אותם חוגגים ברשתות החברתיות את ההפסד לפנר פשוט חיזק את רוחנו. בדרך כלל יש בשמחה לאיד הזו משהו מרגיז, אבל הפעם - בדיוק להפך. הוא מילא אותנו אמונה בדרכנו. ככל שחגגו את הניצחון של הטורקים, רק חשפו את המרמור שהם סוחבים עמם שנים. אם אשתקד התקשינו למצוא אותם, מאחר שהתחבאו בדממה בחורים ומחילות, עכשיו כולם יצאו בצהלות והמחישו בדיוק מי אלה שהתענו מהגביע, ועד כמה התענו.
יותר מזה, אצלנו לאורך השנים יש תחושה שהתבגרנו, שהבשלנו כאוהדים וכבני אדם, שעם השנים למדנו להתרכז בעצמנו ובאהבה לקבוצה שלנו, ונחמד להיווכח שהם לא. עדיין נרגנים ומגדפים בפרצופים חמוצים במקרה הטוב ומלאי שנאה במקרה הרע. עדיין לחוצים עד הרגע האחרון, מלאי פחד, למודי ניסיון רע, אומרים זה לזה "אל תספידו את המנוולים האלה, היזהרו מהם", ואז משחררים צחוק מרושע אחרי ההפסד. שנים הם טוענים שזה לא מעניין אף אחד, רק "כמה אמריקאים בחולצות צהובות", אבל מתברר שהם רואים כל משחק, באובססיה, מתעכבים על סטטיסטיקה, מכירים כל שחקן יריב. מילא אנחנו, אוהדים. אבל הם? ביום שישי בערב צריכים לראות משחק יורוליג בברלין ולכסוס ציפורניים? אין להם חיים?
כן, התבגרנו. אם למשל פרשננו אודי הירש כותב שמכבי תל אביב חייבת להחליף את גיא גודס, אנחנו כבר לא מתרגשים. לא רצים לכתוב טוקבק, לא מזדעקים, פשוט קוראים וממשיכים הלאה. אולי הוא צודק, ייתכן מאוד והוא צודק, הרי זה נשמע הגיוני, ואולי לא. אולי הוא טועה. הרי פרשנים טעו בעבר, ויטעו בעתיד, הלא כך? ואם פרשננו שי האוזמן מתעקש שהזכייה אשתקד רק פגעה במועדון ועשתה נזק, אם הוא רק מזהיר מההשלכות שלה ומתעקש להביט על הפן השלילי של הגביע, ייתכן שיש אמת בדבריו, אבל גם הפעם נבליג ונמשיך הלאה, כי ייתכן גם שהוא מפספס משהו יסודי בספורט ואהבתו. פרשנים מפספסים מדי פעם, לא?
וכמובן שעכשיו כולם חכמים ונחרצים, אבל מה שהיה יפה בסדרה הזאת זה חוסר הוודאות לגבי זהות המנצחת עד הרגע האחרון. גם כשמכבי תל אביב פוגשת קבוצה פי שניים מוכשרת, עם תקציב גדול בהרבה, עם מאמן מנוסה ואיכותי יותר, גם כשמכבי מקרטעת רוב העונה ומוכיחה שוב ושוב סגל פצוע ומוגבל, גם אז עד השנייה האחרונה אף אחד לא מהמר נגדה. כולם פוחדים להספיד אותה מתוך הרגל. כשגם ברגעים קשים, גם בעונות בינוניות, כשגם במצבים האלה אנשים נגררים לשיח מיסטי ומדמיינים את רוח המועדון ככוח עצום שבלתי אפשרי להכניעו - זה בהחלט מנחם.
(הבהרה: הדברים הנ"ל נכונים רק לאירופה. אומנם נכנענו לז'ליקו, המנגין של ימינו, היריב האהוב והמוערך, אבל בליגה הישראלית שום תירוץ לא יתקבל, שום הסבר לא יהווה נחמה. אומנם התבגרנו, אבל יש גבול. להפסיד את האליפות להלפרין כבר יהיה בלתי נסבל. תודה).