1. אפשר לראות בדברים של גיא גודס לאחר ההדחה של מכבי תל אביב מהיורוליג ציון דרך מרענן בתולדות המועדון. המאמן, שזה עתה הפסיד על חודו של סל והודח בסוויפ על ידי פנרבחצ'ה/ אולקר, הודה שהיריבה הייתה עדיפה, שההעפלה לשמונה הגדולות באירופה היא הישג מבחינתו ושלכבוד הוא לו להימנות על שמונת המאמנים שהגיעו לשלב כה מכובד. הוא גם הודה לשחקנים על המלחמה וההקרבה, בתום משחק הפסד. בכך, הראה גודס שהוא האיש הנכון במקום הנכון: הפנים המתאימות למועדון שפעם היה סמל לפנאטיות ואובססיה לניצחון בכל מחיר, לגניבת שחקנים ליריבות, לניסיון להשיג יתרון קל שבקלים באמצעות לחץ על שופטים ואילו תחת ההנהגה החדשה והצעירה שומר על שפיות תקציבית ותדמיתית, גם במחיר של הדחה מוקדמת מהיורוליג. דמיינו במקומו את דייויד בלאט הנרגן (שהנהלת מכבי לא סבלה), את פיני גרשון היהיר או את ארז אדלשטיין האגרסיבי והבינו למה גודס זכה במינוי. הוא הפנים הראויות למכבי החדשה.
הבעיה היא שיש קו דק מאוד שמפריד בין שפיות לבין בינוניות. מועדוני ספורט גדולים אינם גופים שפויים במיוחד. מאמני ספורט גדולים אינם אנשים נורמליים. חישבו על ריאל מדריד הכוחנית בכדורגל, על האינטריגות מאחורי הקלעים של ברצלונה, על מייקל ג'ורדן שנהג לחבוט בחבריו לקבוצה בשיקגו בולס ועל נחירות הבוז של גרג פופוביץ' במסיבות העיתונאים. בעצם, למה ללכת רחוק? די לחזות בזליקו אוברדוביץ' מאדים ומשתולל על הקווים בדרך לפיינל פור ה-5,000 שלו. זה מראה הרבה פחות נוח לצופה מהצד מאשר שפת הגוף האלגנטית של רכז עבר אחר, זה שמדריך את הצהובים.
רק שלפאניקה של אוברדוביץ' על הקווים מתלווה גם ערנות וחדות. לאורך העונה דיברו רבות על הסגל הקצר של מכבי תל אביב ועל החיזוק הלא מספק לקראת הטופ 16, כלומר על ההנהלה ומחלקת הסקאוטינג, בעוד גודס יצא נקי. למען האמת, קשה לכעוס עליו. הוא תמיד עונה באדיבות לעיתונאים, לא מתלכלך על ההנהלה, קיבל בג'נטלמניות את ההצנחה של פיני גרשון. בחור טוב. אלא שבסופו של דבר הוא נבחן בתפקוד על המגרש. וכאן אין מנוס מהמסקנה שגודס השפוי עשה עבודה בינונית. זה בא לידי ביטוי בתוצאות בליגה, בהעפלה ברגע האחרון להצלבה ובנוק אאוט כן, זאת המילה שחטף מעמיתו הסרבי הבכיר והמוערך ברבע הגמר.
קודם כל, ישנו הרקורד. גודס הוצנח לתפקיד אחרי שנים ארוכות במשרת עוזר המאמן במכבי, אבל אי אפשר להשוות את הניסיון שצבר במערכת להיקפי הלחץ שאליהם נחשף כשעבר לעמוד בחזית. כמאמן ראשי, מאחורי גודס עונה נחמדה במכבי ראשון לציון ושתי עונות לא מזהירות בהפועל ירושלים, ובשלושת המקרים לא הצליח להעפיל לגמר. בהתחשב ברמה הנמוכה של הליגה המקומית, פירוש הדבר שגודס הגיע לתפקיד כמעט ללא רקורד רלוונטי לרמות הגבוהות. מישהו באמת חושב שאם גודס היה מאמן העונה את הפועל חולון, מכבי חיפה או עירוני נהריה, הן היו טובות יותר באופן משמעותי? מישהו מאמין שאם דני פרנקו היה מוביל את מכבי בעוד גודס היה מדריך את ירושלים, התמונה בגמר הצפוי ביניהן הייתה משתנה?
מכבי תל אביב הפסידה לפנרבחצ'ה אולקר 75:74, נוצחה 3:0 בסדרה והודחה מהיורוליג
תתחיל לפתח חוש קצב: גיא גודס שוב הגיע לשיא בשלב מוקדם מדי בעונה
יאן וסלי, ועוד מהספסל, הוא ההבדל בין מכבי תל אביב לפנרבחצ'ה
העונות הגרועות של מכבי ת"א ביורוליג: השוואה לעונה הנוכחית
היו עליות, ובעיקר ירידות: רגעי המפתח בעונה האירופית של מכבי תל אביב
עוד לא דיברנו על בעיות אחרות, כמו כריזמה, למשל. או תשומת לב לפרטים. למכבי יש ככל הנראה יותר תרגילים מאשר לפנרבחצ'ה/ אולקר, ורבים מהם יצירתיים וחכמים. אלא שבכך לא נבחן מאמן: הוא נבחן בריווח, בנכונות שחקניו למסור לשחקן הפנוי, בבחירת הזריקות, בריצה למתפרצת, בירידה להגנה, באגרסיביות ההגנתית, בביצוע המדויק של כל פעולה במגרש. במילים אחרות, הוא נבחן בהקניית ההרגלים היומיומיים, המשעממים אך החיוניים, לחניכיו. הוא נמדד באובססיביות ובפרפקציוניזם שלו. הוא גם אמור להקנות לקבוצה שלו אופי וסגנון מובחנים. מה בכלל אפשר להגיד על מכבי העונה? היא רצה היטב? לא ממש. התקפה עומדת? לא משהו. הגנה? עד האטרף של אתמול, המדיניות הייתה לסגת לאחור ולקוות לטוב. עזבו לרגע את הפערים בכישרון: לאורך כל הסדרה, פנרבחצ'ה/ אולקר הייתה הקבוצה המאומנת יותר. למעשה, לאורך כל העונה מכבי לא מאומנת דיה, בטח לאור מגבלות הסגל, וזה בא לידי ביטוי גם מול קבוצות פחות טובות ממנה, כמו אלבה ברלין, הכוכב האדום בלגרד וצ'דביטה. אה, כן: גם נגד הפועל תל אביב והפועל ירושלים.
בהנחה שמכבי לא תשנה משמעותית את מדיניות הרכש, כלומר לא תתחיל להתפרע, היא צריכה לכל הפחות להשקיע יותר בעמדת המאמן. היסטורית, מכבי הצליחה בעידן החדש, שהחל ב-2000, רק כשאימנו אותה מאמנים שמשתייכים לצמרת האירופית, פיני גרשון ודייויד בלאט. למען ההגינות, שניהם הפכו לכאלה ביד אליהו ומכבי השיגה אותם בדרך כלל במחירי מבצע. כל הסימנים מראים שגודס אינו בדרך להפוך לכזה ואשמח להתבדות. אם הסגל בינוני בהגדרה, והמועדון לא רוצה לשדר לרוכשי המנויים שלו שאין לו יומרות ללכת עד הסוף באירופה, אולי שווה לשקול למנות מאמן שיוכל לגשר על הפער בין הכישרון למטרות. אולי פיני גרשון עם עוזר חרוץ וידען (חידוש שיתוף הפעולה עם דן שמיר, נניח) יכול לבוא בחשבון; וייתכן שאפשר להסיר את החרם נטול ההיגיון על מאמנים זרים. אמת, מסינה ובלאט באן.בי.איי, אבל בטוח שאי שם באירופה מסתתר שם רלוונטי. צ'אבי פסקוואל הוא מאמן נהדר שקצת נתקע בברצלונה, סשה אוברדוביץ' נראה כמו איש מקצוע מבטיח וביבשת מסתובבים עוד כמה יוונים, איטלקים וסרבים או קרואטים שמבינים עניין. צסק"א לא היססה להמר על איטודיס הצעיר ולא התחרטה. ייתכן, כמובן, שלשמות האלו יהיו פחות נוחים להנהלה וחלקם יהיו הרבה פחות ייצוגיים על הקווים מגודס, אבל הגיע הזמן שמכבי תאתגר מעט את דוקטרינת השפיות. סליחה, הבינוניות.
2. זו הייתה גם העונה שבה הדביק מצבו המזעזע של הכדורסל הישראלי, ובעיקר של השחקן הישראלי, את מכבי תל אביב. יליד ישראל היחיד שתרם היה יוגב אוחיון, וגם הוא לא באמת צריך להיות שחקן חמישיה בקבוצת טופ 8 ביורוליג, שלא לדבר על קבוצת פיינל פור. מכבי לא התאוששה מעזיבתו של הישראלי הטוב ביותר שלה בשנים האחרונות, דייויד בלו, וסירבה להתפשר כלכלית כדי להנחית בשורותיה את גל מקל. מבקרים רבות את מחלקת הסקאוטינג השנויה במחלוקת, אך מנגד צריך לומר ביושר שמכבי צריכה לקבל בקיץ יותר החלטות מכמעט כל קבוצת צמרת באירופה, בהיעדר בסיס מקומי. אולימפיאקוס יכולה להרשות לעצמה להביא זרים מהדרג השני כמו בריאנט דאנסטון ואוליבר לפאייט ולהישאר תחרותית כי בסגל שלה ממשיכים ספאנוליס, פרינטזיס, סלוקאס ומנצאריס, כולם שחקנים רלוונטיים ברמות הגבוהות. מכבי, לעומת זאת, תתחיל את העונה הבאה עם אוחיון, פניני, לנדסברג וג'ייק כהן, שהם שחקנים משלימים חביבים אך אף אחד מהם הוא לא בסיס לבנות עליו. בדלת לא מתדפקים שמות שיכולים לשנות את התמונה. אולי דגן יבזורי, אולי שון דאוסן, אבל גם במקרה הזה מדובר בשמות שיעבו את הספסל, בעיקר את הקצה שלו. לאורך זמן, האנומליה של קבוצת צמרת אירופית שמתפקדת במדינה שהפסיקה לייצר שחקני כדורסל לא תחזיק מעמד.
