צל של ספק: מבחן הפריצה של דור מיכה במכבי תל אביב

דור מיכה היה צריך להיעלב כאשר ערן זהבי אמר באחת הכתבות האחרונות עליו שהוא "עוד יהיה כוכב". מיכה חייב להיפגע מזה לא בגלל שזה זהבי. זהבי מוכיח לנו שהוא לא רק כדורגלן ענק, הכי גדול בדורנו, אלא אחד שהמנהיגות שלו לא באה על חשבון אחרים. שאת הכוח שלו הוא לא משיג בכוח. שהוא מפרגן לחברים שלו. שהוא רץ להודות להם אחרי בישול. שלא מדברים עליו מאחורי הגב. שלא מלכלכים עליו בחדרי חדרים. וזה לא מובן מאליו. שחקני כדורגל הם אנשים קשים, מפונקים, בוכים על כל שטות. וכשאחד כמו זהבי מקבל כל כך הרבה, זה רק טבעי שבענף החולה שלנו יהיו לו שונאים ואנשים שירכלו עליו. זהבי מצליח לעמוד בהצלחה מרובה גם במבחן הקשה הזה.

אז למה מיכה צריך להיפגע כאשר זהבי אומר שהוא עוד יהיה כוכב? כי הוא כוכב כבר כמה שנים. העובדה שבתת מודע עדיין מתייחסים אליו בתור הדבר הבא היא אולי העלבון הכי גדול של הכישרון הנפלא הזה. גדול כמו המחשבה שלמיכה נוח היום תחת הצל של זהבי – השחקן שהוא מוסר לו כמעט אוטומטית כאשר הוא מקבל את הכדור. התיאום בין השניים הוא דבר מרשים לכשעצמו. לכל אחד יתרונות אחרים במגרש, אבל הם לא מתביישים שאלו ישלימו את אלו ויצרו למכבי תל אביב יתרון עוד יותר גדול. האחד הוא מלך הבישולים של הליגה, השני מלך השערים. הקבוצה בדרך לאליפות שלישית.

המשחק המופלא שלו מול בית"ר צריך להבהיר למיכה שאסור לא להסתפק בכך. שהוא יכול וצריך לשאוף להיות השחקן הכי טוב במכבי. כדורגלנים גדולים לא חוסים בצלם של אף אחד. הם תמיד נעים קדימה. לא כדי לאיים על זהבי, שנראה כמו חבר מצוין ואמיתי לקבוצה, אלא כי זה מה שזהבי היה עושה במקומו: רוצה את כתר השחקן הטוב ביותר של הקבוצה לעצמו. בשנותיו בהפועל תל אביב הוא חשב ככה כל הזמן, וזה מה שמיכה חייב לאמץ לעצמו.

לא, הוא לא יהיה זהבי. אין לו את האופי להיות מנהיג כמוהו, וחבל יהיה לגרור אותו לשם. אבל כן הוא צריך לרצות להיות השחקן הכי טוב בקבוצה הזו בשנים הבאות. גם כי זה לא טבעי לקבוצה ששחקן אחד יהיה הכי טוב אצלה במשך יותר מדי שנים. זה רגע המבחן של הפריצה של מיכה. האם הוא ממשיך עם הכדור קדימה, לעבר השער, או שהוא בוחר לעצור שוב, להסתובב לאחור ולבשל את כל זה למישהו אחר.

בית"ר תובעת את זורק האבוקה מבלומפילד

ביקורת במכבי חיפה על מדו, שכטר: "אלה לא היכולות שלי"

הפועל פתח תקוה מאושרת עבור מירקו אורמוש

חמדי סליחי לא תורם יותר מדי להפועל חיפה מאז בואו, אבל הוא מספק זווית חשובה להבנת תהליך הקריסה שעובר על המועדון הזה, ובעיקר באיזה שלב כל זה נמצא. כי חמדי סליחי הוא מניה בטוחה. שחקן שתמיד מביא את המספרים שלו, אבל בהפועל חיפה, כמו כל מי שנמצא שם, הוא הולך לאיבוד. יהיו שיגידו שזה בגלל המיקום הלא נכון שלו במגרש, אבל יובל שבתאי, סטיבן כהן וגם ז'רקו קוראץ' בוודאי יאמרו לכם אחרת. שאתם צריכים ללכת במקרה הזה עמוק יותר: הפועל חיפה היא היום קבוצה שאי אפשר להצליח בה. הגידול הגיע לכל חלקי הגוף.

לכן זה לא רציני לבקר היום את טל בנין. בטח כשבאותו משפט אתם חותכים את ראובן עטר. לא משנה מי תביא לקבוצה הזו, איזה סמל מהעבר, איזו דמות מימים אחרים, איזו אישיות מהאזור שתזכיר לאנשים את הזהות, בקבוצה הזו כבר לא צומח דשא. לא משנה איפה תשתול ואת מה תשתול. ככה נראית נקודת האל חזור, בין אם הקבוצה תרד ליגה או תישאר. זהו השלב האחרון בהתרסקות של מועדון כדורגל, השלב שבו לא משנה מה תעשה ואת מי תביא, זה לא יעזור.

למרות שהוא מעט יותר פופולארי, מצבו של יואב כץ לא שונה היום מג'קי בן זקן. בשני המקרים מדובר באנשים שאיבדו אחיזה וזוהי המערכה האחרונה שלהם בקבוצה אותה הם מנהלים. זו רק שאלה של זמן כמה המערכה הזו עוד תימשך. למרות שלהפועל חיפה יש הרבה יותר מסורת והיסטוריה, הדמיון פשוט זועק לשמיים. בשני המקרים מדובר בקבוצות שאיבדו את הקהל. אצל אשדוד מעולם לא היה כזה, בהפועל חיפה הנטישה היתה איטית אבל היום הרוב המכריע חגג בתזמון מדהים את העלייה של קבוצת האוהדים מליגה ג' בזמן שהקבוצה המקורית נשרה למקום האחרון בליגת העל. שתיהן, הפועל חיפה ומ.ס אשדוד, צועדות יד ביד לעבר השקיעה, ואולי אפילו ירדו ליגה ביחד עוד העונה. לכל תעלול יש סוף.

עד לפני מספר שנים, נחשב ג'קי בן זקן לאחד ממנהלי הכדורגל המבריקים בארץ. התנסחות נכונה, שפה נקייה, פוזה לא אמיתית, עשו את שלהן. וגם היום הרוב המכריע חושב שהבעיה המרכזית של מ.ס אשדוד היא החיבור עם הקהל. שהאוהדים בעיר לא קונים את ההמצאה שנקראת מ.ס, ומכאן נובע המשבר הענק. שבן זקן, בתחומים האחרים, הוא דווקא מנהל כדורגל טוב. שיש לו אקדמיה, וצעירים מוכשרים, ומדיניות שפויה, ורווחים נאים. מסיבת העיתונאים האחרונה שלו, שבה קרא למיגור האלימות נגדו, היא עוד הוכחה שכל זה היה שקר. אם בן זקן היה מנהל מועדון טוב באמת, כל זה לא היה קורה, לא משנה כמה אוהדים יגיעו למשחקים של הקבוצה.

שיהיה ברור, למען הסדר הטוב, למסיבת העיתונאים הזו צריך להתייחס בצורה פשוטה קודם כל. כלומר, לבדוק כל טענה של בן זקן, להגן עליו היכן שצריך ולהבהיר לאוהדים שיש גבול למחאה. שנסיון העבר מלמד שלא הולכים להפגין למישהו מתחת לבית ולא משפילים אותו ליד ילדיו. ואת זה אסור לשכוח, גם כשמנסים להבין מדוע בן זקן כינס את מסיבת העיתונאים הזו דווקא עכשיו. כל הסימנים מראים שיש לזה קשר להחזרת שש הנקודות של אשדוד, החלטה שגרמה לו שוב לשנות קו. ספק רב אם הבוס של אשדוד היה מדבר כך בלי שש הנקודות, אבל נראה שאת בן זקן מעניין רק דבר אחד: בן זקן.

ברגעים כאלה, אתה מגלה באמת כמה שגעון הגדלות מוביל את הבן אדם. בן זקן, עד היום, נמדד ברגעי שלווה, אבל תחת המשבר הכי גדול שחווה המועדון הזה, אתה למד באמת מאילו חומרים עשוי הבוס הזה. אתה מגלה החלטה רעה אחרי החלטה רעה. החלפת המדים. איסור כניסה לאוהדים עם צעיפים של עירוני אשדוד. שחרור שחקנים מבלי ליידע בזמן את המאמן. חוסר יכולת להקשיב לדעות אחרות בתוך המערכת. כשמשקללים את סך הפעולות של המנהל הדגול בן זקן, מבינים שהבעיה של מ.ס היא לא רק השם של הקבוצה. יש עוד סיבה למה אנשים לא מתחברים לקבוצה הזו. וזה המנהל שלה, שרואים בכל הסיפור הזה הצגה פרטית שלו.

תארו לעצמכם שליעקב שחר היו קוראים אלי טביב. ואותו אלי טביב, שהוא בעצם יעקב שחר, היה יורד לחדר ההלבשה במחצית ונוזף בשחקנים. שוב נוזף בהם, אחרי שכבר דיבר איתם באימון, במשחקים אחרים בעבר. אבל עזבו טביב. למה ללכת רחוק. נגיד שהיו קוראים לו עמוס לוזון. ואפילו סתם אשר אלון. כיצד תקשורת הספורט הצבועה, הנגועה, זו ששומרת על חבריה אבל חותכת את החלשים, היתה מגיבה. כיצד היתה מתארת את המקרה. יפה, אתם כבר יודעים את התשובה הזו בעצמכם.

פעם, בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, זה היה טבעי לכתוב על הגיחות של שחר לחדר ההלבשה של השחקנים. כתבים אהבו את הידיעות האלה ושחר חיבב, כך לפחות זה נראה מהצד, את המעקב אחרי כל צעד ושעל שלו. זה נראה איכפתי. זה נראה מנהיגותי. אבל היום אפשר וצריך לדעת שזה שייך לעולם של פעם. שהירידות האלה לחדר ההלבשה בעיקר מלמדות כמה שחר מכור מדי להרגלים הישנים שלו, ומסרב להבין כמה זה בעייתי. וכמה זה לא תורם. וכמה, במיוחד העונה, זה גם לא מצליח להשפיע יותר מדי. וכמה זה פוגע במאמן ובשחקנים, שבמשחק אחד לא טוב חוטפים ככה על הראש, כאילו לא היה איזה קאמבק. מהלך כזה מזכיר להם למה בדיוק המועדון הזה סובל ממשבר כזה ארוך.

אז נכון, שחר הוא לא טביב. הוא זן אחר. אבל במהלכים האלה הוא מזכיר את עמוס לוזון ודומיו. גם איזי שירצקי, אותו יפגוש במחזור הקרוב, לא מרשה לעצמו לרדת במחצית לחדר ההלבשה ולהעיר ככה לשחקנים.